במחצית הראשונה של תקופת העליה השלישית נקלטו רבים מן החלוצים בעבודות הציבוריות שנדרשו על-ידי הממשל הבריטי. ביניהן בלטו במיוחד עבודות סלילת הכבישים: טבריה-צמח, טבריה-טבחה, עפולה-נצרת, וחיפה-ג'דה. בכל אחד מן הכבישים הללו התרכזו החלוצים בחבורות. חלקן בעלות רקע רעיוני משותף, חלקן התארגנו כקבוצה בערי מוצאן וחלקן התארגנו סביב העבודה המשותפת. הווי הכבישים היה תוסס וחי. העבודות בוצעו במסגרת קבלנית ואירגון חיי המחנה התנהל לרוב בצורה שיתופית (הסדרי לינה משותפים, מטבח משותף, חיי חברה מאורגנים במשותף). בכביש חיפה-ג'דה עבדו חברי 'השומר הצעיר', על שפת הכנרת בכביש טבריה-צמח נוסד 'גדוד העבודה' ובכביש עפולה-נצרת הוקמה 'חבורת העמק'.

'חבורת העמק' התארגנה במאי 1921 בכביש עפולה-נצרת. החברים היו עולים מפולין ומגליציה, יוצאי תנועת 'החלוץ' ותנועות ציוניות אחרות. החבורה גדלה והיתה לגוף ארצי אשר פלוגותיו עבדו בבאר שבע ובדיר א-בלח (בבנית בתי קברות לחללי הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה), בחיפה, במשקי העמק (בבניה) ועוד. החבורה הכשירה חברים רבים בעבודות בניה, חציבה וסלילה וביצעה עבודות עבור המשרד לעבודות ציבוריות. עם זאת חיפשה החבורה אפשרות להתישבות. אחרי הפילוג ב'גדוד העבודה'  בשנת 1923, הצטרפו רוב חברי 'חבורת העמק' לאנשי המיעוט ב'גדוד העבודה', אשר התרכזו בעין חרוד. האיחוד עם 'חבורת העמק' סייע לעין חרוד להתאושש ממשבר הפילוג של המשק המשותף עם תל יוסף ולהקים מתוכה פלוגות עבודה שהחלו למלא תפקידי כיבוש ארציים. פלוגת חיפה של 'חבורת העמק', אשר דגלה בהמשך העבודה בעיר, לא הסכימה להצטרף לקיבוץ, המשיכה לפעול שנתיים נוספות כמסגרת עצמאית, ואחרי כן התפזרה.