בשנת 1923 קבוצה של הורים ומורים חברי ההסתדרות הכללית הקימה בתל-אביב את בית הספר הראשון של זרם העובדים, 'בית החינוך לילדי עובדים'. בתי הספר היסודיים האחרים של זרם העובדים שהוקמו בהמשך נקראו גם הם בשם זה, כדי לבטא את הכוונה שיהיו יותר ממוסד לימודי ושיספקו חינוך ברוח ערכי תנועת העבודה. לבתי החינוך היו כמה מאפיינים יחודיים: פעלה בהם 'חברת הילדים', שנטלה חלק חשוב בניהול בית הספר; עבודת גופנית היתה חלק מתוכנית הלימודים, כערך בפני עצמו ולא רק כהכשרה לחקלאות או למלאכה; נוספו לכך גם שיטות למידה, שנחשבו באותה תקופה לחדשניות, כגון למידה בינתחומית. בתי החינוך עודדו את התלמידים להצטרף לתנועות הנוער החלוציות ולצאת לחיי הגשמה בהתיישבות.

מאז הקמתו היה הפיקוח על מוסדותיו של זרם העובדים בחינוך נתון בידי מוסדות הסתדרותיים שונים: ועדת התרבות המרכזית של ההסתדרות, ועד מוסדות החינוך, והמרכז לחינוך (משנת 1934). בשנת 1937 עברה הבעלות על מוסדות החינוך היסודי של ההסתדרות אל הוועד הלאומי. בתחילת שנות החמישים, בתקופת העליה ההמונית, הוקמו במסגרת זרם העובדים בתי ספר רבים עבור ילדי העולים. בשנת 1953 בעקבות ישום חוק חינוך ממלכתי בוטלו הזרמים בחינוך הממלכתי. זרם העובדים הפסיק להתקיים ועימו בתי החינוך, אם כי כמה מהם המשיכו לשמור על השם 'בית חינוך'.