'הבלתי מפלגתיים' הוא כינויים של הפועלים בתקופת העליה השניה אשר לא היו קשורים לאחת משתי מפלגות הפועלים הגדולות שפעלו אז בארץ - 'פועלי ציון' ו'הפועל הצעיר'. חלק מ'הבלתי מפלגתיים' לא השתייכו למפלגה מסוימת מאחר ולא מצאו את מקומם מבחינה אידיאולוגית באחת משתי המפלגות הקיימות. אחרים סברו שאין צורך בקיומן של שתי המפלגות, מאחר והמציאות המשותפת בארץ ישראל גורמת לביטול ההבדלים בין הפועלים שמקורם בגולה. הם דרשו לאחד את כוחות הפועלים בארץ ישראל בארגון פועלים ציוני סוציאליסטי אחד.

'הבלתי מפלגתיים' התגבשו ככח שלישי במחנה הפועלים בארץ ישראל. הם היו לזרם עצמאי, שהשפעתו על תנועת הפועלים הלכה וגברה. מנהיגיהם הבולטים של 'הבלתי מפלגתיים' היו: ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, שמואל יבנאלי ודוד רמז. 'הבלתי מפלגתיים' מילאו תפקיד מרכזי בהקמתן של הסתדרויות הפועלים החקלאיות בגליל, ביהודה ובשומרון. בשלהי מלחמת העולם הראשונה נמשכו המאמצים לאיחוד מחנה הפועלים הארצישראלי. בפברואר 1919 התאחדו 'הבלתי מפלגתיים' ו'פועלי ציון' והקימו את 'אחדות העבודה'.

עם תחילת העליה השלישית, התגבש כוח חדש של בלתי מפלגתיים, אשר דחף להקמתה של הסתדרות העובדים הכללית.