הציונות הסוציאליסטית דגלה בתחיה לאומית וחברתית של עם ישראל בארץ ישראל על ידי מזיגה של ציונות וסוציאליסזם. זרם זה שאף לשלב בין הרעיון הלאומי הציוני לבין רעיונות חברתיים בעלי גוון סוציאליסטי שעסקו בהקמתה של חברה מתוקנת על יסודות של שיוויון ושותפות.
בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים חדרו רעיונות סוצאיליסטים לחוגים יהודים נרחבים בהשפעת תהליכים חברתיים ופוליטיים באירופה. בעקבות ההשפעות הללו קמו חוגים סוציאליסטיים יהודיים לא ציוניים וכן מפלגות פועלים יהודיות כמו 'הבונד', שהתנגד לציונות. אל מול הגישה הזו החלו לקום ארגונים ציונים-סוציאליסטים. בשנת 1906 קמה מפלגת 'פועלי ציון', מפלגה יהודית סוציאל-דמוקרטית וציונית. בעקבותיה קמו גם 'הפועל הצעיר' ו'צעירי ציון', כל אחת מן המפלגות הללו ניתחה באופן שונה את מהות הקשר בין עיקריה החברתיים לעיקריה הלאומיים.
בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל עבר מרכז הכובד של הציונות הסציאליסטית מן התפוצות לארץ ישראל. בארץ אומצה הגישה הרעיונית הזו בציונות על-ידי תנועת העבודה ועל ידי תנועות ההתיישבות המושביות והקיבוציות, כל אחד מן הזרמים ההתיישבותיים העניק פרשנות בעלת גוון ייחודי משלו לעמדותיו החברתיות והלאומיות, אף כי בהכללה השתייכו כולם לזרם רעיוני זה.
שני הוגי הדעות הבולטים, שהובילו את הגישה הרעיונית הזו בתנועה הציונית בראשית דרכה היו דב בר בורכוב ונחמן סירקין.
רעיונות אלו היו ועודם חלק מתשתיתן הרעיונית של מפלגות השמאל בארץ ישראל, בהן :
מפא"י,
מפ"ם, ו
מפלגת העבודה.
