מבוא

הפילוגים בתנועה הקיבוצית, שארעו בשנות החמישים החלישו את מערכות החינוך הקיבוציות בעשור הראשון למדינה. על רקע הפילוגים בקיבוצים הקפידו התנועות על ייחודן האידיאולוגי והגדילו בנפרד את בתי הספר שלהן על ידי הפיכתם ההדרגתית לאזוריים.

ב"איחוד הקבוצות" הוקמו בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים אזוריים. ב"קיבוץ הארצי" הוקמו מוסדות חינוכיים על-יסודיים וב"קיבוץ המאוחד" צורפו כיתות מעוטות תלמידים של קיבוצים סמוכים. שלוש התנועות הכינו בשנים אלה תוכניות וספרים ל"לימודי הקיבוץ" בכיתות הגבוהות באמצעות "מדורי תוכניות לימודים" שפעלו בכל תנועה בנפרד ובסיוע ספרי מקורות מבתי ההוצאה התנועתיים "הוצאת הקיבוץ המאוחד", "ספריית פועלים" של "הקיבוץ הארצי" ו"עם עובד" על שלוחותיה ששרתה את "איחוד הקבוצות".

ההסתגרות החינוכית של שלוש התנועות הקיבוציות בבתי-הספר ובתוכניות הלימודים הרעיוניות נמשכה אפוא ואף העמיקה בתוך תנועת העבודה ומחוץ לה, והתבטאה בעיקר כלפי המושבים הסמוכים שהוקמו ברובם בשנות העלייה הגדולה.

חומות ההסתגרות נסדקו משנאלצו התנועות לאמץ את המסגרת הכללית של תוכניות הלימודים הממלכתיות לאחר ביטול זרם העובדים והנהגת חוק החינוך הממלכתי ב-1953. ייחודו של החינוך הקיבוצי נפגם כחלק מתהליכי הממלכתיות שפגעו במערכות ההסתדרות הכללית בכלל ובתנועות ההתיישבותיות ובתנועות הנוער בפרט, אולם השתלבותו בחברה הסובבת גברה מהבחינה הקוריקולרית.

המחלקה לחינוך תיכון במשרד החינוך והתרבות ניהלה בשנים 1959-1955 משא ומתן עם שלוש התנועות הקיבוציות על קביעת תוכניות הלימודים שלהן ועל הדרישות להכשרת המורים. מחלקת החינוך ב"איחוד הקבוצות" ערכה את תוכניותיה על-פי חלוקה למגמות - חקלאית, ריאליסטית והומניסטית - כבר ב-1955, ובהמשך אף פירטה את תוכניות מרבית המקצועות, וזאת בגלל כניסת בחינות הבגרות ל"איחוד" כבר בראשית שנות ה-50. ב-1959 הצטרף אליה "הקיבוץ הארצי", שהכין "מערכת שעות שנתית" של המוסדות שהייתה מבוססת על "דיפרנציאציה" למגמות ולכן התקבלה ללא קושי. "הקיבוץ המאוחד" הגיש באותה שנה שתי תוכניות לימודים חלופיות, לכיתות ז'-י"ב - תוכנית לפי מקצועות רגילים, שהתקבלה לאחר תיקונים קלים, ותוכנית "שיטת התהליכים" הבין-תחומית של קיבוץ מעוז-חיים, שהיה קשה יותר להשיג בעבורה את האישור.

שלוש התנועות נזקקו לאישור תוכניותיהן ולהתאמתן להנחיות משרד החינוך לצורך הכרה בבתי-הספר ותיקצובם. עם זאת הן הצליחו לשמור על ייחודן במסגרת אוטונומיה חינוכית מוסכמת, שהוענקה להן במסגרת "האגף לחינוך חקלאי" במשרד החקלאות, אליו השתייכו עד שנת 1961. בשנה זו הועבר האגף למשרד החינוך והיה ל"אגף לחינוך התיישבותי" הקיים עד היום בראשות חברי התנועה הקיבוצית.

הקמת "האגף לחינוך התיישבותי" הכניסה תחת קורת גג חינוכית אחת את ילדי הקיבוצים והמושבים, בתי-הספר החקלאיים וחלק מהפנימיות הקשורות ל"עליית הנוער". שדרוג האגף בשנות התשעים ל"מינהל לחינוך התיישבותי ולעליית הנוער" אף חיזק את שילובו של הקיבוץ בחינוך ההתיישבותי והפנימייתי לסוגיו שהחל כבר בראשית ימי המדינה.

בשנים 1962-1958 נערכו שלוש התנועות להתאמת תוכניותיהן בחינוך היסודי לדרישות משרד החינוך, כפי שאכן קרה. שילובו של החינוך הקיבוצי בחינוך הממלכתי נעשה בהנחייתה של "ועדת גבריאלי" שמונתה על-ידי משרד החינוך והתרבות ופעלה בשנים 1965-1963 בשיתוף עם נציגי ועדת החינוך הבין-קיבוצית. הוועדה הכירה בייחוד החינוך הקיבוצי - "הנושאים הלימודיים" סווגו על פי שיטת המקצועות הרגילה, ו"שפות" הלשון, החשבון והאנגלית, האומנויות לסוגיהן והחינוך הגופני נלמדו בנפרד - אך בהתאם לתכנים ולדרכי ההערכה הרגילים.

התנועות הקיבוציות החלו בהדרגה להכשיר את תלמידיהן לבחינות הבגרות. "האיחוד" המקורב למפא"י ולגישת הממלכתיות החל בכך כבר בשנות ה-50. בעקבותיו הוכנסו בחינות הבגרות גם לתנועות הקיבוציות האחרות: ב"קיבוץ המאוחד" החל מסוף שנות ה-60 וב"קיבוץ הארצי" משנות ה-70.

התנועה הקיבוצית השתלבה בחינוך הפורמלי הממלכתי במהירות יחסית בשנות ה-50 וה-60, החל בחינוך העל-יסודי, עבור לחינוך היסודי וכלה בבחינות הבגרות וברפורמה בכיתות העל-יסודיות. ההשתלבות הזאת נבעה מאילוצים דמוגרפיים וכלכליים שונים, אך מה שהחל ככורח הפך בהדרגה לאידיאולוגיה, ובשנות ה-60 היו כבר רבים בתנועה הקיבוצית שהכירו בצורך בהשתלבות לפחות עם המושבים הסמוכים, שהוקמו במהלך העלייה הגדולה של שנות ה-50. תהליך זה המשיך להבשיל וההביא לצמיחתם של בתי-ספר רב-ישוביים וכלל-תנועתיים בשני העשורים האחרונים.

החינוך הבלתי פורמלי הקיבוצי

תהליכים דומים אירעו בחינוך הבלתי-פורמלי הקיבוצי. פילוג "הקיבוץ המאוחד", הקמת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" והרחקת תומכי משה סנה מ"הקיבוץ הארצי" הצריכו חיזוק של החינוך הרעיוני לבני הקיבוץ, מה שהביא לכתיבת תוכניות ל"לימודי הקיבוץ" וגם לחיזוק תנועות הנוער הקיבוציות. "הקיבוץ המאוחד" ו"האיחוד" הקימו בראשית שנות ה-50 "חטיבות בנים" נפרדות לכל אחת במסגרת תנועת "הנוער העובד" של ההסתדרות הכללית. חטיבות אלה הונהגו לצורך חינוך אידיאולוגי מכוון על ידי מחנכים מבוגרים ובוגרי צבא ופעלו בשיתוף עם בתי הספר. הן השתתפו רק במעט מפעלים מחוזיים וארציים של "הנוער העובד", והתרכזו בגיבוש פנימי באמצעות מפגשים, מחנות, חוגים וגופי תרבות אזוריים וארציים של בני קיבוץ בלבד.

בני "הקיבוץ הארצי", שסבל פחות מהטלטלות הפוליטיות, השתתפו במידה רבה יותר בפעילויות "השומר הצעיר" אך בד בבד טופחו גם "הקינים הקיבוציים" במוסדות החינוכיים והמפגשים האזוריים לבני קיבוץ בלבד.

"חטיבת בני הקיבוץ המאוחד" הייתה משימתית מאד, והנהיגה השתתפות חובה במשימות לאומיות – הדרכה ב"נוער העובד" בעיר בכלל ובמעברות וביישובי עולים סמוכים בפרט, יציאה למחנות עבודה בקיבוצים צעירים, סיוע למאמץ הביטחוני ועוד. תחילה היה זה רק ביצוע מטלות חברתיות-לאומיות בודדות, אך כבר ב-1953 החליטו בני "הקיבוץ המאוחד" על הנהגת "שנת שרות נוספת" כהתנדבות לפני השרות הצבאי לצורך מילוי המשימות הללו – מה שאומץ במהירות גם ב"חטיבת בני האיחוד" ומעט אח"כ ב"קן הקיבוצי" של "השומר הצעיר".

מאמצע שנות ה-50 גדלה והעמיקה ההשתלבות של בני הקיבוץ במשימות לאומיות, ושנת השרות הולידה בשנות ה-60 "גרעיני בנים" לקיבוצים צעירים וזעירים ולעיירות הפיתוח (מסוף שנות ה-60 שימשו בני הקיבוץ בהליכתם לאזורי הפיתוח דוגמא לגרעינים מהעיר - "גרעיני עודד" של "הנוער העובד והלומד", ואח"כ גם "גרעיני רעים" של "הצופים").

המשימתיות התנועתית הואצה כתוצאה משני תהליכים מקבילים: העברת הנהגת החטיבות מהמבוגרים ל"מזכירויות" צעירות שהורכבו מבוגרי י"ב שזו הייתה שנת השרות שלהם, והשתלבות בעייתית עד משברית של התנועות הבלתי-פורמליות של בני הקיבוץ בבתי הספר האזוריים שהלכו והתרכזו בהשכלה הפורמלית.

התהליך שהחל בשנות ה-50 וה-60 הבשיל במהלך שנות ה-70 וה-80, ולאחר דיונים חוזרים ונשנים במועצות של "החטיבות" והתנועות הקיבוציות הוחלט על שילוב בין הגישות: פעילות לכלל בני הקיבוץ במסגרת קינים קיבוציים של "הנוער העובד", "השומר הצעיר" ואף תנועות הנוער האחרות - וגם "קבוצות בחירה" למעונינים בלבד. הבחירה חייבה ויצרה בסוף המאה ה-20 "אליטות משרתות" של תנועת העבודה מסוג חדש: קבוצות המקיימות בגילאי הנעורים מפגשים אזוריים וארציים ללימוד בעיות חברה ותרבות בחברה הישראלית ולביצוע משימות שונות, ממשיכות כ"גרעינים" בשנת השרות הנוספת וחלקן מתמידות בקיום משימות חינוכיות וקהילתיות לאומיות בפריפריות ובאזורי מצוקה גם לאחר שרות הצבאי.