בתום מלחמת העולם השניה במאי 1945 ציפה היישוב היהודי לשינוי במדיניותה של בריטניה בשאלת ארץ ישראל. הסיבות להתעוררות ציפיות אלה היו: שואת יהודי אירופה וההכרה הבינלאומית בצורך למצוא פתרון לבעית העם היהודי; הסיוע של הישוב היהודי למאמץ המלחמתי הבריטי והתנדבותם של רבים מאנשי הישוב לשורות הצבא הבריטי, לעומת תמיכתו של מרבית הישוב הערבי בגרמנים; עלייתה לשלטון של מפלגת הלייבור הבריטית, שביטאה עמדות פרו-ציוניות במהלך המלחמה. במהרה התבדו הציפיות והתברר כי מדיניותה של בריטניה נוטה במובהק לטובת הצד הערבי. בריטניה דחתה על הסף את התביעה הציונית להעלאת שרידי השואה לארץ ולהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. הישוב היהודי ראה במדיניות הזו בגידה ועילה מוצדקת לפתיחת מאבק חמוש בבריטים.
באוקטובר 1945 החליטו מוסדות הישוב על שיתוף פעולה בין כל תנועות המרי בארץ ישראל - ה'הגנה', האצ"ל והלח"י - במסגרת 'תנועת המרי העברי'. שיתוף הפעולה התבטא בתיאום
הפעולות הצבאיות כנגד הבריטים אך לא באיחוד הארגונים עצמם. על פעולות תנועת המרי העברי פיקחה ועדה מיוחדת מטעם המוסדות הלאומיים, שכונתה בשל מעמדה הסודי ועדת X.
בוועדה השתתפו נציגי כל הקבוצות הפוליטיות המרכזיות בישוב. אנשי ה'הגנה' גיבשו תוכנית פעולה בת שלושה שלבים למאבק בכוחות השלטון הבריטי ('תוכנית יפת'). בפגישות של נציגי ה'הגנה' עם ראשי האצ"ל והלח"י תואמה הפעילות של הארגונים. במקביל לפעילות תנועת המרי נמשכה ביתר שאת פעילות ההעפלה.
הידועות שבפעולות תנועת המרי היו שיחרורם של כ-200 מעפילים ממחנה המעצר הבריטי בעתלית על ידי הפלמ"ח
ופיזורם ביישובי הסביבה. בהמשך הותקפו מטרות בריטיות שונות, בהן: בסיסי
המשטרה הבריטית וכן תחנות המכ"ם בריטיות שהוצבו לאורך החוף במטרה לאתר
ספינות מעפילים על-ידי הפלמ"ח והחי"ש,
פגיעה במטוסים ובשדות תעופה בריטיים, וכן במבני משטרה בירושלים וביפו
על-ידי האצ"ל והלח"י. בחורף 1946, בעת שהותה בארץ של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית הושהו פעולות המרי. במאי 1946 פורסמו החלטות הוועדה ובהן המלצה להעלות לארץ מאה אלף יהודים. כשהתברר שממשלת בריטניה מתחמקת מהתחייבותה לקיים את החלטות הוועדה, חודשה פעילות תנועת המרי. ביוני 1946 הותקפה הרכבת בשלושה מקומות על ידי האצ"ל
והלח"י, בהמשך ביצע הפלמ"ח פעולה רחבת היקף ('ליל הגשרים') במסגרתה פוצצו אנשיו בו זמנית 11
גשרים ששימשו כמעבר למדינות שכנות.
תגובתם
הנרחבת של הבריטים על פעולותיה של תנועת המרי נועדה לשבור את כוחו של
הישוב היהודי וכוונה בעיקר כנגד ה'הגנה' והפלמ"ח. ביום שבת ה-29 ביוני
1946 ('השבת השחורה') פשטו חיילים בריטים על עשרות קיבוצים, מוסדות של הישוב ומבני ציבור
בערים ועצרו כ-3,000 יהודים, בהם חלק ניכר מהנהגת הישוב. כמו-כן נערכו
חיפושים נרחבים אחר נשק ומסמכים וכן נחשפו סליקים גדולים של ה'הגנה'. מנהיג הישוב, דוד בן-גוריון, ששהה אותה עת מחוץ לארץ, לא נעצר. בכירי ה'הגנה', בהם ראש המפקדה הארצית (הרמ"א) משה סנה, הצליחו לחמוק אף הם מידי הבריטים.
אופיה
של התגובה לארועי 'השבת השחורה' היה נתון במחלוקת בתנועה הציונית ובישוב.
ראשי ה'הגנה', האצ"ל והלח"י, רצו להמשיך בפעולות
ההתקפיות. נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, תבע להפסיק את הפעילות ההתקפית עד לכינוס של הנהלת הסוכנות היהודית
בפריס בתחילת אוגוסט ואף איים להתפטר אם לא תבוצע דרישתו. בהיעדרם של רבים מן המנהיגים הכלואים ובהיעדרו של דוד בן-גוריון, ניצח הקו המתון שיוצג על ידי ויצמן.
בעקבות החלטה זו, משה סנה התפטר מתפקידו, אך הורה ל'הגנה' לציית לה
וכן לאנשי לח"י ואצ"ל להשהות את פעולותיהם. ה'הגנה' ולח"י נענו להוראה.
האצ"ל לא שעה לה, וב-22 ליולי 1946 פוצץ את האגף הדרומי של מלון 'המלך דוד'
בירושלים בו שכנו משרדי ממשלת המנדט. תוצאותיה הקשות של פעולה זו, שבה נהרגו 82 איש, בהם
25 אנגלים, 40 ערבים ו-17 יהודים, וכן נפצעו רבים, גרמו לזעזוע בישוב וסימלו את קיצו של שיתוף
הפעולה במסגרת תנועת המרי. ה'הגנה' טענה כי הורתה לארגוני הפורשים להשעות
את פעולותיהם. האצ"ל טען כי ה'הגנה' ידעה על המבצע. היחסים בין הארגונים
נותקו.
באוגוסט 1946 קיבלה הנהלת הסוכנות שהתכנסה בפריס החלטה על הפסקת המאבק החמוש בבריטים, לבד מן הנחוץ במסגרת המאבק למען המשך ההעפלה.
עיקר המאבק הועתק לתחום הפוליטי וכוון להשגת תמיכה בינלאומית בהקמתה של
מדינה יהודית. כמו-כן הוגברו מאמצי ההתישבות, מתוך הבנה כי עיצוב גבולותיה
העתידיים של המדינה הכרחי לקראת ההכרעה הצפויה בשאלת ארץ ישראל.
ה'הגנה' והפלמ"ח הפסיקו את המאבק החמוש, אך האצ"ל והלח"י, שלא ראו עצמם כפופים למרות המוסדות הלאומיים, המשיכו במהלך השנים 1947-1946 במאבק החמוש, שכלל בנוסף לפגיעה במטרות בריטיות גם פגיעה בחיילים, קצינים ואנשי משטרה בריטיים.