פרק זה עוסק בהתישבות העובדת בשנות השלושים ובתרומתה בתחום הכלכלי, החברתי, הפוליטי והיישובי.
הפרק מציג את זרמי ההתישבות השונים ואת תנועות הנוער שהיו קשורות בהם. כמו כן הוא מציג את הישגיה הלאומיים של ההתיישבות בתקופה זו, שבאו לידי ביטוי במבצע 'חומה ומגדל'.
כתב: פרופ' הנרי ניר.
ערכה: ד"ר אביגיל פז - ישעיהו.
בשנת 1929 כללה ההתיישבות העובדת כארבעים יישובים. עם פרוץ מאורעות הדמים באותה שנה יישובים רבים הותקפו ונפגעו. חולדה, רמת רחל וכפר אוריה נהרסו, וכן משק הפועלות הסמוך לחיפה. חברי משמר העמק עזבו את קיבוצם על-פי הוראות המשטרה, ובזמן העדרם הקיבוץ נבזז. חברי בית אלפא ומשקים אחרים בעמק יזרעאל הותקפו בידי ערביי הסביבה. הפגיעות הקשות ביותר התרחשו בערים חברון וצפת ובחמש מושבות, אך בזיכרון הקולקטיבי של אנשי תנועת העבודה ושל מנהיגיה האובדן ברכוש ובנפש בהתיישבות העובדת והחברים שעמדו על נפשם הותירו חותם עמוק .
התוצאות הפוליטיות הראשונות של המאורעות אמורות היו לפגוע בהתיישבות: דו"ח שאו (Shaw), דו"ח הופ-סימפסון (Hope-Simpson) ו'הספר הלבן' של לורד פספילד (Passfield) הצביעו על העלייה היהודית ועל נישול הערבים מאדמותיהם כגורמים הבסיסיים לסכסוך היהודי-ערבי. לוּ הוצאו המלצותיהם אל הפועל, הן היו פוגעות פגיעה חמורה ביותר בהתיישבות על כל צורותיה. הפעילות הדיפלומטית של התנועה הציונית הצליחה לסכל את המגמות הללו. בעקבות פרסום איגרתו של רמזי מקדונלד (McDonald) בפברואר 1931, שבה חזר ראש ממשלת בריטניה מחלק מהסעיפים ב'ספר הלבן', התחדשה הפעילות המעשית כמקודם. האירועים בשנים 1929 ו-1930 שינו את סדר היום הציבורי באופן ניכר: מעתה עמדו העלייה וההתיישבות במוקד ההתנגדות הערבית לציונות, והתנגדות זו זכתה לתמיכה נכבדה במסדרונות הממשל הבריטי. מצב זה אילץ את ההנהלה הציונית להתמקד בהרחבת ההתיישבות, כך שמבחינה זאת הביאו המאורעות לתוצאות הפוכות מכוונות מחולליהן. עם-זאת, תנופת התיישבות ניכרת החלה רק בשנת 1932 .
עד שנת 1930 תוכננה ההתיישבות של התנועה הציונית והוצאה אל הפועל בפיקוחה של המחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית, מתוך שיתוף פעולה הדוק עם המרכז החקלאי של ההסתדרות. משהוקמה הסוכנות היהודית המורחבת, הועברה אליה האחריות לתחום זה. בפעולותיה, ובייחוד בפעולות של החברת-הבנות שנשאו באחריות הכספית הישירה להתיישבות חדשה, באה לידי ביטוי השקפת העולם של בעלי ההון שהצטרפו לסוכנות עם הקמתה.
מגמה זו מודגמת במפעל ההתיישבות הגדול הראשון של התקופה, שהמשיך את תוכנית 'התיישבות האלף'. השלב הראשון של התוכנית יצא לפועל בשנים 1926–1927 במערב עמק יזרעאל, ועתה החל השלב השני בעמק חפר. כבר בשלב הראשון של 'התיישבות האלף', לקראת סוף העליה הרביעית, נדרשו המתיישבים לשלם מקצת הוצאות ההתישבות מכספם שלהם. עתה נשאר נוהל זה בתוקף, ונוסף עליו אמצעי חיסכון חדש: יותר ממחצית המשפחות זכו לתמיכה ששולמה לאורך פרק זמן ממושך ('התיישבות בהדרגה').
אזור עמק חפר נבחר להרחבת ההתיישבות הציונית, הן משום שקרן קיימת לישראל הצליחה במשא ומתן לרכישתו והן בשל יתרונותיו החקלאיים של האזור, שהוכח כרווחי בענף ההדרים. המאבק לפינוי האזור נמשך כשלוש שנים, והערבים השתמשו בכל האמצעים שעמדו לרשותם: מפניות לבתי-המשפט ועד לפעולות אלימות. משנת 1930 ואילך עסקו פלוגות עבודה בהכנת הקרקע, בייבוש הביצות ובשמירה, אך רק בין השנים 1933-1932 החלה הקמתם של יישובי קבע באזור.
חולדה ובאר-טוביה, שנחרבו במאורעות תרפ"ט, שבו והוקמו בשנת 1930 בסיוע קרן הגאולה. חולדה הוקמה מחדש כקבוצה ראשונה של תנועת הנוער 'גורדוניה', ובאר-טוביה - כמושב עובדים. בשנה ההיא ייסדו 'ארגונים אינטנסיביים', ארגונים שהתכוונו לעסוק בגידול פרי הדר, שלושה מושבי עובדים (עין-ורד, בית חנן וחירות) באזור המטעים על אדמת קק"ל, אך בלי תקציב מלא מטעם קרן היסוד, וחבריהם השלימו את החסר בעבודות חוץ למיניהן. פלוגת עבודה של 'הנוער העובד', זכתה לעלות להתיישבות קבע בנען בשנת 1930 - הודות לידיד אמריקני שדאג לרכישת שטח קרקע.
קצב ההתיישבות הוגבר רק בשנת 1932, עם הסדר הקרקעות בעמק חפר ועם ראשית ההתאוששות של הקרנות הלאומיות. השנים 1932–1935 היו שנות שיא בתחום זה, כמו בתחומים אחרים בחיי החברה והכלכלה של היישוב.
באביב של שנת 1932 החלה תקופה חדשה בארץ-ישראל, בעקבות מדיניות עליה ליברלית של הנציב העליון סר ארתור ווקופ (Wauchope) ועם עלייתם ארצה של יהודים מגרמניה. בזכות גל העלייה הגובר, שהביא עמו גם הון, והצלחתו של ענף ההדרים, שררה ביישוב גיאות ללא תקדים, גיאות שעמדה בניגוד להידרדרות הכלכלית של הקהילות היהודיות באירופה, על הסכנות שאיימו עליהן. הארץ שימשה מקום המפלט העיקרי ליהודים נרדפים ומקופחים, ולכן עלו הכנסותיהן של הקרנות הלאומיות: קרן היסוד וקק"ל, ומשנת 1933 – גם של הקרנות ליישוב יהודי גרמניה בארץ-ישראל. יתרה מזו: התפתחה בארץ תודעה של רווחה, והודות להצלחה הכלכלית של היישוב – בעיר ובכפר – אפשר היה לגייס הון מסחרי בארץ ומחוצה לה. ההלוואה שקיבל המשק היהודי בארץ-ישראל מבנק לוידס האנגלי בשנת 1934 היתה מעין תעודת הערכה של הקהילה הפיננסית הבין-לאומית להתבססותו של המשק. עתה יכלו המוסדות המיישבים להשלים את השקעות היסוד שניתנו רק לשיעורין ליישובים בראשית שנות השלושים.
הידיעות על הגאות בארץ-ישראל עשו להן כנפיים, ואלפי 'סתם-חלוצים' ממזרח אירופה – צעירים וצעירות בלא רקע חינוכי בתנועת נוער – פנו אל 'החלוץ' ואל שאר תנועות הנוער החלוציות והגיעו ארצה אחרי תקופות הכשרה של שנה עד שלוש שנים. משנת 1933 הפכו תנועות הנוער בגרמניה (בייחוד 'הבונים' ו'החלוץ' של 'הקיבוץ המאוחד', ו'ברית חלוצים דתיים' (בח"ד) של 'הפועל המזרחי') לאחד הצינורות העיקריים לעלייה. חלק ניכר של העלייה החדשה נקלט בהתיישבות העובדת, על אף המשאבים הדלים שעמדו לרשותה, בעיקר מבחינת השיכון. ואולם אליה וקוץ בה: רבים מן ה'סתם-חלוצים' הצטרפו לקיבוצי ההכשרה משום שהחברוּת בהם היתה הדרך הקלה והמהירה ביותר להשיג את הסרטיפיקט המיוחל, ולא מתוך אמונה בדרכו של הקיבוץ דווקא. אחרים, גם מקרב בוגרי התנועות, התאכזבו מחיי הקיבוץ לאחר שהתנסו בתנאים הקשים בהכשרות. תעסוקה חלופית לא חסרה: קבלנים פקדו את מקומות הקליטה הראשונים של החלוצים ובידיהם הצעות מפתות, והאווירה הכללית בערים ההולכות ומתרחבות הצביעה על סיכויים להתעשרות קלה. בשנות הרווחה עזבו כשליש מהעולים החדשים את הקיבוץ זמן קצר לאחר הגעתם לארץ. תופעה זו היתה משותפת לכל התנועות הקיבוציות.
רבים מן העוזבים פנו למושבים: בשנים אלה של עלייה מוגברת ושל פיתוח עירוני מואץ נשמר שיעור האוכלוסייה הכפרית ביישוב העברי כפי שהיה בשנים הראשונות של התקופה. בתקופה זו התפתחו המושבים בקצב מואץ. מחצית היישובים החדשים שהוקמו היו מושבים, מהם כ- 70% היו מושבי עובדים. סייעה לכך מדיניות ההתיישבות של הסוכנות היהודית, שהתאפיינה בחוסר אמון ביכולתו של הקיבוץ להיות רווחי ובנטייה לעודד התיישבות שלא במסגרת ההסתדרות. מרבית היישובים הללו לא צמחו מתוך יוזמה פרטית עצמאית בלבד, אלא זכו לתמיכתם של המוסדות הציוניים ושל מוסדות הסוכנות, אם בקניית קרקעות ואם בסיוע כספי בתקופת ההתבססות הראשונה. בשנתיים אלה השפיעה מדיניותה של הסוכנות היהודית המורחבת השפעה מכרעת על עיצוב פני היישוב.
עד סוף העליה הרביעית התרכזה ההתיישבות בעיקר בעמק יזרעאל, לצד ריכוזי התיישבות קיבוצית ותיקה בעמק הירדן, בגליל העליון, וכן במספר נקודות ישוב בודדות באזורים אחרים. עתה עבר מרכז הכובד של ההתיישבות לאזור שעובד עד כה במסגרות חקלאות פרטית: אזור החוף ושפלת יהודה.
לאורך כל שנות העשרים הורכבה אוכלוסיית המושבים והקיבוצים ברובה מיוצאי מזרח אירופה, בעיקר מרוסיה ומפולין. מראשית העליה השלישית הצטרפו אל יישובי ההתיישבות העובדת גם כמה עשרות חלוצים מגרמניה ומצ'כוסלובקיה, אך ככלל, כשבוחנים את הגרעינים המייסדים של היישובים שנוסדו בעליה השלישית והרביעית, מתברר שאוכלוסיתם היתה הומוגנית פחות או יותר.
בשנות השלושים התגוונה אוכלוסיית היישובים עם עלייתם של יוצאי גרמניה וכן של עולים מיוגוסלוויה, הולנד, בולגריה, אוסטריה, ליטא ולטביה. בנוסף הוקמו הקיבוצים הראשונים של תנועות הנוער הישראליות: נען ובית השיטה. מגמה זו נבעה בראש ובראשונה מהתרחבות בכיוון נוסף: עד כה ליישובי ההתיישבות העובדת היו מקורות תנועתיים מעטים ומוגדרים: 'החלוץ' ו'השומר הצעיר', בתוספת מזערית של תנועות נוער קטנות, כגון 'בלאו-וייס' בגרמניה ו'תכלת-לבן' הצ'כית. עתה נוספו תנועות נוער אחרות שפנו להתיישבות: משנת 1930 תנועת 'גורדוניה', ומשנת 1933 תנועות הנוער הגרמניות, בעיקר 'הבונים'. כמו כן פנו להתיישבות קבוצות אחדות של בוגרי תנועת נצ"ח מרוסיה, מהארצות הבלטיות ומאוסטריה.
בשעה שהוקמו התנועות הקיבוציות, הן היו חלוקות בשאלות הקשורות במהותה של החברה הקיבוצית וכן בגישותיהן הפוליטיות ובזיקותיהן המפלגתיות. במחצית הראשונה של שנות השלושים חלו תמורות אידיאולוגיות ומעשיות בכל התנועות :
גודלה של הקבוצה:
אחת הבולטות שבהן היא ההרחבה ההדרגתית של מושג הקבוצה הקטנה. בזמן שהוקם 'חבר הקבוצות' היה מקובל שמספר החברים המרבי בקבוצה הוא כשישים; ואכן, לפי מִפקד האוכלוסין בראשית שנת תרצ"א (סתיו 1930) היה מספר החברים הממוצע בקבוצות הוותיקות כ-55. בחמש השנים הבאות גבר העומס של המשק החקלאי, ובוגרי 'גורדוניה' התחילו להשלים את הקבוצות הוותיקות. מספר החברים הממוצע בקבוצה עלה ל-85. העניין העיק על חברים ועל מנהיגים כאחד, ו'חבר הקבוצות' כינס מועצה מיוחדת בראשית 1935 שדנה בנושא, אך גם לאחר מכן הוסיפו הקבוצות לגדול. עם זאת, הפער בין התנועות בעינו עמד: החברה הקיבוצית הממוצעת ב'קיבוץ הארצי' מנתה 61 איש בתרצ"א ו-104 איש בתרצ"ו, וב'קיבוץ המאוחד' 133 איש בתרצ"א ו-287 איש בתרצ"ו.
מדיניות קליטה:
דרכי הקליטה של התנועות הקיבוציות היו שונות. 'הקיבוץ המאוחד' דגל בקליטה מרבית, מהארץ ומהגולה. מנהיגיו השתמשו בכל האמצעים שברשותם כדי להוסיף חברים למשקים ולפלוגות, אף-על-פי שלא בקלות יכלו לספק להם עבודה ושיכון. אחת התופעות האופייניות לתקופה היתה ה'פרימוס': רווק או רווקה שהתגוררו בחדרו של זוג נשוי. התוצאות הכמותיות מרשימות: אוכלוסיית 'הקיבוץ המאוחד', על משקיו ופלוגותיו, גדלה ב-323%, מ-1,022 נפש ב-1929 ל-4,332 נפש ב-1935. העולים החדשים נקלטו במשקים או בפלוגות על-פי הכרעת ועדת הקליטה של התנועה, לעתים בניגוד לרצונם ולעתים מתוך פירוק קבוצות עולים קיימות.
גם התנועות האחרות היו רגישות ללחץ העלייה והעלייה-בכוח, אבל הן גדלו פחות מ'הקיבוץ המאוחד' הן בגלל הממדים הקטנים של קיבוצי ההכשרה שלהן והן מפני שמדיניות הקליטה שלהן היתה זהירה יותר. מנהיגיהן השתדלו לשמור על שלמותן של קבוצות עולים ולייעד אותן להתיישבות חדשה או להשלמת יישוב קיים על-פי העיקרון של הקיבוץ האורגני: אין להוסיף יחידים וקבוצות קטנות לחברה מיושבת, אלא לצרף קבוצות מלוכדות בעלות עבר ורקע חינוכי משותפים. אף-על-פי-כן, גדלו גם התנועות האחרות בשיעורים ניכרים בתקופת הגאות: 'חבר הקבוצות' גדל מ-958 חברים ל-2,331 חברים (תוספת של 143%), ו'הקיבוץ הארצי' התרחב מ-801 חברים ל-2,721 חברים (323%: שיעור גידול שווה לזה של 'הקיבוץ המאוחד').
בכל התנועות הורגשה נטייה לריכוזיות בענייני חברה וכלכלה. הנטייה הזאת ניכרה בוועדות המשק, שלא חששו להטיל את מרותן על המשקים ועל הפלוגות (והן אף התחזקו כשהוקמו הקרנות הפיננסיות של התנועות ב-1934 וב-1935, ובהתרבות של ועדות מרכזיות בכל התנועות, עם זאת התנועות הקיבוציות נבדלו זו מזו מאוד הן בתרבות הפוליטית הפנים-תנועתית והן במעמדן הציבורי ובעמדותיהן הפוליטיות. מעתה ואילך היו עמדות אלה לגורם העיקרי ששימר את המחיצות בין התנועות.
בעליה החמישית חלו תמורות מרחיקות לכת במשק המושב ובדפוסיו החברתיים. נהלים ועקרונות אשר נתקבלו זה כבר בתור המאפיינים החיוניים של החברה במושב – כמו מבנה המשק החקלאי, הבחירה העצמית של החברים, הסולידריות והשוויון בין חברי הארגון והמושב – הועמדו למבחן, ולעתים אף שונו תכלית השינוי.
מעבר ממשק מעורב למשק מטעים
עד ראשית שנות השלושים עמד הדגם של נהלל לנגד עיניהם של מנהיגי המושבים ושל המתיישבים-בכוח: משק מעורב, המבוסס בעיקר על פלחה, רפת ולול. בשנות העשרים נעשה המשק המעורב לא רק הקו המנחה הכללי, אלא גם עיקרון מוסרי-רעיוני. כבר בתקופת העליה השלישית הוצג המשק המעורב כדרך להציל את המשק החקלאי מן הסכנות הכרוכות במשק המונוקולטורי – סכנות שהודגמו, על-פי הדעה המקובלת, בעליה הראשונה ובזמן מלחמת העולם הראשונה. אנשי המושבים תמכו בשיטת המשק המעורב בשל רצונם לדבוק בעקרון העבודה העצמית-המשפחתית, להבדיל מעבודה שבה נחוצים עובדים רבים כגון מטעים ופרדסים, שבהם הועסקו פועלים שכירים עונתיים.
תנופת הפיתוח באזור החוף בראשית שנות השלושים עודדה את הקמתם של ארגונים לא מעטים ששאפו להתיישב ביישובים המתבססים בעיקר על מטעי הדר. הם התארגנו מחוץ לחוגים הקרובים למושבים הוותיקים – נהלל וכפר יחזקאל – שדבקו בתפיסות המסורתיות. במרכז החקלאי ובמחלקה להתיישבות של התנועה הציונית גבר השיקול הכלכלי על החששות, והם תמכו בהקמתם של הארגונים. בזמן המשא ומתן על מימושו של מפעל 'התיישבות האלף' השתכנעו גם הוותיקים שההתפתחות הזאת בלתי נמנעת. הם ניסו לבלום תופעות חברתיות שליליות ועודדו את הארגונים החדשים להצטרף אל תנועת המושבים. בשנים הבאות התברר כי התופעות החמורות שמנהיגי תנועת המושבים חששו מהן כמעט לא הופיעו, וזאת במידה רבה בזכות נאמנותם של המתיישבים החדשים לעקרון העבודה העברית, בזכות תנועת המושבים והמרכז החקלאי, שבהדרכתם ובעידודם הוקמו משקים מעורבים באזור המטעים, וכן בזכות התנתקותו של המשק היהודי מן המשק הערבי לתקופה מסוימת בעת המרד הערבי.
מעבר לבחירה אישית במתיישבים
תמורה אחרת כרוכה בעיקרון חברתי שהתקבל קודם שקמו המושבים הראשונים הלכה למעשה. לקראת סוף העליה השניה הגיעו מנהיגי תנועת העבודה למסקנה שעל המושב להיות בנוי על יסוד הבחירה העצמית של החברים, כלומר שכל חברי קבוצת המועמדים להתיישבות יקבלו את אישורם של שאר החברים. כבר בשלב מוקדם התפרש העיקרון הזה פירוש מעשי אחר – בחירה תנועתית: לפני המלחמה מילאה הסתדרות פועלי יהודה תפקיד מכריע בהרכבת הארגונים להתיישבות בנחלת יהודה ובעין-חי. מהעליה הרביעית ואילך פעל המרכז החקלאי רבות בעניין הרכבת ארגונים להתיישבות במושבים וטרח על עיצובם החברתי, ובדרך כלל סמכה מחלקת ההתיישבות של התנועה הציונית על שיקול דעתו בנוגע להתאמתם להתיישבות.
כאשר הוקמה הסוכנות היהודית, הועברה הזכות לאשר גופים להתיישבות לוועדה של החברה הכלכלית לארץ-ישראל. שלושת חברי הוועדה – ובהם רק נציג אחד של המרכז החקלאי, אברהם הרצפלד – עמדו על זכותם לבחון את כשירותה של כל משפחה להתיישבות, ולא של ארגונים שלמים, כפי שנעשה קודם לכן. עקרון הבחירה העצמית והתנועתית של הארגונים נפגם, ומרכז הכובד עבר מהארגון (והמושב) אל המשפחה.
פגיעה בעיקרון השוויון בין החברים
ביסוד אחר של המושב – השוויון בין החברים – חלה פגיעה חמורה בהרבה. בשלב הראשון של 'התיישבות האלף', בסוף שנות העשרים, החלו המוסדות המיישבים לדרוש מן המתיישבים להשתתף בהוצאות ההתיישבות, והבטיחו שקק"ל תחזיר את חלקם ברכישת הקרקעות אחר כך. הדרישה חלה על מתיישבים במושבים ובקיבוצים כאחד. הוצאות ההתיישבות רוכזו בידי הארגונים ובידי פלוגות העבודה שהיו מועמדים להתיישבות. כשחודשה 'התיישבות האלף' בראשית שנות השלושים, הועדפו מי שיכלו לתרום מחסכונותיהם להוצאות ההתיישבות. אך עתה הועדפו לא ארגונים שלמים ופלוגות שיתופיות, אלא בעלי אמצעים יחידים – והם עלו על הקרקע לפני חבריהם בארגון. כך התחילו מקצת המתיישבים לבנות את משקיהם, ואילו חברים אחרים בארגון המשיכו לעבוד בתור פועלים שכירים במושבות הסמוכות עד שצברו את הסכום הדרוש להתיישבות. כך נפגמו הן עקרון הבחירה העצמית-התנועתית של המתיישבים והן יחסי השוויון והסולידריות בין החברים.
הן לתנועה והן להסתדרות חסרו אמצעים לכפות נורמות חברתיות על מושב יחיד או על חבר יחיד: מעמדו הכלכלי של 'ניר', שהיה אמור להיות מוסד מכוון ומחנך לערכי תנועת העבודה, לא אִפשר לו לשלוט במושבים. אשר לתנועת המושבים, מנהיגותה ומנגנונה היו חלשים, וחסר בה הליכוד הפנימי שעזר לתנועות הקיבוציות – גם הן ארגונים וולונטריים – להשתלט על היישובים היחידים.
הבעיות האלה מקורן בנהלים ובהסדרים שנכפו על המושבים מעצם הנסיבות המיוחדות של הזמן. עליהן נוספו כמה בעיות שהיו כנראה תוצאה ישירה של המבנה החברתי של המושב: מעמדם ושכרם של בעלי המקצוע שקיבלו חלקת אדמה קטנה יותר משאר חברי המושב; שאלת 'המשק הנכשל' – לפי אומדן אחד, כרבע מכל המשקים, גם במושבים ותיקים; ובעיית החבירה, שנדונה לא מעט בפגישות תנועתיות ואזוריות. במושבים אחדים לא ראו בבעיות האלה עניין חמור, אלא תופעות לוואי הכרחיות ליצירה החופשית שהיא יסוד מוסד של חיי המושב. אך לא מעטים גם ניסו להתמודד עם מצבים חריפים של אי-שוויון. לעתים קרובות נשמר עקרון העזרה ההדדית בצורה בלתי פורמלית, בעת הצורך, אך כמה מושבים עיגנו אותו בתקנונים ובהסדרים קבועים. הועלו גם הצעות למסים דיפרנציאליים לשם צמצום האי-שוויון. אחת ההצעות השכיחות ביותר היתה עיבוד משותף של יבולים חקלאיים, ובמקומות אחדים אכן קיבלו אותה: בפלחה בכפר יחזקאל ובתל עדשים, ובמטעים באזור השרון. רעיונות אלה עוררו התנגדות בקרב רבים, בייחוד בקרב הוותיקים שעזבו את הקבוצות בגלל דפוסיהן השיתופיים. אך חברי מושב אחרים הרחיקו לכת והציעו מבנה שיתופי למערכת המשקית של מושב שלם, כלומר הציעו לייסד מושב שיתופי.
לוי שקולניק (אשכול) הוא שהעלה את רעיון המושב השיתופי: כפר שהייצור מתנהל בו במשותף, ואילו הצריכה מתנהלת על-פי חלוקה משפחתית. את הצעתו הציע בוועידה של תנועת המושבים באביב 1933, ושוב במאמר ב'הפועל הצעיר' בסוף השנה ההיא. הרעיון עורר התנגדות עקרונית חריפה, בייחוד בקרב הוגי הדעות הוותיקים. אבל הצעתו המעשית – לחפש קבוצת חברים שתהיה מוכנה לקבל עליה את ההתנסות בניסוי החברתי הזה – נשאה פרי בשנת 1936, כששב ויסד ארגון של עולי בולגריה את כפר חיטים (שננטש שנים מספר לפני כן). ביולי 1937 עלו על הקרקע מייסדי מולדת כמושב שיתופי. החברים בשני היישובים העדיפו להיות קשורים לתנועה הקיבוצית, ולא להחשב כמושבים. אך 'חבר הקבוצות', התנועה היחידה שבאה בחשבון בתור אפוטרופוס של דפוס חברתי חדש זה, סירבה לקבל אותם, כנראה משום שחששה שקבוצות אחרות יאמצו את אורח חייהם. לבסוף הצטרפו כל היישובים בעלי המבנה הזה לתנועת המושבים.
ביישוב ובתנועה הציונית חלו תמורות יסודיות באמצע שנות השלושים – המעבר החד מגיאות לשפל, עלייתה של תנועת העבודה לשלטון בתנועה הציונית, צמצום ממדי העלייה וראשית ההעפלה, המרד הערבי ותוצאותיו הפוליטיות. כל אחת מן התמורות הללו השפיעה השפעה עמוקה על התפתחותה של ההתיישבות העובדת ועל מעמדה ביישוב.
ההתישבות העובדת בתקופת המרד הערבי
עד שנת 1936 היתה חזית העימות היהודי-ערבי פוליטית בעיקרה. עם פרוץ המרד הערבי באפריל 1936 הועמד כל היישוב בסכנה, אך אחרי המהומות הראשונות ביפו ובירושלים עבר מרכז הכובד של ההתקפות למגזר הכפרי ולדרכי התחבורה. בניגוד למאורעות תרפ"ט, לא ננטש בגלל התקפות הערבים שום יישוב יהודי מבוסס, אך ליישובים רבים נגרמו נזקים.
עד יולי 1936 יזמו הכפרים היהודיים פעולות שונות ושיפרו באמצעותן את מצבם הביטחוני: הגיוס לנוטרות, שאִפשר הגנה גלויה מתוך שיתוף עם הצבא הבריטי; גיוס מוגבר לשורות ה'הגנה'; ואימוץ טקטיקה פעילה של תקיפה בשדות ובכבישים וכן במוקדי התארגנות של הכוחות הערביים. שיטות הלוחמה פותחו בשיתוף עם הכוחות הבריטיים, משעה שהתחדשו ההתקפות הערביות במרס 1937 ועד דיכוי המרד במרס 1939. בפרק הזמן הארוך הזה שימשו קיבוצים, מושבים ומושבות, וכן כלי רכב יהודיים, מטרות להתקפה ולהרס. שבעה-עשר קיבוצים ו-14 מושבים סבלו אבדות בנפש: 73 חברי קיבוץ ו-33 חברי מושב נהרגו. פעולות האיבה פגעו ביישובים מבוססים לא פחות משפגעו במשקי 'חומה ומגדל'. ההתיישבות העובדת עמדה בחזית הלחימה גם משום שחלליה, 106 במספר, היו כעשרים אחוזים מכלל חללי היישוב: שיעור הנופלים באוכלוסייתה היה גדול כמעט פי שלושה משיעור הנופלים בחברה הכללית.
אחת התוצאות החיוביות של המרד היתה השיפור בדרכי הארגון והפעילות של ה'הגנה', ובכלל זה הגיוס לנוטרות בכפר ובעיר. כמה התפתחויות חשובות ביותר, כגון הקמת פלוגות הלילה, אימוניהן ומבצעיהן, צמחו דווקא באזורים מובהקים של ההתיישבות העובדת, וזאת משום אופי הלחימה ואזורי הלחימה: היה צריך לגייס אנשים שגרו באזורי הלחימה, ואופיים של המתיישבים המגויסים התאים למשימה. עד מהרה התגבש גרעין של חברי קיבוצים ומושבים שנעשו למפקדים ולאנשי צוות מן המדרגה הראשונה ב'הגנה'. בהם היה יצחק לנדוברג (שדה), לפנים איש 'גדוד העבודה', אף כי זה כמה שנים לא היה חבר קיבוץ. חיים שטורמן מעין-חרוד, יוסף פיין מדגניה א' ושאול מאירוב (אביגור) מכנרת מילאו תפקידים מרכזיים ב'הגנה' ונשארו חברים במשקיהם. בדרג נמוך יותר שימשו בני קיבוץ ומושב ובוגרי תנועות נוער, כמו משה דיין, ישראל גלילי ויגאל פייקוביץ (אלון). את טבילת האש הראשונה שלהם עברו אנשים אלה – ועוד עשרות אחרים, שאינם ידועים כמוהם – כשעסקו בפעולות הקשורות בהגנה על משקים וכשהקימו משקים חדשים, ואם לא התנסו בקרב ממש, רכשו ניסיון והתאמנו לקראת הבאות, לעתים קרובות בשיתוף הצבא הבריטי. הניסיון שרכשו עמד לרשותם בשנים הבאות.
התקופה ניכרת בעיקר בדפוס מיוחד של התיישבות שהתפתח בה ושנחרט בזיכרון הקולקטיבי: התיישבות 'חומה ומגדל'.
את המערכת הטכנית שעל שמה כונתה התיישבות 'חומה ומגדל' המציא חבר קיבוץ תל-עמל בדצמבר 1936. הוא וחבריו חיפשו דרך לנסות ולחזור לאדמות בעמק בית שאן שמהן נאלצו לסגת מהן בגלל התקפה ערבית. הניסוי הצליח ותוך זמן קצר נוספו שיפורים טכניים, ועוצבו דפוסים סטנדרטיים של בנייה טרומית (החומה, המגדל וצריפי המגורים הראשונים), דרכי ההכנה וההובלה, שיטות תקשורת (הזרקור), בחירת הנקודה הטופוגרפית להתיישבות, התקנת הציוד ותכנון יום העלייה לקרקע. התפיסה שבבסיס התיישבות זו נקראה 'אסטרטגיה יישובית'.
בשלוש השנים שמאוקטובר 1936 ועד ספטמבר 1939 נוסדו בממוצע 18 נקודות יישוב בשנה לעומת 11 נקודות יישוב בשנה בשמונה השנים הקודמות. מאוקטובר 1936 שונה סדר העדיפויות הלאומי ובעקבותיו עלה קצב ההתיישבות עד מלחמת העולם השניה לשיא שלא היה כדוגמתו לפני כן.
דפוסי ההתיישבות השתנו אף הם: בשנים 1929–1935 נמנו יותר ממחצית היישובים החדשים עם ההתיישבות העובדת. בתקופת 'חומה ומגדל' עלה שיעורם ליותר מתשעים אחוזים. יתרה מזו: בשנים הראשונות של העליה החמישית נוסדו בממוצע שני מושבי עובדים על כל קיבוץ חדש. בתקופת 'חומה ומגדל' התהפך היחס הזה: על כל מושב חדש שהוקם עלו לקרקע כשלושה קיבוצים. ההתיישבות הפרטית, שהגיעה כמעט לחמישים אחוזים בתקופה הקודמת, ירדה לשבעה אחוזים בקירוב.
בזכות פעולות ה'הגנה', הנוטרות ותנופת ההתיישבות השתנה מעמדה החברתי של ההתיישבות העובדת, ובייחוד של התנועות הקיבוציות, שנחשבו אותה עת למגזר הנערץ והמהולל ביותר ביישוב. בהקמת יישובי 'חומה ומגדל' השתתפו לא רק המתיישבים עצמם, אלא גם מתנדבים משדרות רבות ביישוב ובייחוד מתוך ההסתדרות.
מתחים ומאבקים
במסגרת האסטרטגיה הכללית של הרחבת ההתיישבות היה מקום למגוון רחב של החלטות טקטיות; לא כולן היו מקובלות על כל הגורמים. העובדה שבידי קק"ל היו מרוכזות קרקעות יהודיות הקלה את מלאכת התכנון. על כן לא במקרה נפרסו היישובים כפי שנפרסו, אלא הודות למדיניות מכוונת – אם כי לא תמיד מדיניות מוצהרת.
אחת הדוגמאות הבולטות לפריסה המכוונת של היישובים היא מספרם הגדול של הקיבוצים לעומת מספרם של המושבים. יוסף ויץ, מנהל מחלקת הקרקעות של קק"ל, והרצפלד, איש המרכז החקלאי של ההסתדרות, הם שבחרו למעשה את הגופים להתיישבות. בשנות העשרים ניטש מאבק קשה בין שתי מפלגות הפועלים ('הפועל הצעיר' ו'אחדות העבודה') בכמה וכמה עניינים, ובכללם עדיפויות בהתיישבות, ולעתים קרובות הוכרע העניין בהצבעה במרכז החקלאי. 'אחדות העבודה' העדיפה את הקיבוץ על פני המושב, ומכיוון שהיה לה רוב במרכז החקלאי, הועדף הקיבוץ בדרך כלל. המאבק תם כשהתאחדו שתי המפלגות במסגרת
מאגר מידע מפולח 
