|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מאגר מידע מפולח למדור אמנות ותרבות
|
|
|
בהיבט היסטורי של עשרות שנים לא זכורה התארגנות אמנותית וחברתית של קבוצות אמנים מתוך התנועה הקיבוצית. היו לעתים התארגנויות אד-הוק לצורך תערוכות, אך ככלל האמן הקיבוצי עבד ויצר לבדו בסטודיו הקיבוצי שלו. אפשר לומר שהדור הראשון של יוצרים קיבוציים היה דור אינדבידואליסטי, גם אם יצר למען מטרות קולקטיביות ושיתופיות. בשנות השבעים של המאה העשרים נרקמו יחסי רעות ועבודה יצירתית בין אמנים ששהשתייכו לדור היוצרים הצעירים בתנועה הקיבוצית והיו קשורים ב"גלריית הקיבוץ". קשרים אלו הניבו תצוגות משותפות ואף ניסיונות יצירתיים משותפים. האמנות החברתית והפוליטית תפשה מקום משמעותי באותן שנים. בתוכה - אמנות האדמה, הפופ והאופ. האבסטרקט על זרמיו פינה מקום ל"אמנות מושגית" (קונצפטואלית), ומאוחר יותר לאמנות המיצב (אינסטליישין), לאמנות הסביבתית ולאמנות הרב תחומית בכללה. בתי הספר לאמנות, דוגמת המכון לציור ולפיסול ע"ש אבני היו המתווכים של החשיבה האמנותית-חברתית החדשה.
בתנועה הקיבוצית החלו לנשב רוחות חדשות. ברקע הכרסום במעמדה הציבורי של התנועה הקיבוצית החלו לעלות סימני שאלה רבים והיחס לקיבוץ על ערכיו המוכרים פינה את מקומו למה שהיטיב להגדיר הסופר והעיתונאי רוביק רוזנטל: "הקיבוץ בעידן הספק". הקמת קבוצת 'המשותף קיבוץ'ברב-שיח שהתקיים בנובמבר 1984 במסגרת הירחון "הדים" (הקיבוץ הארצי) בהשתתפות שלושה מחברי הקבוצה (חיים מאור, דב אור-נר ויובל דניאלי) תאר יובל דניאלי בפני המראיינת עמירה הגני את נסיבות הקמתה של הקבוצה: "קבוצת "המשותף קיבוץ" נוסדה אחרי המהפך הפוליטי ב-1977. כולנו הרגשנו תחושת תסכול ומועקה, שלא ידענו איך לבטא אותה ולהוציאה כלפי חוץ. בין מייסדי הקבוצה היו קשרים אישיים של אומנים שכבר הציגו בעבר. התקיימו מפגשים לא פורמאליים על פי רוב סביב גלריית הקיבוץ, שבהם נזרק הרעיון לתת ביטוי אומנותי שיפרוק מעלינו את מטען רגשות התסכול והזעם וכל כאבי הבטן, שהיו מנת חלקנו אחרי המהפך. התארגנו חבורה של חמישה אומנים חברי קיבוץ, צעירים יחסית. בקבוצה המייסדת השתתפו: דב הלר מנירים, יעקב חפץ מאילון, אברהם אילת משמיר, אפרים פלג מנען ויובל דניאלי מהמעפיל.
בשנת 1978 נכנסה לפעילות ב"גלריית הקיבוץ" האוצרת מרים טוביה, שלא היתה בעצמה חברת קיבוץ. תערוכות קבוצתיות ואחרות אותן אצרה ההציבו את הגלריה בלב העניין האמנותי בתל אביב. תערוכה ראשונהכאשר חשו אנשי קבוצת האמנים הקיבוציים כי הקרקע בשלה לתערוכה ראשונה הם פנו אל מרים טוביה שהחליטה לאפשר להם להציג בחלל התצוגה של אגודת האמנים בתל אביב.
תצוגת העבודות והפרויקטים בתערוכה כוונה כביקורת פנימה כלפי התנועה הקיבוצית. הייתה הרגשה חזקה מאוד, שגם בנו נגעה המחלה, וגם לנו יש חלק בתבוסה של תנועת העבודה, בדושן ובשובע הפנימיים שהיו מנת חלקה של התנועה הקיבוצית. בכתבה בעיתון מעריב שאלה רחל אנגל כתבת האמנות: מדוע הקבוצה הזו שכל כולה חברי קיבוץ מציגה בביתן אלחריזי ולא בגלריית הקיבוץ? והמשיכה וקבעה: "תערוכת קיבוצניקים מובהקת, לא רק בצד המשתתפים אלא - ואולי בעיקר - בצד הנושא". ניתוח המוצגים בתערוכה הראה על קשר עמוק לטבע , לשדות, למרחבי הסביבה העוטפת את הבית הקיבוצי ולבית עצמו, אך גם על עימות ראשוני עם השבר הגדול העומד להתרחש בתנועה הקיבוצית. תערוכה שניההתערוכה השניה של הקבוצה התקיימה בשנת 1980 במקום הטבעי המתבקש: "גלריית הקיבוץ". הצטרפו לקבוצה חברים נוספים: חיים מאור מגבעת חיים מאוחד, דב אור-נר מחצור, ידי רובין מגבעת חיים איחוד, יוסף הוכמן מגעש ופני יסעור מעין חרוד מאוחד. אפרים פלג עזב את הקבוצה עם עזיבתו את נען. אוצר גלרית הקיבוץ באותה עת היה האמן רפי לביא, שבחר לפעול ביחס לתערוכה יותר כאדמיניסטרטור ופחות כאוצר בהעניקו במודע לקבוצה את החרות להחליט אודות תכולת התערוכה ואופן הצגתה. כך תאר זאת חיים מאור: "נפגשנו מספר פעמים במשך חצי שנה, אולי אפילו יותר, גיבשנו סיכום שזה יהיה אירוע תקשורתי, בנוסף לעובדה שזאת תהיה תערוכה וכל אחד יציג את החומר שלו. ולכן בנינו את התצוגה כך שהיא נמשכה במשך חודשים. כל אחד הציג במשך שבועיים. סדר התצוגה היה קשור לאיזה הגיון פנימי, להתחיל עם משהו בומבסטי ומזעזע את אמות הסיפים (כמו להביא את הפרה לגלריה) ולאט,לאט ליצור איזו תהודה תקשורתית שתלך ותצטבר. זה התבטא גם בקומוניקטים שיצרנו והפצנו מראש. אחרי האירוע עם הפרה, כבר הזמינו אותנו לרדיו לשיחה. זה היה מראש מתוכנן כאירוע תקשורתי, ולא רק אירוע אומנותי".
דב אור נר: "כל אחד הציג פרויקט משלו במשך שבועיים, אחרי שעבר את ביקורת הקבוצה. בדרך כלל העבודות התקבלו וכל אחד בתורו הציג את שלו". דב אור נר לדוגמא הציג פרה בגלריה כסמל לטמטום ופסיביות, והציב טלוויזיה בכלוב הפרה כביטוי לצרכנות פסיבית של תרבות. כלפי חוץ רצה האמן גם למחות על המדיניות הממשלתית, שדגלה בחיסול הרפתות, ולהציג את הגלריה כמקום מפלטה האחרון של הפרה, הופכת למוצג מוזיאוני. בצמוד לתערוכה הופק קטלוג מיוחד, שהופק תוך כדי התצוגה: כל אמן, הוציא דפים דוקומנטריים בסטנסיל ובסוף התערוכה נאסף כלל החומר האוטנטי-תיעודי שנארג ונכרך לקובץ אחד. הקטלוג שיצא היה לא ממוסד ולא שגרתי - קטלוג עני בחומרי הביצוע שלו, אך עשיר במסר הרעיוני שבו. התערוכה השלישיתהתערוכה השלישית התקיימה שוב במגרש הביתי - ב"גלריית הקיבוץ", במאי 1983. הפעם השתתפו בתערוכה: יעקב חפץ, דב אור נר, יעקב שופר, חיים מאור, דב הלר, שאול באומן, יוסף הוכמן, ויובל דניאלי. האוצר: אמנון ברזל.
אמנון ברזל שימש כאוצר אקטיבי שניפה, סינן, קבע והביע עמדה. נושא העבודות היה "מלחמת לבנון". התערוכה לוותה בקטלוג שיצא בהפקת כתב העת "פרוזה" ובסיוע מחלקת התרבות של הקבוץ הארצי. במבוא לדברי האוצר בפתח הקטלוג מצטט ברזל את הרקליטוס: "אלה שהתעוררו יש להם עולם משותף. אך לכל ישן יש עולם משלו". בסיום דבריו כתב אמנון ברזל בקטלוג : "אמני "המשותף קיבוץ - 3" מערערים את שלוות האמנות כעשייה אסתטית, ומשותפת להם התפיסה בדבר תוכנה הסוציו-פוליטי של היצירה האומנותית". בצירוף מקרים נורא נרצח אמיל גרינצוויג, איש "שלום עכשיו" בירושלים בזמן הפגנה כנגד המלחמה בדיוק באותו יום ובאותה שעה שבה נפתחה התערוכה בגלריית הקיבוץ . " הכרחי להאמין באדם, כי אין אלטרנטיבה אחרת. אנחנו נדונים לתקווה" . הטירה בגעשהתערוכה הרביעית התקיימה בטירה בקיבוץ געש. הטירה - מבנה קולוניאלי בסגנון אורינטאלי משנות העשרים, שכנה בלב פרדסים. כאשר אלה נעקרו, נראתה הטירה במלא הדרה לכל עוברי כביש החוף מול קיבוץ געש. מקומה האסטרטגי קרץ לחברי "המשותף קיבוץ" שהפכו אותה בעזרת חברי קיבוץ געש, לסניף של גלריית הקיבוץ ולבית שני של הקבוצה. הטירה נהפכה לסמל בזכות התזכורת המצמררת שהוצמדה לה וציינה את מספרי הימים שחיילנו שוהים בלבנון ונהרגים שם. כל יום הוחלף המספר כמו בלוח שנתי שלא מאפשר לשכוח.
אל הקבוצה הגיעה פנייה דחופה מחברים שהיו פעילים כנגד המלחמה מקיבוץ געש, בהם הצלם יוסף הוכמן (חבר הקבוצה), לארגן תערוכה כנגד המלחמה המתמשכת בלבנון. על הטירה נכתב אז : "מוזיאון" ובשלט שנמתח בין שתי עגלות כותנה שהובאו מהשדות והוצבו בשני צידי הטירה, נכתב בכתב גדול וברור: "ממלחמת מלכוד לשלום אמת". בכך קבעה הקבוצה את תדמיתה כיוצאת חוצץ באמירה פוליטית מתמשכת כנגד המלחמה בלבנון. השתתפו הפעם בתערוכה: דב הלר, יובל דניאלי, חיים מאור, יוסף הוכמן, יעקב גוטרמן (מקיבוץ העוגן), שבנו רז נפל במבצר הבופור, שאול קנז, מרטה אדרי ויעקב חפץ.
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1988 התקיימה שוב תערוכה בטירה הפעם בליווי כרזות שהופקו במיוחד לתערוכה. הקבוצה המשיכה להופיע בעוד מספר מקומות, כמו בית האומנים בירושלים, תיאטרון ירושלים, וכן ערכה תערוכה אחרונה במשכן לאמנות בעין-חרוד בשנת 1990, אותה אצרה גליה בר-אור. בתערוכה האחרונה והעשירית במספר השתתפו: דב אור נר, שאול באומן, יובל דניאלי, יוסף הוכמן, דב הלר, יעקב חפץ וחיים מאור. תערוכה זו נקראה: "עבודות אישיות". ולא נסובה סביב נושא מוגדר. למרות זאת אופיין של העבודות והנושאים בהם עסקו האמנים הצביעו על מגמה משותפת, זו שלוותה את הקבוצה ב-12 שנות פעילותה.
בפרספקטיבה של שנים אפשר לומר שפעילותה של הקבוצה מלאה חלל וצורך לא רק של האומנים עצמם אלא גם של החברה הקיבוצית ככלל. התפרקותה של הקבוצה הנה בין היתר תוצאה של השבר שאחז בתנועה הקיבוצית. נסיים פרק זה על קבוצת "המשותף קיבוץ" בדברים שכתבה אוצרת גלרית הקיבוץ, טלי תמיר, אודות פעילותה הפוליטית של הקבוצה עשרים שנה לאחר מלחמת לבנון, בתערוכה בגלריית הקיבוץ: " קבוצה מיליטנטית של אמני קיבוץ, הצהירו על אי נחת פוליטית וחברתית מן המצב בארץ ובתנועה הקיבוצית המחייב חשבון נפש נוקב".
האוצר אמנון ברזל כתב בקטלוג תערוכת "המשותף קיבוץ " ב-1983: האמן הפוליטי, איש הקיבוץ מקצין את עמדותיה של חברה אוונגרדית אליה הוא משתייך ומהווה סתירה לדמות האדם המסוגר והנרקיסיסטי - זאת על-ידי עובדת היותו מייצג חשיבה אידיאולוגית. (דברים שנכתבו ב-5.6.2002). |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
| הדפסת דף זה || שליחת דף זה || חזרה לדף הבית || חזרה לשער המדור || חזרה לדף קודם || חזרה לראש הדף |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
