[ה]ממשלה הזמנית

ב-14 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. בהכרזת העצמאות נאמר כי: 'מרגע סיום המנדט... תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה'. בכך הפכה מנהלת העם, שפעלה כרשות המבצעת של הישוב בימיו האחרונים של המנדט הבריטי, לממשלה הזמנית.

ב-19 במאי 1948, בישיבתה השניה של מועצת המדינה הזמנית, התקבלה 'פקודת סדרי השלטון והמשפט תש"ח-1948', אשר הסדירה את סמכויות גופי השלטון השונים ואת רציפות השלטון. בפקודה נכתב כי 'כל סמכות שהיתה על פי החוק בידי מלך בריטניה או אחד ממזכירי המדינה שלו, וכן כל סמכות שהיתה על פי החוק בידי הנציב העליון, הנציב העליון במועצתו, או ממשלת ארץ ישראל, תהא מעתה נתונה לממשלה הזמנית בלתי אם ניתנה למועצת המדינה הזמנית על פי אחת הפקודות שלה'. על רקע מצב החירום שבו היתה שרויה מדינת ישראל מאז הקמתה, ניתנה עדיפות ברורה לרשות המבצעת (הממשלה הזמנית) על פני הרשות המחוקקת (מועצת המדינה הזמנית).  בפקודה נאמר כי 'הממשלה הזמנית תפעל על פי קווי המדיניות אשר יותוו על ידי מועצת המדינה הזמנית, תוציא לפועל את החלטותיה, תמסור לה דו"ח על פעולויותיה ותהיה אחראית בפעולותיה בפני מועצת המדינה הזמנית'. עם זאת לא יכלה מועצת המדינה הזמנית להביע אי אימון בממשלה הזמנית.

הממשלה הזמנית ניהלה את מלחמת העצמאות ואת ראשית העליה הגדולה, הקימה מוסדות שלטון ומשפט,  ארגנה את צה"ל כמסגרת הצבאית היחידה במדינה ועיצבה את הדפוסים הממלכתיים הראשונים.  דוד-בן גוריון  כיהן בממשלה הזמנית בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, והשפעתו על פעילותה היתה גדולה. הממשלה מנתה 13 שרים: ארבעה ממפא"י (בן גוריון, משה שרת - חוץ, אליעזר קפלן - אוצר, דוד רמז - תחבורה), שנים מ'הציונים הכלליים' (פרץ ברנשטיין - מסחר ותעשיה, יצחק גרינבוים - פנים), שניים ממפ"ם (מרדכי בנטוב - עבודה ובינוי, אהרון ציזלינג - חקלאות), אחד מ'המזרחי' (יהודה לייב מימון - דתות ונפגעי מלחמה), אחד מ'הפועל המזרחי' (משה שפירא - עליה ובריאות), אחד מ'עליה חדשה' (פנחס רוזן - משפטים), אחד כנציג העדה הספרדית (בכור שלום שטרית - משטרה) ואחד מ'אגודת ישראל' (יצחק מאיר לוין - סעד).

ב-25 בינואר 1949 נערכו בחירות לאסיפה המכוננת. ב-14 בפברואר 1949 התכנסה לראשונה האסיפה המכוננת בירושלים. לאחר יומיים אישרה האסיפה את 'חוק המעבר' והפכה לכנסת הראשונה. ב-17 בפברואר 1949 הושבע חיים וייצמן לנשיא המדינה. בהתאם  לחוק המעבר, הגישה לו הממשלה הזמנית מייד את התפטרותה, אך המשיכה בתפקידיה עד לכינון ממשלת הקבע הראשונה ב-8 במארס 1949.