קליטת העלייה הגדולה על ידי מערכת החינוך של זרם העובדים
(1953-1948)
מהקמת המדינה בשנת 1948 ועד לפירוקו של זרם העובדים בעקבות קבלת חוק חינוך ממלכתי בשנת 1953 נדרש זרם העובדים להתמודד עם קליטת העלייה ההמונית לישראל ושכללה פליטי שואה ועולים מארצות ערב.
 גן ילדים במעברת עמישב, 1954 , באדיבות מכון לבון (C) |
ב-1948 התחנכו בזרם העובדים 28,500 ילדים, ב-385 מוסדות חינוך ועל ידי 1,750 מורים וגננות – ואילו ב-1953 התחנכו במסגרתו למעלה מ-140,000 (מתוכם 70% מילדי העולים), ב-1,850 מוסדות חינוך שבהם עבדו 6,500 מורים וגננות! ב-1948 היו 50% מבתי הספר של הזרם הכללי, 25% של זרם המזרחי ו-25% של זרם העובדים.
ב-1953 חל כמעט היפוך: 43.4% של זרם העובדים ורק 27.1% של הזרם הכללי ו-19.1% של זרם המזרחי (ובנוסף 8.3% של הזרם החרדי אגודת-ישראל שלא נכלל ב-1948 במערכת החינוך היישובית ו-2.1% בבתי ספר פרטיים ואחרים).
גידול זה העניק לזרם העובדים את הבכורה במערכת החינוך הישראלית כולה והוא ניסה להתמודד עם המטלה בשלוש מערכות משלימות: מערכת תוכניות הלימודים, מערכת החינוך שסביבה ומערכת החברה ההסתדרותית והישראלית. ההתמודדות הסתיימה בהצלחה חלקית בלבד, שניתן להבינה לנוכח כובד המטלות וחוסר האיזון המספרי שבין הקולטים לנקלטים.
תוכניות הלימודים
במטרה להכין תכניות לימודים המיועדות גם לקליטת העלייה החדשה, הוקמה ב-1951 בזרם העובדים המחלקה הפדגוגית. המחלקה המשיכה לחבר סילבוסים במסגרת תוכנית הלימודים "קווים", פרסמה ספרי לימוד וספרות עזר דידקטית באמצעות הוצאת הספרים ההסתדרותית "מסילות" ואף סייעה בתחומים אלה לבתי הספר של "הנוער העובד" שברבים מהם נקלטו נערים עולים. התוכניות וספרי הלימוד ניסו להנחיל את ערכיו הציוניים-סוציאליסטיים "הקלאסיים" של זרם העובדים גם לעולים החדשים, אם כי בהצלחה חלקית.
ייחודו הדידקטי של הזרם נשמר בארבע כיתות היסוד בזכות המשך פיתוחה של "שיטת הנושאים", אך הכיתות הגדולות מדי והמורים החדשים לא אפשרו את היישום הראוי.
בבתי הספר התיכוניים החדשים של זרם העובדים נעשה ויתור דידקטי והונהגו בחינות בגרות בשל התחרות הגלויה עם הגימנסיות והתיכונים הוותיקים של הזרם הכללי. משמעות הפנייה לכיוון הפורמלי-הישגי הייתה ויתור כפול - על העולים החדשים, שברובם לא התאימו לכך, ועל הייחוד הפרוגרסיבי והבלתי-פורמלי של זרם העובדים.
מערכת החינוך של זרם העובדים עשתה מאמצים רבים להטמיע את תוכניות הלימודים בקרב העלייה החדשה בסיוע מורים ותיקים וחדשים. המחלקה הפדגוגית ארגנה השתלמויות מורים במטרה להקנות להם כלים להתמודדות עם ילדי העולים: תגבור משמעותי של ימי העיון הכלליים, הוקמו "מכון להשתלמויות קבע" ו"בית-ספר גבוה להשתלמות מורים מוסמכים", שבמסגרתם למדו מאות מורים מספר פעמים בשבוע, ונערכו קורסים, מכונים, סמינרים ומדרשות למורים למלאכה, אמנות, חקלאות וטבע.
חינוך מבוגרים
הכשרת מורים
ב-1951, בעקבות הפילוגים במפלגות הפועלים, התפלג סמינר הקיבוצים לשלושה סניפים נפרדים שהיו עסוקים בהקמה המחודשת שלהם ולא התפנו לסייע בקליטת העלייה. לזרם העובדים היו בימי העלייה הגדולה רק שני סמינרים למורים משלו, שניהם במרכז הארץ ולא בפריפריות שבהן התרכזו העולים: הסמינר ע"ש שיין (שהוקם ב-1945) והסמינר ע"ש אפשטיין (שהוקם ב-1940 וסופח לזרם רק ב-1950).
למרות הקשיים נערכו בסמינרים אלו קורסים קצרים של מספר שבועות במטרה להכשיר מורים רבים ככל האפשר (ולאו דווקא מתאימים) מקרב העולים החדשים. במקביל הוכשרו מורי הוראה במסלולים הרגילים שנמשכו בין שנתיים לשלוש שנים.
ביוזמת מפא"י (שהנהיגה גם את זרם העובדים) הוקם "שירות חלוצי לישראל" (שח"ל) – ארגון מתנדבים חלוצי של ותיקים בארץ שהתנדבו להוראת העולים החדשים עם תום הכשרתם המקוצרת כמורים.
ביזמת המחלקה הפדגוגית של זרם העובדים הוקמו "ספריה פדגוגית" ו"מוזיאון פדגוגי" – מעבדות פדגוגיות להשאלת ספרים וציוד דידקטי למורי זרם העובדים – אף כי בהיקף מצומצם ולא בכל רחבי הארץ. המחלקה ניסתה גם לפתח את תחומי החקלאות והטבע, המלאכה והחינוך החברתי הייחודיים לזרם העובדים בבתי הספר החדשים, אך לא הגיעה לכולם.
המדיניות החינוכית
מדיניות החינוך של זרם העובדים תמכה ביצירת "כור היתוך". מדיניות זו הניחה כי יש לשאוף למיזוג גלויות ולהאחדה חינוכית לפי הסטנדרטים המערביים של הקולטים. חסרונה של מדיניות זו היה בהתעלמות מהתרבות ומהמסורת הדתית של מרבית העולים החדשים מארצות המזרח. גם הניסיון למזג את הערכים הציוניים-סוציאליסטיים הוותיקים בערכים היהודיים-המסורתיים של העולים החדשים לא עלה יפה.
ממלכתיות או קיום זרם ייחודי
במקביל להתמקדות הזרם בבעיות הקליטה של העלייה הגדולה הוא נדרש להתמודד בשאלת הצדקת קיומו אל מול מדיניות ה"ממלכתיות" עליה הכריז ראש הממשלה דוד בן גוריון. סוגייה זו העסיקה והטרידה גם את המערכות החברתיות שסבבו את זרם העובדים – מפלגות הפועלים, התנועות ההתיישבותיות, הזרמים החינוכיים וכלל המערכת הפרלמנטרית והממשלתית בישראל - מה שהסיט כוחות ממאמץ הקליטה החינוכית גם לפוליטיקה החיצונית. הוויכוח התנהל גם דרך המאבק עם הזרמים האחרים על חינוכם של ילדי העולים במחנות ובמעברות, שנתפס על ידי כולם כאמצעי לגיוס פוליטי של התלמידים והוריהם.
בסיכומו של חשבון היסטורי לא הצליחה מערכת החינוך של זרם העובדים לקלוט קליטה חינוכית ראויה את ילדי העלייה הגדולה בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל. למרות זאת יש לציין את עצם הפעולה המערכתית המשולבת – הקוריקולרית, החינוכית והחברתית – שניסתה להתמודד עם המשימה הכפולה של החינוך הלאומי בעת ההיא: הקניית ערכים ציוניים (בגוון סוציאליסטי) לכל ילדי הלאום, גם לאלה שזה מקרוב באו.
ביבליוגרפיה נבחרת