בשנת 1913 רכשה החברת להכשרת היישוב את אדמות תל עדס שבעמק יזרעאל ממשפחת סורסוק. האדמות נמסרו לקבוצת כיבוש של ארגון 'השומר', שאנשיה ביקשו להקים כפר של שומרים שישלב את רעיונות השמירה וההתיישבות החקלאית. באוקטובר 1913 עלו ראשוני המתיישבים על הקרקע. המתיישבים סבלו מתנאי החיים הקשים במקום ומהתנכלויות של השלטון העות'מאני. כעבור שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה ששיבשה את התכניות והחריפה את המצב הכלכלי. בשנות המלחמה היתה תל עדש מרכז לארגון 'השומר' ומקום מקלט לחבריו. בשנת 1917 בעקבות חילוקי דיעות פנימיים התרחש פילוג: אנשיו של חיים שטורמן נשארו במקום ואילו אנשיו של ישראל גלעדי עלו להתיישב בכפר בר-גיורא (כפר גלעדי). במאי 1920 נערכה בתל עדש האסיפה האחרונה של 'השומר' שבה פורק הארגון. אחרי האסיפה עזבו אנשי 'השומר' את המקום, חלקם עברו לכפר גלעדי.

משנת 1921 התגוררה במקום קבוצת עולים מטרנסילבניה שייסדו בהמשך את כפר גדעון הסמוך. בסוף שנת 1923 הועברו אדמות תל עדס לידי הקק"ל. במקום הוקם מושב עובדים על ידי כ-40 משפחות של פועלים חקלאים יוצאי רוסיה ופולין שהתארגנו בזכרון יעקב ובפתח תקווה. מכיוון שהמתיישבים לא היו גרעין מלוכד ולא עברו כל הכשרה משותפת התעוררו בעיות ביישוב מראשיתו: לא נוצרו חיי חברה, לא הוקמו מוסדות משותפים ולא היתה כל עזרה הדדית.

תנאי החיים של המתיישבים היו קשים במיוחד. במשך כשלוש שנים הם המשיכו להתגורר בחושות הישנות שנשארו מהאריסים של סורסוק. המתיישבים סבלו מפגעים שונים: מחלות, מזיקים ומחסור חמור במים. בשל המצב הקשה המגרשים לא חולקו והמשקים לא פותחו כנדרש. במקום להקים משק מעורב כמתוכנן, עסקו המתיישבים רק בפלחה, שדרשה מים מעטים והביאה רווח קל ומהיר באופן יחסי. גם התקציב הדל מטעם המוסדות המיישבים, הועבר לשיעורין, לא איפשר השקעות משקיות רציניות ובוזבז על אספקה שוטפת.

כאשר ניבנה המושב בסופו של דבר, הוא הוקם בעיגול, בדומה לנהלל, עם חלקות גדולות מאוד (42-28 דונם) מאחורי הבתים. עקרון העבודה העצמית, אשר התאים לאופיים של חברי מושב זה, נשמר בקנאות. לעומת זאת עקרון העזרה ההדדית לא היה מובן מאליו, וסביב נושא זה התקיימו ויכוחים ממושכים, אשר העכירו את האווירה.