בשנת 1909 הופרדו אדמות אום ג'וני שמעבר לירדן מחוות כינרת. 'קבוצת החורש', קבוצת פועלים מהגליל, החלה לעבד את האדמות באופן זמני ולהקים משק שיתופי. כעבור שנה החליפה אותה 'הקומונה החדרתית'.

תחילתה של 'הקומונה החדרתית' בקבוצת חלוצים שהתארגנה באנייה בדרך לישראל בשנת 1908. חברי קבוצה, שכונתה 'הקומונה הרומנאית' על שם העיר רומני בבילרוסיה שממנה הגיעו חלקם, החליטו להקים קבוצה שתתבסס על שיתוף ועזרה הדדית. הם עבדו בפתח תקווה, בבן שמן ובחוות כנרת. בעקבות סכסוך עם מנהל חוות כינרת, האגרונום ברמן, עברו חברי הקבוצה לחדרה שם המשיכו לקיים חיי שיתוף. אנשי המשרד הארצישראלי פנו לאנשי הקבוצה, שנקראה עתה 'הקומונה החדרתית', והציעו להם להתיישב באופן קבוע באום ג'וני ולעבד את אדמותיה. ב-28 באוקטובר 1910 קיבלה הקבוצה (עשרה בחורים ושתי בחורות) בראשותו של יוסף בוסל את המשק לרשותה והתיישבה במקום. על פי הצעתו של בוסל נקרא המקום 'דגניה', על שם חמשת מיני הדגנים שהמתיישבים גידלו במקום (חיטה, שעורה, שיבולת שועל, תירס וסורגום). ביוני 1912, עברה הקבוצה מהחושות באום ג'וני, שבהן התגוררו בתחילה, צפונה אל מבני הקבע שהוקמו בבאב-אלתום, בסמוך למוצא הירדן מהכנרת.

חברי 'הקומונה החדרתית' שאפו להקים 'יישוב עצמאי של פועלים עבריים על אדמת הלאום, יישוב שיתופי ללא מנצלים ומנוצלים'. עם הקמתה של דגניה הם יצרו מתכונת חדשה של התיישבות, 'הקבוצה', שמבוססת על עקרונות של עבודה עצמית, ניהול עצמי, עבודת אדמה, שותפות וקירבה הדוקה בין החברים. הקמתה של דגניה נתנה משמעות חדשה לתנועת הפועלים העברית ולהתפתחות ההתיישבות השיתופית בארץ. הייחוד של ניסיון התיישבותי זה היה בכוונה להגשים חזון חברתי כאורח חיים ובאמצעות עבודת אדמה וחיי שיתוף ועזרה הדדית לפתח התיישבות קבע בארץ ישראל. בעקבות דגניה הוקמו קבוצות וקיבוצים נוספים שהלכו בדרכה. בזכות זאת זכתה דגניה לכינויים 'אם הקבוצות' ו'אם הקבוצות והקיבוצים'.

קבוצת מייסדי דגניה , באדיבות מכון לבון ©

מראשית דרכה, דגניה ראתה עצמה כקבוצה ולא כקיבוץ. החברים דגלו ברעיון 'הקבוצה האינטימית': מסגרת קבוצתית קטנה, שבמרכזה האדם ויחסיו הקרובים עם חבריו. חברי הקבוצה הם היוצרים את המסגרת הייחודית שיחיו בה, ולכן הקבוצה חייבת להיות מצומצמת וסלקטיבית. מן ההשקפה הזאת נגזרו אורחות חיים שונים מאלה של הקבוצות והקיבוצים שקמו בעקבותיה. בדגניה יוחסה חשיבות רבה לגרעין המשפחתי, ולכן לא היתה לינה משותפת. בדגניה תמיד התקיימה עבודה שכירה, מפני שהחברים ידעו שאין בכוחה של קבוצה מצומצמת להחזיק משק שלם. בדגניה היו גישה ליברלית יחסית והבנה לצרכי הפרט.

מראשיתה ראתה דגניה את עצמה כחלק מציבור הפועלים בארץ וכשותפה פעילה בכל המשימות והצרכים הלאומיים: בביטחון, בהתיישבות, בקליטה, בחינוך נוער וכו'. קבוצות רבות של עולים ושל ילידי הארץ קיבלו הכשרה בדגניה ואחרי כן הקימו קיבוצים רבים בכל אזורי הארץ. מבחינה פוליטית היתה דגניה קשורה למפלגת 'הפועל הצעיר', שתמכה בה ועודדה אותה, ואחר כך נמשך הקשר עם מפא"י. א"ד גורדון חי בדגניה מספר שנים, והשפעתו על חברי הקבוצה היתה משמעותית.

בשנים הראשונות עברו על הקבוצה תלאות רבות. החברים סבלו מהאקלים החם, מפגעי טבע, מבצורת, ממחלת הקדחת, מהתקפות של ערבים ומהתנכלויות של השלטון העות'מאני העוין. למרות הקשיים והקרבנות לא רפתה רוחם של המתיישבים. בשנת 1919 טבע יוסף בוסל בכנרת והדבר גרם למשבר בקבוצה. בשנים 1920-1919 עזבו את דגניה מספר חברים שהסתייגו מהשיתוף הכוללני, ויחד עם חברים שפרשו מקיבוצים אחרים הקימו בשנת 1921 את מושבי העובדים הראשונים, נהלל וכפר יחזקאל, שהם שילוב של יישוב שיתופי עם משק משפחתי אינדיווידואלי. בשנת 1920 הוקמה בסמוך לדגניה קבוצה חדשה, דגניה ב'. בשנת 1921 נוסדה גם דגניה ג', שחבריה עברו באוקטובר 1922 לעמק יזרעאל והקימו את קיבוץ גניגר. באתר דגניה ג' התיישבה בשנת 1932 קבוצת חלוצים אשר הקימה את קיבוץ אפיקים. בעקבות התרחבות ההתיישבות באזור הועברו חלק מאדמותיה של דגניה ליישובים החדשים. דגניה שעיבדה בראשית דרכה את כל 3,000 הדונמים שנרכשו ממזרח לירדן נותרה עם כ-1,500 דונמים בלבד.

בתקופת מאורעות 1939-1936 שימשה דגניה בסיס לפלוגות השדה, וערב מלחמת העצמאות שימשה בסיס לכוחות הפלמ"ח. במלחמת העצמאות נעצרה בדגניה פלישת הצבא הסורי לעמק הירדן. ב-20 במאי 1948 לאחר התקפה ארטילרית כבדה הותקפו דגניה א' ודגניה ב' על ידי כוחות גדולים שכללו טנקים, משוריינים וחיל רגלים. הטנקים הגיעו אל גדרות הקיבוץ, ושם נעצרו על ידי המגינים שהשתמשו במטולי רימונים ובבקבוקי מולוטוב. אחד הטנקים עבר את גדר המשק, ונעצר רק על שפת תעלת המגן. מרגמות שהוצבו בקבוצת כנרת וממערב לדגניה הצליחו לפגוע בחיילים ובמשוריין נושא תחמושת. חמישה תותחי 65 מ"מ ('נפוליונצ'יקים'), שהגיעו לארץ באותם ימים ונשלחו להגנת עמק הירדן, הוצבו ברכס אלומות והופעלו שם לראשונה. ההפגזה הפתיעה את הסורים, גרמה לפגיעות ולבהלה, והיתה מהגורמים לנסיגתם. ההתקפה על דגניה ב' נכשלה גם היא והצבא הסורי נסוג לבסיסו בתל אל-קסר (היום - תל קציר).

לאחר מלחמת העצמאות קיבלה דגניה א' אדמות חקלאיות נוספות בצמח ובאזורים נוספים. כלל השטח המעובד שעמד לרשותה הגיע ל-2,000 דונם. בזכות שפע המים והאקלים החם התבסס המשק בדגניה על גידולי שלחין, בריכות דגים ורפתות בקר. בשנות ה-60 המאוחרות הוקם גם מפעל 'טולגל-יהלומי תעשייה'.

במלחמת ההתשה סבלה דגניה א', יחד עם יישובי עמק הירדן האחרים, מירי קטיושות ותותחים ומהסתננויות מגבול ירדן. ביישובים הוקמו חדרי ביטחון ומקלטים לשהייה ממושכת. במשך כשנתיים שהו ילדי העמק ברציפות במקלטים ונאלצו לקיים שגרת חיים בתנאים קשים ביותר.

בחלוף השנים עברה דגניה א' תנופה של התפתחות חברתית ומשקית: נבנה משק המבוסס על ידע חקלאי ועל טכנולוגיה מתקדמת ומתוחכמת, שהניב הישגים גבוהים. במקביל הוקם בקיבוץ מפעל תעשייתי שהוא נדבך כלכלי חשוב. הגרעין שנטמן באום ג'וני הצמיח תנועה רחבה והניח את היסוד להתיישבות העובדת השיתופית בארץ,לתנועה הקיבוצית ולתנועת המושבים.

כיום מתפרנסים חברי הקיבוץ מחקלאות (רפת, לול, בננות, תמרים, אבוקדו, גדולי שדה), תעשיה (מפעל 'טולגל'), תיירות, תובלה, עבודות חוץ ועסקים קטנים. בשנים האחרונות, בדומה לקבוצות ולקיבוצים האחרים, עוברת גם דגניה א' תהליך של שינוי. בשנים האחרונות עברה דגניה תהליכי הפרטה ושינוי אורחות החיים. דגניה מוגדרת עתה כ'קיבוץ מתחדש' ומופעל בה מודל 'רשת ביטחון'.

בתחומי הקיבוץ 'בית גורדון לטבע ולחקלאות ולידע בקעת כנרות' ו'חצר ראשונים' - החצר הישנה של דגניה עם בתי הקבוצה הראשונים. בחצר נמצא 'המוזיאון לתולדות דגניה'. 

הבית הראשון בדגניה מתוך ויקיפדיה העברית