מפא"י  

המאפיין העיקרי של מפא"י בראשית דרכה הוא היותה למעשה ארגון של מגשימים. במדינה דמוקרטית מטרתה של התארגנות מפלגתית הנה פעולה פוליטית המכוונת לקבלת מנדט להפעלת מערכות השילטון. בתקופת המנדט הבריטי התנהלה המערכת היישובית כולה כמערכת וולונטרית. ההתיישבות, ההגנה, וממילא גם מוסדות הפועלים פעלו למעשה כמוסדות וולונטריים. למעשה נוצר טישטוש בין תיפקודה של מפא"י כמפלגת פועלים לבין פעולותיה כאירגון מרכזי של מגשימים.

חלוציות כעיקר מגייס - כרזה של מפא"י, באדיבות ארכיון מפלגת העבודה, בית ברל (C)

בהתבסס על כוחה של מפא"י בהסתדרות הכללית ובשלוש התנועות המיישבות נערכה תנועת העבודה לקראת השגת הגמוניה במוסדות היישוב ובתנועה הציונית וזכתה בה.

בקונגרס הציוני הי"ח (1933) היתה כבר מפא"י סיעת הפועלים הגדולה ביותר. כוחה המרכזי בלט גם בהנהלת הסוכנות היהודית. במקביל הוסיפה מפא"י להנהיג את ההסתדרות הכללית ואת הוועד הלאומי. למעשה הנהיגה מפא"י, באמצעות נציגיה, את המוסדות החברתיים, הכלכליים, התרבותיים וההתיישבותיים של היישוב.

בשנות הארבעים חל שינוי באופייה של מפא"י, שהתבטא בתהליך של מעבר מארגון של מגשימים לפעילות כמפלגה פוליטית, במטרה לקדם את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. מדיניות זו הביאה לפילוג המפלגה, אך לא פגעה בהגמוניה שלה בתנועה הציונית ובמוסדות היישוב. סיומו של עשור זה התבטא בהכרעתו של מרכז מפא"י במאי 1948 להכריז על עצמאותה של המדינה.

כמנהיגת תנועת העבודה הישראלית, היתה פעילותה של מפא"י בעלת חשיבות מרכזית בייזום, ניהול ותכנון ההתיישבות היהודית בארץ; בארגון מוסדות ההגנה של היישוב; בארגונם של בני נוער במסגרת ההכשרות הציוניות בגולה; בהעלאתם של אלפי יהודים ארצה במסגרת ה'העפלה'; בניהול המדיניות הציונית כלפי הבריטים ובתחומים רבים נוספים.

התמודדותה של תנועת הפועלים בהשפעותיה של העליה הרביעית (1928-1924) ניכרה גם במישור המפלגתי. העליה הרביעית היתה העליה ההמונית הראשונה בתולדות ההתיישבות הציונית בארץ. תקנות כלכליות מפלות, לחץ אנטישמי בפולין והטלת מיגבלות כניסה חמורות על ההגירה לארצות הברית, הביאו לפנייתם של רבים מן המהגרים לארץ ישראל. מרביתם של העולים בעליה זו היו בעלי משפחות מהמעמד הבינוני, שהגיעו לארץ שלא באמצעות התנועות החלוציות ופנו להתיישבות העירונית.

עיקר השפעתה של העליה הרביעית בשנים הראשונות התבטא בהגברת הפעילות הפיננסית בערים, יסוד מושבות חדשות ופיתוח ניכר של ענפי התעשייה, החרושת והמלאכה, הבניין והמסחר. הצלחתה הכלכלית של העליה הרביעית בשנותיה הראשונות נתפסה בקרב החוגים הציוניים הלא פועליים כהוכחה לגישתם, שלפיה עתידה הארץ להיבנות בעיקר בדרך של יוזמה פרטית 'בורגנית' ועליה עממית ולא באמצעות הפעילות החלוצית בעל הגוון הסוציאליסטי.

מבחינה פוליטית נפתח עתה פתח להשפעות פוליטיות חדשות שאותן הנהיגה התנועה הרביזיוניסטית, שראתה עצמה כמייצגת גישה זו בציונות. אי בחירתם של אישים מתנועת הפועלים להנהלה הציונית בקונגרס הציוני ה-15 (1927) והתחזקותם של חוגי הימין בציונות הביאו את מפלגות הפועלים בארץ להכרה כי קיים חשש אמיתי לדחיקתו של הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי לשולי המציאות הארצישראלית והציונית, כמו-גם לצימצום המשאבים הכספיים למפעליו. עתה הובהר כי כדי לגונן על מפעלו הכלכלי-חברתי-לאומי של מעמד הפועלים בארץ נחוץ ליצור כוח פוליטי הגמוני הן מבית והן מחוץ .

משבר העליה הרביעית (בין השנים 1928-1926), שסימל גם את אי הצלחתה של היזמה הפרטית, התבטא בשבר כלכלי קשה: עסקים פרטיים וציבוריים קרסו. חברת 'סולל בונה', שהיתה אחד ממפעליה הציבוריים החשובים של ההסתדרות הכללית, התמוטטה. עתידה הכלכלי של תנועת הפועלים הועמד בסכנה. אות חמור להשפעותיו של משבר זה היה יחסם של הגופים הפילנתרופיים הלא-ציוניים שהשקיעו בארץ עד אותה עת ועתה הפנו את מאמציהם הכספיים ליישובם של יהודים בארצות מושבם (למשל, בקרים שברוסיה).

עתה התברר להנהגה הציונית כי לא ניתן להבטיח התיישבות יהודית בארץ רק על בסיס יוזמה פרטית, אלא יש לבסס את המאמץ הלאומי על הון לאומי ותנועת מתיישבים לאומית, שתבוא מקרב תנועת הפועלים. על רקע זה התחדדה המסקנה אצל ראשי תנועת הפועלים בארץ כי על תנועת הפועלים הארצישראלית ליטול על עצמה את האחריות לגורלו של המפעל הציוני. חתירתם ל'הגמוניה של תנועת הפועלים ומפעלה בציונות המתגשמת', התבססה על תודעה של שליחות לאומית ושל יעוד היסטורי, אשר הניעה את הציבור הפועלי בארץ באותה עת. לשם השגת יעדים אלו עלה בבירור הצורך בהקמתה של מפלגה פוליטית חזקה, שתאפשר לציבור הפועלים ליצור ולצבור את העוצמה הפוליטית הנחוצה לקידום מטרותיו.

בתחילה נעשה ניסיון ליצור במקביל איחוד בין התנועות החלוציות בגולה, שבהן היו קשורות מפלגות הפועלים בארץ. אך ב-1929, כשהתברר כי הניסיונות הללו לא צלחו, סוכם שלא להמתין עוד ולגשת להקמתה של מפלגה מאוחדת בארץ ישראל. כמו-כן סוכם כי אם לא יתאחדו התנועות העולמיות בתום תקופת המעבר תקים המפלגה הארצישראלית המאוחדת תנועה עולמית חדשה.

הצעת האיחוד הוצגה במשאל לציבור הפועלים בארץ ביולי 1929 ונתקבלה ברוב מכריע. ועידת היסוד של המפלגה הורכבה ממספר שווה של נציגי שתי המפלגות 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר'. מאוחר יותר התערער עיקרון זה, אך המפלגה נוהלה על-ידי שני מזכירים שייצגו את שתי מפלגות העבר.

ועידת היסוד של מפא"י, 1930, באדיבות מכון לבון (C)

בשנים 1929-1927, שבהן גובש הסכם האיחוד בין מפלגות הפועלים, הוקמו גם המסגרות הקיבוציות הארציות: 'הקיבוץ המאוחד' (שהיה נתון להשפעתה של 'אחדות העבודה') ו'חבר הקבוצות' (שהושפע מ'הפועל הצעיר'), שקיימו זיקה למפא"י. גם 'השומר הצעיר', שהוקם בתחילה כתנועה קיבוצית מפלגתית, 'הקיבוץ הארצי', התפלג בתוכו ומיעוט מחבריו הצטרף למסגרות 'הקיבוץ המאוחד' ומפא"י. 'תנועת המושבים', שהייתה בעלת זיקה פוליטית ל'הפועל הצעיר', ראתה עצמה אף היא כבעלת זיקה למפא"י, אם כי חלשה יותר מאשר התנועות הקיבוציות.

עתה לראשונה ריכזה מפלגה אחת ביישוב כ-40 אחוז מכוח ההצבעה באסיפת הנבחרים. היריבה המשמעותית היחידה שנותרה למפא"י בארץ באותן שנים הייתה התנועה הרביזיוניסטית.

את העשור הראשון לפעילותה של מפא"י ניתן לאפיין כתקופה שבה ערכה המפלגה, כמייצגת של תנועת הפועלים בארץ, את מאבקה המכריע בתנועה הרביזיוניסטית על ההגמוניה הפוליטית ביישוב היהודי בארץ ובתנועה הציונית העולמית. ניצחונה המכריע של מפא"י בשנת 1931 בבחירות לאסיפת הנבחרים השלישית סימן את ראשיתו של המאבק שנערך בין שתי התנועות הללו בין השנים 1931 ל-1935. בבחירות אלה, שבהן השתתפו כ-56% מבעלי זכות הצבעה, מבין כ-90 אלף בעלי זכות הבחירה, קיבלה מפא"י יותר מ-42% מהקולות ויחד עם הרשימה הספרדית הקשורה אליה השיגה כמעט ממחצית קולות הבוחרים (46%). הרביזיוניסטים זכו בבחירות אלו ל-20% מן הקולות.

הקונגרס הציוני ה-17, שהתכנס בשנת 1931, אמור היה לקבל החלטה בדבר הנהגתה של התנועה הציונית. החלשות מעמדו של חיים ויצמן כמנהיג יחיד לאחר פרסום 'הספר הלבן' של פאספילד, הביאה לעימות בין ההנהגה שנשענה על שותפות עם מנהיגי תנועת הפועלים הארצישראלית, דוד בן גוריון, ברל כצנלסון וחיים ארלוזורוב לבין הרביזיוניסטים בהנהגת זאב ז'בוטינסקי.

העימות הרעיוני בין הרביזיוניסטים לבין מנהיגי הפועלים נגע באופיו הפומבי של המפעל הציוני בארץ. נציגי הפועלים תמכו במדיניות של השגת יעדים הדרגתית: תחילה קידום והרחבת ההתיישבות היהודית בארץ לשם השגת רוב ומאוחר יותר חתירה להקמתה של מדינה יהודית, שתושתת על עקרונות חברתיים סוציאליסטיים. הרביזיוניסטים גרסו כי יש למקד את יעדיה של הציונות לקראת מהפכה דמוגרפית ומדינית בארץ, להשען על עשייה מדינית ולדחות יעדים נוספים, כגון בניית כלכלה או חברה על בסיס חדש, לזמן בלתי ידוע. דרישתם מן התנועה הציונית הייתה לפרסם הצהרת כוונות גלויה של המדיניות הציונית: להקים מדינה יהודית משני עברי הירדן.

יוזמה זו נכשלה בעקבות המלצתם של ראשי ה'הגנה' בארץ, שהתריעו מפני החרפת העימות היהודי-ערבי באם תתקבל. הצעתה של סיעת הפועלים לדחייתה של יוזמת ז'בוטינסקי התקבלה, וכתוצאה ממנה פרש ז'בוטינסקי מן ההנהלה הציונית.

ההנהלה הנבחרת של התנועה הציונית כללה לראשונה את נציגיה של תנועת הפועלים הארצישראלית בתפקידים מרכזיים. בראש המחלקה המדינית בירושלים נבחר לעמוד חיים ארלוזורוב.

בזירה הישראלית התמקד העימות בין חברי ההסתדרות הכללית בהנהגתה של מפא"י לבין הפועלים שלא השתייכו למסגרת זו והיו חברי בית"ר סביב בעיית אופן הארגון של שוק העבודה. רבים מן העולים הללו, שהגיעו לארץ במסגרת העליה החמישית, חיפשו דרכים להשתלב בכלכלה הישראלית מבלי להשתייך לארגוני הפועלים. התנגדותו של ז'בוטינסקי לשימוש בנשק השביתה ותמיכתו ב'בוררות חובה' לאומית הפכה את התחרות הקיומית בין המחנות למאבק בעל גוון לאומי. הרביזיוניסטים האשימו את אנשי תנועת העבודה בחבלה בעניין הלאומי, בעוד שאנשי העבודה ראו בניסיון הרביזיוניסטי לשבור את כוחה של ההסתדרות הכללית מעשה אנטי-לאומי, שכן לדידם הגשמתה של הציונות תלויה היתה בעיקרה דווקא בציבור הפועלים הציוני-סוציאליסטי.

מפא"י ראתה עצמה כפועלת מתוך אחריות לאומית לכלל עם ישראל, ולא רק לשותפים לדרכה הרעיונית. חתירתה של מפא"י להשגת הגמוניה ביישוב ובתנועה הציונית הצריכה שינויים מרחיקי לכת, אותם הגדיר בן-גוריון עצמו בכותרת 'ממעמד לעם'. בן-גוריון דרש מחברי תנועתו היערכות חדשה, הכוללת התייחסות לכלל השכבות העממיות ('כלל ישראל') ולא רק למעמד הפועלים. גישה זו הניחה כי מכיוון שהרעיון הסוציאליסטי והרעיון הציוני שונים זה מזה והבעיות שרעיונות אלו באים לפתור אינן זהות, ניתן לעצב עבורן פתרונות שאינם חופפים. למשל: אפשר שימצא פיתרון סוציאליסטי עולמי עוד בטרם תקום מדינה יהודית, ואפשר כי תקום מדינה יהודית עוד לפני שיעוצב פיתרון סוציאליסטי עולמי. מבחינה זו, דרש בן גוריון מחברי תנועתו לראות עצמם בו-זמנית כפועלים בשני מעגלים משיקים, אך לא חופפים - לאומי ומעמדי בעת ובעונה אחת.

מדיניות זו, היא שפרצה למעשה את הדרך להגמוניה של תנועת העבודה ובראשה מפא"י בתנועה הציונית, שכן היא הרחיבה את תחום האחריות ואת תחום הפעילות של התנועה לקהלים חדשים, של ציונים עממיים לא סוציאליסטיים, שהיו גם מקהלי היעד של התנועה הרביזיוניסטית. לגישה הזו הייתה, גם משמעות מעשית: הרחבת הפעילות למסגרות לא פועליות חייבה גם הקצאת משאבים עבורן. למשל על-ידי מתן חלק מהסרטיפיקטים (רשיונות העלייה ארצה) של התנועות החלוציות לעלייה העממית.

ביטוי אחר לאחריות הלאומית, ולא רק המעמדית, שאותה נטלה על עצמה תנועת הפועלים הוא 'הסכם ההעברה', שאליו חתר נציגה בהנהלה הציונית, חיים ארלוזורוב. הסכם זה נועד לטפל בארגון עליית יהודי גרמניה ובאפשרות להציל ולו חלק מהונם באמצעות הסכם לקניית סחורות חלופיות מגרמניה הנאצית. מהלך זה גרר אחריו ביקורת קשה מצד התנועה הרביזיוניסטית כלפי מפא"י ובאופן אישי כלפי חיים ארלוזורוב. בשיאן של ההתקפות הללו, ב-16 ביוני 1933, נרצח חיים ארלוזורוב על חוף ימה של תל-אביב.

הלוויתו של ארלוזורוב, מתוך : אוסף סוסקין, באדיבות מכון לבון (C)

רצח זה חידד עד קצה את היריבות בין מפא"י לתנועה הרביזיוניסטית בארץ. רבים מאנשי מפא"י ראו בהתקפות האישיות על ארלוזורוב, ובראשן אלו שנוהלו על-ידי חברי 'ברית הבריונים', את המקור והמניע לרצח. חקירת ההמשטרה נמשכה למעלה משנה. הנאשמים, חברי 'ברית הבריונים', אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, שהמשטרה הבריטית טענה כי הם הרוצחים, זוכו לבסוף, אך תחושת העוינות הבין-תנועתית הקשה והעימותים בין ארגוני הפועלים בארץ אך החריפו.

עם הזיכוי פנו גורמים מקורבים לרביזיוניסטים אל מפא"י בהצעה להיכנס למשא ומתן עימם לשם השכנת שלום במחנה הציוני. 'הסכם לונדון' (הסכם בן גוריון-ז'בוטינסקי), היווה את שיאו של הנסיון ליצור הסכמה ושיתוף פעולה בין התנועה הרביזיוניסטית לבין תנועת הפועלים בהנהגת מפא"י. ב-27 באוקטובר 1934, בתום מספר פגישות, חתמו דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי בלונדון על הסכם הדדי המסדיר את 'יחסי העבודה וארגוני העובדים'. בנוסף על כך חתמו על הסכם שנועד לרסן את האלימות ההדדית בין המפלגות וכונה 'נימוסי הפולמוס המפלגתי'. עניין נוסף שנדון היה שיתוף פעולה בתנועה הציונית בתחום הארגוני והמדיני.

חתימת ההסכם בלונדון פתחה תקופה של עימות פנימי קשה במפא"י, שנסתיים בדחייתו של ההסכם בעקבות משאל חברים בהסתדרות. כישלון ההסכם היווה זרז נוסף לפרישתה של התנועה הרביזיוניסטית מן ההסתדרות הציונית ולהקמתה של הצ"ח (ההסתדרות הציונית החדשה) בראשותה.

הזירה הפנים מפלגתית

בתוך מפא"י עצמה חשפו העימותים את ראשיתו של הפיצול הפנימי שאפיין את מפא"י לאורך כל שנותיה. בשלב זה החל להתגבש במפא"י האגף השמאלי של המפלגה. הנהיג אותו יצחק טבנקין, שעמד בראש 'הקיבוץ המאוחד', בתמיכת מנהיגי 'השומר הצעיר' ובראשם יעקב חזן ומאיר יערי. הקרע בין אגף זה לבין ההנהגה המרכזית של מפא"י הובלט כאשר הבהירו אנשי 'הקיבוץ המאוחד' בשותפות עם ראשי 'השומר הצעיר' למרכז מפא"י כי הם מתנגדים ל'הסכם לונדון' והביאו בסופו של דבר לסיכולו.

לעימות בין האגף השמאלי למפלגה נוספו כמה מוקדי מחלוקת:

• הגדרת מהותו של הסוציאליזם המפלגתי:

גישתה של מפא"י לסוציאליזם התאפיינה בעיקרה בפרגמטיזם שלה: בראיית המטרות הלאומיות והכלליות כקודמות למטרותיו של מעמד הפועלים בארץ. 'הקיבוץ המאוחד' ובאופן שונה גם 'השומר הצעיר' היו רדיקליים יותר וייחסו משקל רב יותר לסוציאליזם המרקסיסטי. מבחינתם ויתור ולו חלקי על זכות השביתה (אחד מתנאי 'הסכם לונדון') התפרש כוויתור על עיקרון יסוד במאבקו של מעמד הפועלים, ולכן גם לא יכלו לתמוך בהסכם עם הרביזיוניסטים.

• היחס לברית המועצות:
  

מקומה המרכזי של האידיאולוגיה החברתית הוא שהביא הן את אנשי 'השומר הצעיר' והן חברים רבים מן 'הקיבוץ המאוחד' להגדיר את עצמם כמרקסיסטים וכתומכיה של ברית המועצות בהנהגת סטאלין, בניגוד לעמדתה של הנהגת מפא"י, שתמכה בפרגמטיזם לאומי וחברתי והסתייגה מהשענות על דוקטרינות תיאורטיות ואוניברסליות.

• היחס לפועל המובטל:

מלחמת העולם השנייה הגבירה מאוד את ממדי האבטלה בארץ. משבר כלכלי זה נמשך משנת 1935 ועד שנת 1941. בשיאו הגיע שיעור המובטלים מבין כלל חברי ההסתדרות לכ-12%-14%, ומקרב פועלי הבניין בתל-אביב עד מעל ל-75%.

על רקע זה התארגנה בתל-אביב קבוצת פועלים אופוזיציונית, בהנהגת דב בן ירוחם, שקראה לפעולה מאורגנת לא רק כנגד המעסיקים, אלא גם מול ראשי המנגנון ההסתדרותי בעיר. חלק מסיעה זו ראה בקבוצת הרוב בהנהגת 'הקיבוץ המאוחד' את מקור ההשראה האידיאולוגי שלו וחבר אליו. מאוחר יותר נוספו תכנים משותפים נוספים שייחדו את מאבקיה של סיעה זו, שנקראה 'סיעה ב''.

• עתידה המדיני של ארץ ישראל:

שנות מלחמת העולם השניה ובייחוד ראשיתן של שנות הארבעים חוללו מפנה בהיערכותה המדינית של מפא"י. עיקר הכובד, שהיה מופנה בשנים הקודמות להגשמה - כלומר לארגון המאמץ ההתיישבותי והלאומי בארץ, הופנה עתה לריכוז המאמץ בכיוון פוליטי: הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. שואת יהודי אירופה הביאה את מנהיגיה של מפא"י להבנה כי יש לשנות את אופי פעילותה של המפלגה ולמקדו סביב עשייה פוליטית, שתאפשר השגת כוח למימוש תוכניתה המדינית. בוועידת המפלגה, שנערכה בכפר ויתקין בשנת 1942 הוכנסו למצע המפלגה עיקריה של 'תוכנית בילטמור', שבה הצהירה התנועה הציונית לראשונה על חתירתה להקמת קהיליה יהודית בארץ ישראל.

סיעה ב', בהנהגתו של טבנקין התנגדה לתוכנית זו מתוך חשש כי היא מגלמת ויתור עקרוני על שלמותה של ארץ ישראל וסרבה להשתתף בהצבעה שנערכה. לקבוצת המתנגדים חברו גם אנשי 'פועלי ציון שמאל' ואנשי 'השומר הצעיר', אם כי ממניעים הפוכים: מתוך שאיפתם להקמת מדינה דו-לאומית.

פרישתה של סיעה ב' ממפא"י הפכה לבלתי נמנעת לאחר ועידת כפר ויתקין, שבה אושרה חוקת המפלגה, שקבעה בין השאר את החובה לקיים משמעת מפלגתית ושללה את אפשרות קיומן של התארגנויות סיעתיות פנים-מפלגתיות. סירובה של סיעה ב' להתפרק הביא לפרישתה ולהקמתה של 'התנועה לאחדות העבודה', בהנהגת יצחק טבנקין, ישראל גלילי וישראל בר יהודה.

חלק אחר מבין חברי ההנהגה ההסתדרותית, חבר בתגובה להתארגנותה של סיעה ב', ל'תנועת המושבים' ול'חבר הקבוצות'. קבוצה זו, שזכתה לתמיכתו של המנגנון המפלגתי, וראתה עצמה כמגינה על הנהגת המפלגה, כונתה 'סיעה ג'' (האות א' הושארה למפלגה כולה). התארגנות סיעתית זו לא נעצרה בגבולות מפא"י, אלא הורחבה אל הזירה הכלל הסתדרותית והביאה בסופו של דבר לחלוקת תנועת העבודה לשני חלקים, מצד אחד: קבוצת הרוב במפא"י, ששמרה בקשיים ניכרים על כוחה כרוב בהסתדרות, ומצד שני: סיעה ב', ואנשי 'השומר הצעיר'.

הזירה הלאומית - המלחמה בשלטון הבריטי והמאבק על הארץ

כל עוד נמשכה מלחמת העולם השניה צידדה עמדתה הרשמית של מפא"י בשיתוף פעולה רחב עם הבריטים במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. כהגדרתו של דוד בן גוריון: 'נשתתף במלחמה כאילו אין 'ספר לבן' וניאבק נגד ה'ספר הלבן' כאילו אין מלחמה בנאצים'. עם סיומה של המלחמה הוחרפו היחסים בין היישוב היהודי בארץ לבריטים, עד שהפכו להתנגשות גלויה.

עלייתה של ממשלת הלייבור לשלטון בשנת 1945 והכרזתה על המשך מדיניות 'הספר הלבן' (אשר לה התנגדה בשנת 1939), על אף השואה, הביאה לתחילתה של פעילות אנטי-בריטית רחבה בארץ. את ההתנגדות הוביל ארגון ה'הגנה', שייצג את מרביתו של היישוב היהודי בארץ וסר למרות הוועד הלאומי והסוכנות היהודית (המסגרות המבצעות של התנועה הציונית). שני ארגוני המחתרת האחרים, ה'ארגון הצבאי הלאומי'" (אצ"ל) של התנועה הרביזיוניסטית ו'לוחמי חירות ישראל' (לח"י), שהיו מצומצמים בהיקפם, פעלו בנפרד, למעט חודשים אחדים שבהם שיתפו כל המחתרות פעולה במסגרת 'תנועת המרי העברי'.

בשנות המאבק בבריטים, בין השנים 1948-1945 נאבקו במפא"י שתי מגמות: מגמה אקטיביסטית, שאותה הובילו דוד בן גוריון, גולדה מאיר, שאול אביגור, לוי אשכול ואליעזר ליבנה, תבעה להקים מדינה יהודית לאלתר, ביקשה לנהל מאבק מזוין בבריטים ולהמשיך בהעפלה; מגמה מתונה יותר, שיוצגה על-ידי אליעזר קפלן, יוסף שפרינצק, קדיש לוז ופנחס לבון, שהתנגדה לקיומו של מאבק מזוין בבריטים, ואף כי צידדה בהקמתה של מדינה יהודית, לא ראתה בכך דחיפות. חילוקי דעות אלו לא הביאו לפילוגה של המפלגה, שהכריעה לטובת הגישה הראשונה בוועידתה השישית בשנת 1946 .

אופן ואופי התגובה למדיניות הבריטית עורר מחלוקת גם בין מפלגות הפועלים בארץ. מרבית חברי מפא"י וכן חברי 'לאחדות העבודה-פועלי ציון' תמכו במאבק 'רצוף' ואקטיבי כנגד הצבא הבריטי בארץ. בעוד חברי 'השומר הצעיר' תמכו בתגובה מתונה יותר, בנוסף להמשך העליה וההתיישבות. מכיוון שמפלגות הפועלים הן שהיו הכוח המכריע בכל הנציגויות היישוביות והציוניות היתה להחלטה על המאבק בבריטים משמעות לאומית רחבה, כמו-גם משמעות מעשית, שכן עיקרו של כוח המגן היהודי נשען עליהן. ה'הגנה' עצמה הוקמה על-ידי 'אחדות העבודה' עוד בשנת 1920 והועברה לרשות ההסתדרות הכללית עם הקמתה. בכיריה נמנו על מנהיגיה של תנועת הפועלים הארץ ישראלית. פלוגות המחץ שלה, הפלמ"ח, שהו בקיבוצים וקיימו את עצמן באמצעות עבודה חקלאית ששולבה במשטר אימונים צבאיים.

החלטתם של הבריטים להעביר את האחריות להחלטות בדבר גורלה המדיני של ארץ ישראל ל'ארגון האומות המאוחדות' בשנת 1947 הביאה להקמתה של ועדת חקירה מטעמו לשאלת ארץ ישראל (אונסקו"פ). המלצות מרבית חבריה של ועדה זו, קבעו כי יש לחלק את ארץ ישראל המנדטורית לשלושה חלקים: מדינה יהודית (על פני 62% מן השטח); מדינה ערבית (על פני 38% מן השטח) ואזור בינלאומי בירושלים וסביבתה. המלצות אלה הן שהיוו בסיס להחלטה 181 של האו"ם מן ה-29 לנובמבר 1947, בדבר חלוקתה של ארץ ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית ובנאום ירושלים. יום לאחר קבלתה של ההחלטה פרצה מלחמת העצמאות.

במהלכה של המלחמה, קיבל מרכז מפא"י את ההחלטה להכריז על הקמתה של המדינה. מחבר הנוסח הסופי של מגילת העצמאות, דוד בן גוריון, קרא אותה בשם מועצת העם, בה' באייר תש"ח ( 14 במאי 1948) והיה ראשון החותמים עליה.

עם הקמתה של מדינת ישראל היתה מפא"י למפלגת השלטון, אף כי נאלצה להישען על קואליציה פוליטית בתפקידה זה. מנהיגיה (עד להקמתה של מפלגת העבודה), דוד בן גוריון, משה שרת ולוי אשכול, עמדו בראש כל ממשלות ישראל. עד למלחמת ששת הימים החזיקה מפא"י בידיה את השליטה בכל המשרות השלטוניות הבכירות, בהן: תיקי הביטחון, האוצר, החוץ, החינוך והתרבות והמשטרה; נציגיה כיהנו בראש הכנסת וועדותיה המרכזיות, בהנהלה הציונית ובמרבית המשרות הבכירות במערכת הממלכתית ובמשק הציבורי. בהנהגתו של דוד בן גוריון הובילה המפלגה מדיניות ממלכתית שמיקמה אותה כמפלגת מרכז ('בלי חרות ובלי מק"י'), וקבעה את הרכבה הקואליציוני. להחלטה זו היה ביטוי מעשי כבר בהרכבה של הקואליציה הראשונה. תוצאות הבחירות לכנסת הראשונה איפשרו למפא"י להכריע בין שתי אפשרויות: קואליציה עם המפלגות הדתיות או קואליציה עם מפ"ם. ההכרעה להקים קואליציה עם המפלגות הדתיות ביטאה בפועל את ההשקפה כי על מפא"י, כמפלגת שלטון לשאוף לשיתוף פעולה עם ציבורים רחבים ככל האפשר. להחלטה זו היה גם מחיר: ויתור על אגפה השמאלי של תנועת הפועלים ויצירת עוינות בין מפא"י למפ"ם.

בניגוד להצלחתה הגורפת במישור הממלכתי חוותה מפא"י בשנים הבאות משברים פנימיים, שהביאו לבסוף לפילוגה בשנת 1965. בשנת 1968 אוחדו שוב חלקיה במסגרת מפלגת העבודה.

מוקדי פעולה ועניין:

יצירת מקור סמכות אחד - מרות וממלכתיות (הקמת צה"ל, פירוק הפלמ"ח והמחתרות, פרשת 'אלטלנה'), עליה והתיישבות. ארגון מערכות החיים הציבוריות וביצור מעמדה של המפלגה.

פרשת לבון : עסק הביש' (1955-1954); הפרשה הפוליטית (1965-1964).

מאבקים מבית ('הגוש' מול 'הצעירים').

הפילוג והקמת 'רפ"י'.