ראשיתה של היצירה הקיבוצית

"יצירה וקיבוץ הולכים ביחד". הצהרה זו יש לה סימוכין לאורך שנות הקיבוץ. גם אם היו קשיים בדרך, ולעתים הסתייגויות "ממלאכה שאין מאחוריה ממש", ככלל התקבלו היוצרים בקיבוצים בברכה ונחשבו כתורמים לתשתית התרבותית הקיבוצית. עוצמתו של "הקולקטיב" באה לידי ביטוי, בין השאר  ביצירה התרבותית בתוכו. לא ניתן לדמות קיבוץ ללא חג ומועד, יצירה עצמית ותרבותית ויוצרים מקומיים.

ראשון ציירי ההתישבות העובדת החל ליצור בקיבוץ כפר גלעדי. היה זה איש "השומר" שמואל גבעוני (1927-1896), שעלה לארץ בשנת 1913 בגיל 16 מברדיצ'ב שבאוקראינה, למד בגימנסיה הרצליה, והצטרף לקיבוץ בשנת 1918.

מספרת בתיה גיא אוצרת מוזיאון בית "השומר" בכפר גלעדי:

לרגל 90 שנה לארגון "השומר" ו-50 שנה למדינת ישראל (1998) הוצגה בגלריית המוזיאון תערוכה. בתערוכה הוצגו לראשונה עבודותיו של שמואל גבעוני, שמן ורישום פחם מתחילת המאה שעברה. גבעוני נולד בשנת 1896 ונהרג בדרכו לעבודה בתל חי כחבר כפר גלעדי ב-1927 (בנפלו מסוס). גבעוני – צעיר מבטיח ברוך כישרונות בתחומים רבים, כתיבה, ציור וגם מנהיגות, לכן מינה אותו יוסף טרומפלדור לסגנו במרץ 1920 באירועי תל חי. במותו השאיר אישה - בת עמי לבית אליוביץ', אחותו של יגאל ה"שומר" ואחותה של טובה פורטוגלי, וכן תינוקת בת שנה, יעל מהבנות הראשונות של כפר גלעדי". בתערוכה זו, לדברי בתיה גיא, נחשפו לראשונה עבודותיו של הצייר הראשון אולי בתנועה הקיבוצית.

אמן נוסף שפעל בתקופת ראשיתה של ההתיישבות השיתופית היה הצייר אריה אלוויל, חבר "השומר הצעיר" בגליציה, שעלה לארץ בתקופת  העליה השלישית והשתייך לקבוצת ביתניה עלית שהתיישבה מעל לכנרת. אלוויל צייר את ביתניה עלית בשנת 1922. מאוחר יותר , לאחר שהתייאש מהקבוצה, חזר לווינה והוציא בשנת 1924 סידרת בת 8 ליטוגראפיות בשם "טורא אפורה" (ההר האפור), ובה תיעוד תקופת היותו בביתניה עלית.

היצירה הקיבוצית מתקופת העליה השלישית עד שנות ה-40

העליה השלישית הייתה עליה אידיאולוגית שהושפעה ברעיונותיה מהמהפכה הבולשביקית בברית המועצות ומהגותם של סוציאליסטים יהודיים ובראשם בר בורכוב . בעליה זו הוקמו ראשוני הקיבוצים בעמק יזרעאל ובהם קיבוץ עין חרוד. על מיסדי הקיבוץ נמנה גם הצייר חיים אתר (אפתיקר). שם, על עץ אקליפטוס למרגלות המעיין, בנה לו חיים אתר את הסטודיו הראשון בתנועה הקיבוצית. באוהל מגוריו תלה חיים רפרודוקציות משל ואן גוך ו"ייסד" בכך את הגלריה הראשונה בתנועה הקיבוצית. חיים אתר היה אוטודידקט, ספוג ערגה למסורת היהודית ולשירה החסידית. בעבודתו ניכרות השפעות הצייר חיים סוטין בפרט ו"אסכולת פריז" בכלל . בשנות השלושים ביקר פעמיים בפריז, בברכת הקיבוץ , שם פגש ברבים מן הציירים היהודיים שהשתייכו לזרם האקספרסיוניסטי היהודי. בשנת 1925 הכיר קיבוץ עין חרוד בכישוריו האמנותיים ואיפשר לו לעבוד בלילות כאופה במאפיית המשק, בכדי שיוכל להקדיש את ימיו לציור. הייתה זו למעשה נקודת המפגש הראשונה של אמן קיבוצי עם הממסד הקיבוצי.

בקיבוצים עין חרוד ותל יוסף , שנוסדו על-ידי גדוד העבודה פעלו לא מעט יוצרים. בשנת 1926 התקיימה בעפולה שזה מקרוב נוסדה
(1925), תערוכת ציורים בצריף 'מועצת הפועלים'. הששתפו בה חברי הקיבוצים והישובים הצעירים בעמק יזרעאל . בתערוכה זו הוצגו ציוריהם של אליעזר (לוזר) הליבני מבית אלפא, יצחק בן מנחם ממשמר העמק שישב אז בעפולה בהכשרה, וגם את איזיק אשל מגדוד העבודה בעין חרוד. תמונתו של איזיק אשל שמונצחת בתצלום הישן של התערוכה נמצאת כיום במשכן לאמנות ע"ש חיים אתר בעין חרוד.

העלייה הרביעית (1924-1928) הביאה עמה כבר "בעלי מכחול ומפסלת" רבים יותר, שנרתמו אחר שעות עבודה מפרכות בשמש היוקדת של שדות העמק לקשט את האוהל והצריף ולתרום מכישוריהם וכישרונם לקידומו של החג והמועד הקיבוצי.

בקצה המערבי של עמק יזרעאל יצר לו בצנעה הצייר יצחק בן מנחם איש משמר העמק. בעת עבודתו בחריש שדות העמק חלה בן מנחם בשחפת ונשלח להחלמה בסנטוריום בפריס. עם חזרתו לארץ ביקש בן מנחם מקיבוצו כי יאפשר לו לקבל יום עבודה אחד בחודש שיוקדש כולו לציור . בקשתו נדונה בשיחת הקיבוץ ונדחיתה על הסף, בנימוק כי : "לא יתכן שהזמן הפנוי של החברים יחולק באופן לא שוויוני". סירובו של הקיבוץ לפנייתו עוררה את בן מנחם לפעול למען הקמתו של ארגון משותף שייצג את אמני התנועה הקיבוצית וילחם על זכויותיהם להכיר באמנותם כעיסוק הראוי להקצאת ימי עבודה.

בשנת 1933 הגיע לארץ מגרמניה צייר שרצה להצטרף לקיבוץ משמר העמק - "אין לך מה לחפש בקיבוץ, לא תינתן לך האפשרות לצייר" אמר בן מנחם למרדכי בורשטיין ארדון. שנה לאחר מכן (1934) הוקם ארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ הארצי ותערוכה ראשונה מטעמו התקיימה בקיבוץ מזרע , בבנין בית תינוקות שבנייתו טרם הושלמה (ספטמבר 1934). המדריך ויועץ התערוכה היה הצייר מרדכי ארדון, שהיה באותה עת מורה בבצלאל החדש בירושלים. מרדכי ארדון והפסל זאב בן צבי התנדבו במשותף ללוות ולהדריך את  האמנים הצעירים שהשתייכו לציבור החלוצים. היה זה הארגון היציג הראשון של אמנים מהתנועה הקיבוצית. על ראשיתו של ארגון הציירים בשנות השלושים כתב הצייר אברהם (טושק) אמרנט מקיבוץ מזרע, ידידו ושותפו לדרך של בן מנחם:

"הייתה זו חבורת המתביישים בחולשתם, המסתירים את עיסוקם בצנעה, עד שגובר עליהם לחץ הדחף, ואז הם רושמים נופים ודמויות, מפליגים לסימבוליקה ומטמינים את השרבוטים בפינה דיסקרטית של הצריף והאהל".

חיתוכי העץ והלינוליאום היו אמצעי ביטוי נפוץ בין האמנים של שנות השלושים. טכניקת ההדפס הייתה בהישג ידו של כל אמן ולא הצריכה משאבים רבים. היא אפשרה לאמנים להפיץ את יצירתם ברבים, באמצעות כתבי העת התנועתיים (לדוגמא: חוברות "הדים" של הקיבוץ הארצי, שיצאו בשנות השלושים בשיטת הסטנסיל, שילבו בתוכם חיתוכי לינוליאום).

בשנת 1937 ייסד חיים אתר בצריף קטן בעין חרוד את המוזיאון הראשון לאמנות בתנועה הקיבוצית. מאז מהווה המשכן לאמנות דוגמא למוזיאונים וגלריות נוספים שקמו בקיבוצים (בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב, בית וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע, מוזיאון בר דוד בברעם, מוזיאון בית לוחמי הגטאות, גלריית הקיבוץ בתל אביב ועוד עשרות גלריות לאומנות בקיבוצים).

בשנת 1936 הצטרף לקיבוץ גן שמואל הצייר יוחנן סימון, שהטביע את חותמו על אמני הקיבוצים והיה לבר סמכא בתחום האמנות. בסגנונו המיוחד ביטא סימון את חיי היום יום הקיבוציים. שנים לאחר פטירתו התקיימה תערוכה רטרוספקטיבית מרשימה מיצירותיו במוזיאון לאמנות בת"א (אביב 2001 . אצרה: טלי תמיר . התערוכה לוותה בספר קטלוגי בשם: "דיוקן כפול").

עם תום מלחמת העולם השניה, הגיעו ארצה אמנים נוספים, פליטי השואה והמלחמה באירופה, והצטרפו לקיבוצים, בהם: משה קופפרמן - (לימים: חתן פרס ישראל) , שרגא ווייל, שמואל כץ, יחזקאל קמחי חיים ברגל ואחרים.

אמנים בעשור הראשון למדינה

דור תש"ח יוצג אף הוא בשורת האמנים הבולטים, חברי הקיבוץ. יחיאל שמי (לימים: חתן פרס ישראל) ואורי רייזמן חברי קיבוץ כברי, דני קרוון (לימים: חתן פרס ישראל) ממייסדי קיבוץ הראל, רות שלוס, חברת קיבוץ להבות הבשן באותה עת היו מהבולטים בשורה רחבה יותר של אמנים חברי קיבוצים באותה עת.

האומנות הקיבוצית בתקופה זו אופיינה ברובה כאמנות משרתת: "ריאליזם סוציאליסטי קיבוצי" (המנוגד בתוכנו ובאמצעי הביטוי שלו מן הנוסחה הסובייטית, מבית מדרשו של אנדרי ז'דאנוב ). האמנים הקיבוציים ראו בעצמם שגרירים נאמנים של הרעיון הקיבוצי. עם זאת לא כולם השתייכו לאותה אסכולה אמנותית ושמרו על ייחודם האמנותי.
האמנות הקיבוצית נעה בין תיעוד ותיאור החיובי והבונה בחיי הקיבוץ והמדינה (ציור ציוני-חלוצי), לבין אמנות חברתית וביקורתית שלא התעלמה מבעיות וקשיים. עיקר הביקורת החברתית התמקדה במציאות החברתית הכללית ופחות בבעיות הפנימיות בקיבוץ. (לדוגמא: ציורי המעברות בשנות החמישים).

במקביל פעל זרם של "אמניות יהודית קיבוצית" שינק את מקורותיו מהעיירה ומהפולקלור היהודי בגולה. חיים אתר מעין חרוד, ליאו רוט מאפיקים, ודבורה דוידסון מבית אלפא, השתייכו לזרם זה. ליאו רוט שילב ביצירתו מאפיינים שהושפעו מעבודותיו של שאגל לצד מאפיינים ארץ-ישראליים המבטאים את הקשר לארץ ישראל ולאדמת הקיבוץ. דבורה דוידסון , שנולדה ביפו בראשית המאה העשרים (1910), ביטאה באמנותה את שורשיה המשפחתיים ב"רישא" אשר בגליציה (עיר הולדת הוריה). ציוריה מתארים דמויות ונופי העיירה הססגוניים על שוקיה ורחובותיה הם עדות לעולם שהיה ואיננו עוד.

הזרם המופשט, שעורר בשעתו ביקורת והתנגדות חריפה, התייחס לאמנות "נטו" וטיפל בעיקר באיכויות הצורה והחומר. קבוצת אופקים חדשים שנוסדה בשנת 1948 היוותה מודל משמעותי למגמה זו, שדגלה בהפרדות מההכפפה האומנותית לסדר יום פוליטי, ופריצה אל שדה האומנות האוניברסאלי (בין נציגיו: קופפרמן, שמי, ברגל, ואחרים).

אמנים בשנות ה-50 וה-60

משנות החמישים של המאה העשרים, ניתן לדבר על שתי אסכולות מרכזיות בתנועה הקיבוצית: "אסכולת גבעת-חביבה", ו"אסכולת בית ברל": אסכולת בית ברל פעלה בעיקרה במסגרת סמינרים שנתיים שהתקיימו בקיבוץ נען עבור אמני הקיבוץ המאוחד. בגבעת חביבה התקיימה מסגרת דומה עבור אמני הקיבוץ הארצי . בגבעת חביבה לימדו בשנות החמישים האמנים מרסל ינקו ויוחנן סימון, בלווי מבקרי האמנות ד"ר צבי זהר ואיגון קולב (מנהל מוזיאון תל אביב). את הסמינרים בקיבוץ נען הובילו האמנים יחיאל זריצקי ואביגדור סטימצקי, שהיו מבכירי הציירים בסגנון הציור המופשט הישראלי ומראשי קבוצת "אופקים חדשים" . הנהגות הסמינרים הן שהשפיעו על אופיין השונה של שתי האסכולות : זו של גבעת חביבה שהתמקדה בסיגנון ציור שהתאפיין בריאליזם שלו אל מול אסכולת בית ברל בנען שעודדה חופש יצירה לצד ציור המופשט. השאלה העומדת לפתחנו נוגעת במהות ההבדלים: מדוע הציור המופשט צמח והתפתח ביתר תנופה ומובהקות בקיבוץ המאוחד, לעומת "השמרנות" הריאליסטית של אמני הקיבוץ הארצי. נראה שלרעיונות הקיבוץ הגדול והפתוח, הפחות סלקטיבי, מבית מדרשו של הקיבוץ המאוחד הייתה גם השפעה על יתר פתיחות באמנות. עם זאת חשוב להדגיש כי, על אף המובהקות הראשונית שציינו , היתה לאסכולות השונות אחיזה בכל התנועות הקיבוציות.
המשותף לכל האמנים הקיבוציים שהשתייכו לזרמים האמנותיים השונים היה נכונותם להירתם למשימות קיבוציות, תנועתיות ומפלגתיות: לתרום לעיצוב החגים והמועדים , לתרבות בחברה, לאמנות, לאיור ולקישוט מבני הציבור המשותפים מתוך הזדהות עם דרך החיים הקיבוצית שהאמן הוא חלק בלתי נפרד ממנה.

דור היוצרים הצעירים, בני דור הקיבוץ, הגיע אל האמנות בראשית שנות השישים בדרך שסללו בפניהם דורות הוותיקים. רוב האמנים היו בוגרי בתי ספר בארץ ובחו"ל. פעילותם מומנה כבר על-ידי קרנות ומלגות השתלמות ועידוד מטעם התנועה הקיבוצית והמדינה (קרן "חבצלת" בקיבוץ הארצי, והקרן לעידוד היצירה בקיבוץ המאוחד.

ארגוני האמנים מוסדו ודאגו לקביעת מעמדו של היוצר הקיבוצי. לרבים מהאמנים הוקצו חדרי אמנות (סטודיו) מסודרים, וניתנו להם תקציבים וימי אמנות לשם עסוק ביצירה. לאחרונה, במקביל לתהליך ההפרטה בקיבוצים ושינוי אורחות החיים, שונו ברבים מהקיבוצים ההסדרים עם האמנים. כיום אין מדיניות אחידה וכל קיבוץ מתייחס לאמניו באופן פרטני.

בשנת 1968 הוקמה גלריית הקיבוץ בשותפות עם גלריית "לים" בת"א. כעבור שנתיים התפרקה השותפות וגלריית הקיבוץ יצאה לדרך עצמאית. גלריית הקיבוץ העמידה במה מכובדת ואיכותית לתצוגת אמניה. דור הבנים בקיבוץ הוא דור מגיב שלא נמנע מביקורת נוקבת על הנעשה בתנועה הקיבוצית, בבית פנימה, ובמדינה, ושהוציא מקרבו זרם חדשני של אמנות פוליטית וחברתית. בגלריית "הקיבוץ – לים" בשנת 1970 התקיימה תערוכה של חמישה אמנים צעירים, בני קיבוץ: יעקב דורצ'ין, דן פרטוש, ידיד רובין, אביטל גבע ויובל דניאלי, שבמסגרתה התקיים "מפגש שלושת הימים", מפגש של 25 יוצרים חברי קיבוץ בתחומים שונים, בו דנו ביצירה העכשווית ובעשייה האמנותית בארץ ובקיבוץ. אל המפגש הוזמנו אורחים מהעיר. מפגש זה מסמן תחילת היווצרותה של התארגנות אמנים בני דור הבנים. קבוצת "המשותף קיבוץ" (1990-1978) היא דוגמא לתגובה ולביקורת שלא היססה לטפל בקשיים ובבעיות בתוך התנועה ובו בזמן  התייחסה לנושאים שנגעו לכלל החברה הישראלית ויצאה כנגד מלחמת לבנון. האוונגרד האומנותי בארץ בשנות השבעים-שמונים כלל בתוכו רבים מבני הקיבוצים. דוגמא טובה לשנים מהם: אביטל גבע מעין שמר, שהיה מראשי האמנות המושגית בארץ בשנות השבעים, והפסל יעקב דורצ'ין מכפר החורש, שזכה לתצוגות מוזיאליות נחשבות רבות.

לשאלת ייחודה של היצירה הקיבוצית

האם יש ייחוד ליצירה הקיבוצית ? האם סגנון חיים ודרך חיים שונים וייחודיים, הבנויים על שותפות רעיונית, תרבותית וכלכלית, יכולים ליצור  גם ייחוד יצירתי מובהק ?
האם אמני הקיבוץ וההתיישבות העובדת בכללה, ראו  עצמם כאלטרנטיבה אמנותית לאמני העיר?

דליה בר אמוץ (מעברות) אצרה בשנת 1992 תערוכה במלאות 80 שנה לתנועה הקיבוצית. בהקדמה לקטלוג שיצא לאור לרגל התערוכה כתבה בר אמוץ:

בר אמוץ הדגישה בדבריה את שפת החומר כאחד המאפיינים של יוצרי הקיבוץ.

מאפיין נוסף של היוצר הקיבוצי קשור באורחות חייו החושפים אותו לדילמה תמידית בין "הציבורי לפרטי". מצד אחד קיים הצורך לספק את מאוויי הכלל, ומצד שני  קיים הרצון האישי להביע את קולו הפנימי , האישי והרגשי. במתח הזה שבין הפרטי לציבורי התמקדה היצירה הקיבוצית בדורות הראשונים, כמו-גם בקשר בין הזהות החברתית לזהות האמנותית. המאפיין את דורות היוצרים האחרונים הוא ה"השתחררות" מן המחויבויות האידיאולוגיות בעשייה האמנותית.
יש לציין כי רבים מבכירי האמנים בארץ חיו בקיבוץ בשלב כלשהו בחייהם, ועקבות חוויתם הקיבוצית ניכרות היטב ביצירתם האמנותית.

בשלהי 1997 הוחלט לאחד את ארגוני האמנים בארגון אחד יציג תחת כנפי ברית התנועה הקיבוצית. ארגון הציירים והפסלים הוא הגדול ביותר מבין ארגוני האמנים השונים, ומאגד בתוכו מאות רבות של אמנים מרחבי התנועה הקיבוצית. עם השינויים המבניים העוברים על התנועה הקיבוצית, קיים חשש למעמדם של היוצרים בקיבוצים. החשיבה הכלכלית בלווי ההפרטות הגורפות ב"קיבוץ המתחדש" מקשה על האמן בקיבוץ מכיוון שהיצירה האמנותית בבסיסה, איננה נמדדת רק על פי אמות מידה כלכליות. ימים יגידו באם רוח הראשונים תמשיך לפעם בקרב אמני הקיבוצים גם בעתיד.

בעבר נחשבו תחומי יצירה מסוימים כ'בנים חורגים' של היצירה הקיבוצית וגלריית הקיבוץ הייתה נעולה בפניהם. כוונתי בעיקר לאמני הקרמיקה, הצילום, הקריקטורה, הגרפיקה, אמנות הטקסטיל לסוגיה וכו'. בשנות ה-80 נפתחה בתל אביב גלריה מיוחדת לאמנות ולאומנות של חפצי נוי, שנקראה:  "חן הקיבוץ" , אך היא נסגרה לאחר זמן קצר.  עצם ההפרדה עשתה עוול ליוצרים רבים וטובים, שלא זכו לחשיפה ציבורית ראויה