'כנסת ישראל' הוא כינויה של האומה היהודית בתלמוד ובמדרש. לאחר שיחרור ארץ ישראל מידי התורכים, כחלק מהגשמת הצהרת בלפור,  החלה התארגנות עצמית של הישוב היהודי. ההתארגנות נעשתה במסגרת שכונתה 'כנסת ישראל' ואליה השתייך כל יהודי בארץ ישראל מגיל שמונה עשרה מעלה, אשר לא הודיע כי הוא פורש ממנה. בפועל השתייכו לכנסת ישראל כ-95% מהיהודים בארץ ישראל. האחרים נמנו בעיקר עם חוגים חרדיים.

המוסד הנבחר העליון של כנסת ישראל היה אסיפת הנבחרים. חברי אסיפת הנבחרים בחרו מתוכם את הוועד הלאומי, אשר שימש כגוף המבצע העליון של הישוב. הבחירות לאסיפת הנבחרים נערכו לראשונה בשנת 1920. ממשלת המנדט הכירה בכנסת ישראל  רישמית רק ב-1 בינואר 1928, על בסיס פקודת העדות הדתיות משנת 1926, אשר התירה התארגנויות של העדות בארץ ישראל על בסיס דתי. בפועל חרגה ההתארגנות במסגרת זו מתחום הדת והיוותה למעשה גם התארגנות חברתית, משקית ופוליטית. במסגרת כנסת ישראל הוקמה גם הרבנות הראשית שתפקידה לפקח על חיי הדת ביישוב.

עם הקמת מדינת ישראל עברו התפקידים והסמכויות של כנסת ישראל למוסדותיה הנבחרים של המדינה.