הניסיון הראשון להקמתו של קיבוץ נערך במסגרת 'גדוד העבודה', עם הקמתם של הקיבוצים עין חרוד ותל יוסף כקיבוצים שותפים. בדומה לקבוצה, הגדיר הקיבוץ את עקרונותיו החברתיים-כלכליים כשאיפה לעבודה עצמית, ניהול עצמי, שותפות יצרנית וצרכנית וקיומם של חיי חברה משותפים. בנבדל ממנה, שאף הקיבוץ, על פי מתכונתו הראשונה, לגידול מתמיד. הוגי 'הקבוצה הגדולה' (כך כונה הקיבוץ בראשית דרכו) טענו כי עליה להיות פתוחה לכול, כלומר לא להתבסס על שותפות בין-אישית אלא על שותפות כלכלית, רעיונית וחברתית, שאינה תלויה בחברות אישית. מאוחר יותר הוקמו בארץ מאות קיבוצים שהתקבצו במסגרת כמה תנועות קיבוציות אשר נבדלו ביניהן מבחינות שונות, אך היוו בשנות המנדט ובעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל מעין חיל חלוץ של המפעל הציוני בהתיישבות בספר, כמקור לכוח אדם שניתן להפנותו לביצוע משימות מגוונות וכבסיסים לכוח המגן. הרעיון השיתופי הקיבוצי תרם גם לביסוסו של האתוס החברתי הקולקטיביסטי בשנותיה הראשונות של המדינה.
