תנועת 'העובד הציוני' הוקמה בשנת 1936 בארץ ישראל על ידי בוגרי תנועת הנוער 'הנוער הציוני'. עיקר פעילותה של התנועה היתה כסיעה במסגרת ההסתדרות הכללית. חברי 'העובד הציוני' ראו בהסתדרות מסגרת חיונית להקמת חברה עברית עובדת, להגנה על העובד, להגשמת הציונות ולבנין הארץ, אולם התנגדו לסוציאליזם ולמלחמת מעמדות. הם שאפו לדה-פוליטיזציה של ההסתדרות ותמכו בבוררות חובה בסכסוכי עבודה, באחדות לאומית ובמוסדות בריאות ממלכתיים. חברי 'העובד הציוני' הקימו עשרות קיבוצים ומושבי עובדים, קואופרטיבים ומוסדות חינוך. הקיבוצים היו מאורגנים במסגרת 'איחוד הקבוצות והקיבוצים', אחרי כן בתק"ם וכיום בתנועה הקיבוצית. המושבים מאורגנים במסגרת תנועת המושבים של העובד הציוני. מנהיגה הבולט של התנועה היה משה קול, שייצג את המפלגה בהנהלת הסוכנות היהודית, במועצת העם ובמועצת המדינה הזמנית. אליהו ברלין ייצג את התנועה בוועד הלאומי. הסיעה השתתפה בבחירות להסתדרות בשנים 1959-1942. בשנת 1948 הקימה התנועה יחד עם מפלגת 'עליה חדשה' ו'התאחדות הציונית הכלליים' את המפלגה הפרוגרסיבית, שיוצגה בהסתדרות על ידי סיעת 'העובד הציוני'. בשנת 1961 התאחדו המפלגה הפרוגרסיבית עם 'הציונים הכלליים' במסגרת המפלגה הליברלית. סיעת 'העובד הציוני' בהסתדרות התאחדה עם סיעת 'איגוד העובדים הציונים הכלליים' במסגרת הסיעה 'תנועת העבודה הליברלית'.
מאגר מידע מפולח 
