מפ"ם  

תנועת השומר הצעיר

מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) נוסדה בינואר 1948 ופעלה כמפלגה עצמאית עד לאיחודה במסגרת מרצ בשנת 1996. שורשיה נעוצים במסגרות פוליטיות קודמות, שבתוכן התגבשו השקפות עולם ודרכי הפעולה שליוו את מפ"ם במשך שנות קיומה.

כרזה של תנועת 'השומר הצעיר' בריגה, באדיבות ארכיון מפלגת העבודה, בית ברל (C)

בראשית המאה העשרים התארגנו בגליציה המזרחית קבוצות צעירים במטרה ללמוד את תולדות עם ישראל ואת הרעיון הציוני. כדי למשוך לקבוצות אלה את תלמידי הכתות הנמוכות של הגימנסיה, הוחלט כי בנוסף ללימוד בלתי פורמלי, יעסקו הילדים בפעילות שדפוסיה הועתקו מתנועת הצופים הפולנים. לקראת מלחמת העולם הראשונה קבוצות אלה התאגדו והוקמה תנועת 'השומר הצעיר', תנועת הנוער הציונית הראשונה בעולם. לאחר התהפוכות והזעזועים שעבר הציבור היהודי במזרח אירופה, על רקע מלחמת עולם, מהפכת אוקטובר 1917 והקמת מדינות לאומיות על חורבות האימפריות הרב לאומיות, התייצבה תנועת 'השומר הצעיר' והחלה לגבש את דרכה.

עיקרים ארגוניים ורעיוניים

בסיס הארגון התנועתי היה הקבוצה החינוכית. בראשה עמד מדריך שהיה אחראי על העברת האתוס התנועתי לחניכיו. הדבק שאיחד את התנועה היה חווית היחד (בשפת התקופה - 'ארוס'). התנועה שילבה חינוך בלתי פורמלי, פעילות צופית ועשייה ציונית, בייחוד במסגרת קק"ל. האידיאולוגיה הציונית בפרשנות 'השומר הצעיר' עברה תהליך ממושך של גיבוש, ובצדו שינוי בדרישות האישיות מן החניכים.

מדריכים וחניכים בתנועת 'השומר הצעיר', 1925, באדיבות מכון לבון (C)

בראשית דרכה ראתה התנועה את עצמה כגוף המופקד על החינוך הציוני בקרב הנוער, במטרה להכשיר את בוגריו לקראת הנהגת הקהילות היהודיות בעריהם. לאחר מלחמת העולם הראשונה הועלתה דרישה לשלב חינוך ציוני המכוון לעליה לארץ ישראל. תחילה הוצגה מטרה זו כאפשרות בחירה, מאוחר יותר היא הוגדרה כעיקר מחייב. על רקע המציאות בארץ, ומתוך רצון להמשיך ולקיים את הקבוצות החינוכיות וחברתיות שהתגבשו בגולה, התארגנו עולי התנועה בחבורות שהפכו לקיבוצים במשך הזמן.

בין השנים 1927-1924 התנהל ויכוח בין עולי 'השומר הצעיר' בארץ האם יש לחייב את בוגרי התנועה להצטרף לקיבוץ, ויכוח זה הסתיים בהכרעה כי יש לחייב את בוגרי התנועה להיות חברי קיבוץ.

הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר

באפריל 1927 הוקם 'הקיבוץ הארצי' והחל משנת 1930 חוייב בוגר 'השומר הצעיר' להיות חבר באחד מקיבוצי התנועה. תהליך גיבוש זה נתקל בהתנגדות בתנועה החינוכית בגולה והיה רצוף בנטישות קבוצתיות ובפילוגים, בעקבותיהם הוקמו תנועות נוער שהתחרו ב'השומר הצעיר' על נפש הנער היהודי בגולה.

במקביל לגיבוש הפרשנות הציונית של התנועה התנהל תהליך של גיבוש האידיאולוגיה החברתית של התנועה. בשלב הראשון לקיומה חסרה 'השומר הצעיר' השקפת עולם ייחודית משלה. המציאות החברתית והפוליטית במזרח אירופה, הדי מהפכת אוקטובר ומצוקת היהודים גרמו לערות פוליטית בקרב החניכים ורוח הזמן כפי שהשתקפה בקרב הנוער דחפה את התנועה לגיבוש עמדות חברתיות מוגדרות.

בשנות העשרים של המאה הקודמת עברה 'השומר הצעיר' מעמדות המבטאות רגישות חברתית אתית נוסח קנט לסוציאליזם מתון ולאנרכיזם. הרעיון האנרכיסטי תאם את ההוויה הקיבוצית ובא לביטוי במסמכי היסוד של 'הקיבוץ הארצי'. בארץ הוביל את התהליך האידיאולוגי בן הדור הראשון של החניכים, חבר קיבוץ מרחביה, מאיר יערי.

שנות השלושים בתנועה מאופיינות ברדיקליזציה אידיאולוגית ובהקצנה פוליטית פרי התהליכים המקבילים בארץ ובגולה. קשיי הקליטה של עולי העליה החמישית הנגידו את הקיבוצים הצעירים היושבים במושבות ואת הממסד הכלכלי הישובי. שיאי ההתנגשות היו בנס-ציונה ובבנימינה, שבהן קיבוצי 'השומר הצעיר' התנגשו במקביל בפרדסנים ובממסד של מפא"י ששלט במועצות הפועלים. משבר העליה בשנות השלושים גרם לשיבת רבים מבוגרי התנועה לארצות מוצאם, שם הם הפיצו את התרשמויותיהם מארץ ישראל, שלוו לא פעם בפרשנות רדיקלית (בדרך כלל במרקסיזם קומוניסטי).

השפעתם של החוזרים לצד המשבר הכלכלי הקשה במדינות מזרח אירופה (גילגולו של משבר 1929) גרמו לרדיקליזציה בקרב חניכי 'השומר הצעיר'. בשנת 1933 ערב הבחירות לקונגרס הציוני ה-18, בגבור המאבק בין תנועת העבודה והרביזיוניסטים על ההגמוניה בהסתדרות הציונית הוגברה הפעילות הפוליטית של החניכים ובעקבותיה הרדיקליזציה הפוליטית שלהם, שהגיעה לשיאה לאחר רצח ארלוזורוב. עולי 'השומר הצעיר' התאפיינו בתקופה זו בערנות פוליטית ובנטיה רבה משל קודמיהם לפעילות פוליטית.

במהלך העליה החמישית צמח 'הקיבוץ הארצי' מספרית והקצין את עמדותיו החברתיות. אם בעת הקמתו מנה 'הקיבוץ הארצי' 286 חברים, הרי בקיץ 1939 היו בו 5,108 בוגרים. הגידול המספרי הזה לווה בהגברת הפעילות הפוליטית ובגיבוש רעיוני. מאחר ורוב הקיבוצים ישבו במושבות, מצאו הקיבוצים את עצמם מעורבים במאבקים מקצועיים ופוליטיים של פועלי המושבות. לא פעם היו חברי הקיבוצים זרז לפרוץ השביתות וההפגנות. המציאות הסוציו-אקונומית בוטאה בשינויים רעיוניים.

בראשית שנות שלושים אימצה התנועה החינוכית כדגם רעיוני את הזרם האוסטרו-מרקסיסטי ששילב לדעת מנהיגיה את התשובות לשאלות הלאומיות של העם היהודי: מרקסיזם כהסבר למציאות ודגשים אתיים נוסח קנט שדברו אל לבו של הנוער. מבצעי הבנייה של עיריית וינה הסוציאליסטית תרמו אף הם להזדהות הגוברת של חברי 'השומר הצעיר' עם התנועה הסוציאליסטית האוסטרית, אותה ראו כתנועה מקבילה למפעל הבניה הציוני בארץ.

נפילת הסוציאליסטים האוסטרים, קריסת תנועת הפועלים בגרמניה ועליית הפאשיזם עוררו חרדה מובנת בקרב חברי 'השומר הצעיר' ודחפו אותם להזדהות עם הגורם שעשוי היה לדעתם לעמוד איתן מול גל הפאשיזם - ברית המועצות. שינוי זה באידיאולוגית התנועה נעשה ללא קבלת הדוגמה הקומוניסטית, שאותה ביקרה תנועת 'השומר הצעיר' בשלושה תחומים: היחס לציונות, פעילות הקומינטרן במזרח התיכון ומשטר הדיכוי בתוך ברית המועצות. 'השומר הצעיר' ביקר את משפטי הראווה במוסקבה, את חוזה ריבנטרופ-מולוטוב ואת מלחמת החורף נגד פינלנד. עם זאת, במקביל, ראה 'הקיבוץ הארצי' את עצמו כתואם למפלגה הקומוניסטית, בהיותה 'אוונגרד של תנועת הפועלים' ו'תא של חברת העתיד'.

עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ומלחמתו של הצבא האדום נגד הפולשים, צמח ב'קיבוץ הארצי' ולא רק בו דימוי של הברית הטבעית בין ברית המועצות והעם היהודי המושמד בידי הנאצים. ממילא נעלמו כל העמדות הביקורתיות כלפי ברית המועצות. העמדה הפרו- סובייטית, או כפי שמקובל היה לכנותה, האורינטציה הפרו-סובייטית, הייתה הפרשנות המקובלת בשמאל הציוני של הסוגיה המרכזית בדיפלומטיה הציונית: חיפוש בעלי הברית המעצמתיים למפעל הציוני בארץ ישראל.

כרזה משנת 1947 לציון מלאת 30 שנה למהפכת אוקטובר, צייר: יוחנן סימון, באדיבות ארכיון יד יערי (C)

לצד השינויים האידיאולוגיים הכוללים עבר 'הקיבוץ הארצי' מהפך גם בשאלת המפלגתיות. בראשית דרכו, מתוך נאמנות לתפיסה המסורתית של תנועת הנוער, התנגד 'הקיבוץ הארצי' למפלגתיות. מתוך תפיסת העדה השומרית, כמערכת פעילות כוללת את כל תחומי החיים, ראה 'הקיבוץ הארצי' במפלגתיות רק היבט אחד ממכלול הפעילות האנושית. הקיבוץ נתפס כביטוי ארגוני של העדה וחיבורו למפלגה נראה בעיני ראשי 'הקיבוץ הארצי' כצמצום האופק שאין הוא יכול לעמוד בו. זו הייתה העמדה שהוצגה בעת הדיונים על הקמת 'הקיבוץ הארצי' אל מול נציגי קיבוץ אפיקים שראו בקיבוץ חלק מהמפלגה. מאחר והפעילות הפוליטית נחשבה רק חלק מן המכלול העשייה הקיבוצית, ורבים מהקיבוצים ישבו במושבות, הפעיל 'הקיבוץ הארצי' פעילים פוליטיים מטעמו בקרב ציבור הפועלים.

עם הקמת מפא"י בינואר 1930 דנו שליחיו עם נציגי המפלגה על הצטרפות 'הקיבוץ הארצי' למפלגה. דרישתם הייתה מתן אוטונומיה מלאה בכל התחומים (פרט לפעילות המפלגתית). המשא ומתן הממושך נפסק בקיץ 1939, כאשר דוד בן-גוריון הגיע למסקנה כי אי אפשר להסכים לקיומו של גוף עצמאי במפלגה שהתנהלה תוך קבלת מרותה של הנהגתה, וסיים את המגעים שהתקיימו על סיפונה של האניה 'קאירו סיטי', שהחזירה את צירי הקונגרס הציוני הכ"א בג'נבה.

במקביל למגעים על הצטרפותו של 'הקיבוץ הארצי' למפא"י, פנתה קבוצה של אנשי השמאל בעיר, שהיו קרובים לעמדותיו האידיאולוגיות של 'הקיבוץ הארצי', לראשיו בהצעה להקים מסגרת פוליטית משותפת. 'הקיבוץ הארצי' נענה לפניה זו בתנאי ששיתופו במסגרת יתקיים לא על בסיס השתייכות אישית של חבריו למסגרת החדשה, כי אם באמצעות צירופו אליה כיחידה אחת. בדרך זו יכול היה 'הקיבוץ הארצי' לטעון כי אין הוא שייך למפלגה אלא מקיים יחסי שיתוף פעולה עם מפלגה אחות.

בפועל, שלח 'הקיבוץ הארצי', שחשש להיגרר לצעדים לא רצויים מבחינתו, את חבריו לאייש את עמדות מזכירי הסניפים בעיר. המפלגה החדשה שקמה בשנת 1937 נקראה הליגה הסוציאליסטית וכללה חברים עירוניים. היא פעלה בסניפים שנוהלו במידה רבה על ידי 'הקיבוץ הארצי' לצד הסיעות הפוליטיות ששמרו על אוטונומיה ארגונית.

המפלגה החדשה הופיעה בזירה הפוליטית היישובית, בתקופה של משבר כלכלי שהיה אולי החמור בתולדותיו של היישוב היהודי בארץ. בעבר נבעו המשברים הכלכליים מצמיחה כלכלית שהחלה בעקבות גלי עליה שייבאו עימם הון אשר מיצה עצמו בחלוף הזמן וגרם לפריצתו של משבר כלכלי. במשברים הללו פעלו מנגנונים שמיתנו את תוצאותיהם: חלק מן העולים עזב את הארץ והקטין בכך את מספר המובטלים. יתר על-כן, גם בתקופות השפל המשיך הון יהודי להגיע לארץ. עתה, בשונה מן המשברים הכלכליים הקודמים, גרמו כיבושי גרמניה הנאצית לניתוקה של ארץ ישראל מאירופה. העולים, שהגיעו לארץ ונקלעו למשבר כלכלי, לא יכלו לעזוב אותה. בהעדר שווקים קרסו כל ענפי היצוא מן הארץ. ענף הפרדסנות נכנס למשבר עמוק, שבעקבותיו גברה האבטלה עוד יותר. המשבר הכלכלי הגביר באופן טבעי את הרדיקליזציה בקרב הפועלים, תהליך שחיזק את מפלגות השמאל היישוביות ובעיקר את הליגה הסוציאליסטית ואת האגף השמאלי במפא"י.

כרזת הליגה הסוציאליסטית, צייר: יוחנן סימון, באדיבות ארכיון יד יערי (C)

הקמת מפ"ם

מפא"י הכילה בתוכה מראשיתה קבוצות אידיאולוגיות שונות, שקיומן נגזר מגודלן היחסי, המוצא הרעיוני המגוון של מרכיביהן והשיוך החברתי השונה של חבריהן. שליטתה של מפא"י בהסתדרות הובילה להופעתם של עסקנים ששלטו במנגנון האיגודים המקצועיים במשך שנים ארוכות ולצמיחתן של קבוצות אופוזיציוניות שהתנגדו להעדר הדמוקרטיה במועצות הפועלים. בתחילה לבשו ההתנגשויות אופי ספוראדי והתמקדו באישים מסוימים, אך במשך הזמן הפך המאבק במועצת פועלי תל אביב לרציף והביא ליצירתן של מסגרות ארגוניות לשם קידומו. בדרך זאת הוקמה סיעה ב'. למרות קיומה של הנהגה בסיעה ב', בחרו חברי הסיעה בקשר ארגוני עם הנהגת 'הקיבוץ המאוחד'.

מאז הקמת 'הקיבוץ המאוחד' בשנת 1927 נחשב יצחק טבנקין למנהיגה הבלתי-מעורער של התנועה. הוא אף קשר קשרים אישיים עם תנועת 'החלוץ' הפולנית, שהפכה למקור גידולו העיקרי של 'הקיבוץ המאוחד'. ככל שהתחזק 'הקיבוץ המאוחד' הלכו הקשרים בינו לבין הנהגתה העירונית של מפא"י והתרופפו. ביטוי לתהליך זה ניתן בעת הוויכוח על הסכם ז'בוטינסקי-בן-גוריון, כאשר טבנקין ותומכיו התייצבו כנגד ההסכם.

על אף היות טבנקין מנהיגו המוכר של 'הקיבוץ המאוחד', צמחה נגדו אופוזיציה בתנועתו. במועצת 'הקיבוץ המאוחד' ביגור ב-1936 אחד מראשי 'החלוץ', אליעזר לבנה (ליבנשטיין), ששב זה עתה משליחות בגרמניה, פתח בהתקפה נגד סטלין, כשכל השומעים אותו ידעו שכוונתו אינה לסטלין אלא לטבנקין. באופן עקיף הואשם טבנקין בחנק הדמוקרטיה בתוך תנועתו ובהזדהות עם אויבי הציונות.
טבנקין ותומכיו התגברו בקלות רבה על מתקפת לבנה, אך מבחן חמור יותר למנהיגותו ציפה לו בשנת 1939, כאשר הציע ברל כצנלסון לאחד את התנועות הקיבוציות הקשורות למפא"י (כלומר 'חבר הקבוצות' ו'הקיבוץ המאוחד') לתנועה אחת. איחוד זה התפרש בקרבתו של טבנקין כנסיון להדחת ההנהגה הקיימת ב'הקיבוץ המאוחד'.
תוך כדי מאבקו של טבנקין כנגד הצעת כצנלסון התבררו יחסי הכוחות בתוך 'הקיבוץ המאוחד' - שני שליש תמכו בטבנקין ושליש התייצב כנגדו. חלוקה פנימית זו נותרה על כנה עד לשנת 1951, עת התפלג 'הקיבוץ המאוחד'. שיתוף הפעולה עם סיעה ב' העירונית לבין הרוב ב'קיבוץ המאוחד' חיזק את שני הגורמים, אך במקביל קירב את שעת הפילוג בקיבוץ, מאחר שהנהגת מפא"י סירבה להשלים עם ארגון אופוזיציוני קבוע והמתינה לשעת כושר לבוא חשבון עם טבנקין ותומכיו.

ההזדמנות לפרידה מסיעה ב' ניתנה לאחר מאי 1942, עת פירסם דוד בן גוריון את תוכניתו הקרויה על שם המלון בו התקיימה ועידת ציוני אמריקה, תכנית בילטמור. בן גוריון הציג שני יעדי-על לתנועה הציונית: הקמת המדינה היהודית וקליטת יהודי אירופה שיהיו לפליטים בתום המלחמה. הקמת המדינה היהודית כללה קביעת גבולות ההתיישבות היהודית, כלומר חייבה את חלוקת ארץ ישראל. למעשה הייתה בכך חזרה על הצעת ועדת פיל, שאותה קיבל בן גוריון בזמנו. אי ההסכמה בנוגע ל'תוכנית בילטמור' הייתה מעין פתיח למחלוקת על עתיד ארץ ישראל, שבה מצאו את עצמם הקיבוץ המאוחד בהנהגת טבנקין, הרביזיוניסטים, ואנשי 'השומר הצעיר', תנועות שדגלו בציונות מקסימליסטית (אם כי בפרשנות שונה לחלוטין) באופוזיציה לתכנית בילטמור. נראה כי בן גוריון ידע על כך מראש ואף היה מעוניין בכך. מעבר ליעדים הגלויים, היו לתוכנית בילטמור יעדים פוליטיים לא מוצהרים: הצבת יעד לפעילות לתנועה הציונית בשעות המשבר שלה, כריתת ברית עם האגף האקטיביסטי בציונות האמריקנית, שתאפשר הדחתו של חיים ויצמן מהנהגת התנועה הציונית וסילוקה של סיעה ב' ממפא"י בעוון אי קבלת מרות. בשנת 1944 סולקה סיעה ב' ממפא"י. כעבור שנתיים הדיח בן גוריון את ויצמן והיה למנהיג התנועה הציונית העולמית.

עמדת מפ"ם כנגד תוכנית בילטמור ,בכרזה משנת 1942, באדיבות ארכיון מפלגת העבודה, בית ברל (C)

סילוק סיעה ב' ממפא"י, אם כי היה צפוי, גרם לזעזוע קשה בהנהגת 'הקיבוץ המאוחד', שקיוותה עד לרגע האחרון שתמצא נוסחת הפשרה, שתאפשר את השארותה במפלגה. הבחירות הקרבות לוועידת ההסתדרות ולאספת הנבחרים גרמו לראשי הסיעה לוותר על חשבון נפש ולהתגייס במלוא המרץ למערכת הבחירות. למרות העדר המנגנון, תוצאות הבחירות חיזקו את האמון בעתיד הסיעה, שקיבלה 10% מכלל הקולות בבחירות לאספת הנבחרים וכמעט 20% בבחירות להסתדרות.
ההצלחות בבחירות חיזקו את רצון הנהגת 'הקיבוץ המאוחד' להתמסד ובשנת 1946 הוקמה המפלגה לאחדות העבודה-פועלי ציון שמאל.
במקביל, בבחירות לאספת הנבחרים, קיבל המערך האלקטוראלי 'השומר הצעיר'-'פועלי ציון' (חזית השמאל) 11.6% מקולות הנבחרים בעוד שבבחירות לוועידת ההסתדרות קיבלה הליגה הסוציאליסטית 15.5%. אנשי 'הקיבוץ הארצי' החליטו להקים מפלגה פוליטית שבה יהיו החברים חברי מפלגה (ולא כפי שהיה בליגה הסוציאליסטית) וזו הוקמה בשנת 1946 כ'מפלגת פועלים השומר הצעיר'.
תוצאות הבחירות להסתדרות שיכנעו את מנהיגי 'הקיבוץ המאוחד' ו'הקיבוץ הארצי' שתנועותיהם יכולות לכבוש את ההנהגה מידי מפא"י. התנאי להצלחה היה הקמת מסגרת פוליטית משותפת, אך זו הייתה בלתי אפשרית בגלל חילוקי דעות בתחומים רעיוניים, שהמרכזי בהם היה ראיה שונה של עתיד ארץ ישראל: 'השומר הצעיר' דגל במדינה דו-לאומית, בעוד חברי 'הקיבוץ המאוחד', אנשי טבנקין, האמינו בארץ ישראל יהודית וסוציאליסטית.

במהלך 1946 התברר לאנשי שתי המפלגות, כי למרות ההישגים בבחירות הצליח בן גוריון לכבוש כל עמדה פוליטית משמעותית. בשנת 1947 התברר כי החלום של ארץ ישראל השלמה, שבו דגלו שתי המפלגות, התנפץ. אף נציג המעצמה שנחשבה בעיניהם כבת ברית טבעית, ברית המועצות, תמך בתוכנית החלוקה. בשלהי שנת 1947 פרצה מלחמת העצמאות ואנשי שתי התנועות מצאו את עצמם משתפים פעולה ברוב התחומים. יצחק טבנקין התנגד לאיחוד המוצע משום שרצה לשמר את עצמאות מפלגתו, כפי שתמך בשנת 1944 בפרישה ממפא"י.

סמל מפ"ם, באדיבות ארכיון השומר הצעיר,יד יערי (C)

בינואר 1948, בעת הפוגה קצרה בקרבות, הוקמה מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם). הקמת המפלגה הייתה תהליך קצר, ויוזמי האיחוד הניחו שתוך זמן קצר ההבדלים בין הצדדים המתאחדים יעלמו והמומנטום של האיחוד יביא אל שורותיה גורמים נוספים. המפלגה החדשה ראתה את עצמה כמוקד הפעילות של האליטות השונות בישוב: הקיבוצית, התרבותית והבטחונית. במציאות של המלחמה היה ייצוגה של מפ"ם בקרב הפיקוד הבכיר בעל משמעות עצומה. רוב מפקדי החטיבות היו חברי מפ"ם וכן סגן הרמטכ"ל ושני מפקדי חזיתות. רוב הקצינים הבכירים היו חברי 'הקיבוץ המאוחד', ולכן במהלך המלחמה נהנתה תנועתם מיוקרה שתורגמה למעמד בתוך המפלגה.

מבחינה רעיונית דגלה מפ"ם בהתקרבות לברית המועצות, אך בציבור הרחב היא הציגה את יעדיה כחתירה לניטרליות במדיניות חוץ. כמו-כן תמכה מפ"ם באסטרטגיה התקפית נגד צבאות ערב. לאסטרטגיה זו היה יעד משותף לכלל המפלגה: פגיעה במדינות המערב, שנתפסו כאפוטרופוס של הליגה הערבית. יוצרי השומר הצעיר קיוו להקים בשטחים שיכבשו מחוץ לגבולות החלוקה מדינה ערבית סוציאליסטית, בעוד שותפיהם רצו לספח שטחים אלה למדינה היהודית.

בתחום הארגוני הוחלט על עיקרון הפריטט, ייצוג שווה לכל צד, ללא התחשבות בגודלו היחסי. על כן מונו יעקב ריפתין מ'הקיבוץ הארצי' ולובה לוויטה מ'הקיבוץ המאוחד' למזכירים מדיניים, דב בר-ניר מ'הקיבוץ הארצי' ויצחק בן אהרון מ'הקיבוץ המאוחד' למזכירים ארגוניים. מנהיגי התנועות הקיבוציות, מאיר יערי וטבנקין, נשארו מחוץ לפעילות השוטפת והתהדרו בתואר של יושבי ראש המפלגה.

עיקרון הפריטט נשמר בכל המוסדות המרכזיים של מפ"ם. מזכירי המפלגה היו חברים במזכירות שהורכבה על בסיס זה. בנוסף למזכירות הפעילה המפלגה שורה של ועדות, שהחשובה בהן הייתה הוועדה הפוליטית. המזכירות והוועדות היו גופים מבצעים של מרכז המפלגה שחבריו נבחרו בוועידות, שאמורות היו להתכנס מדי שנה. ביניהן המוסד המחליט היה מועצת המפלגה. הסניפים של המפלגות המתאחדות, לא שינו את הרכבן והפכו לסניפי החטיבות, דבר שהיו הכרחי כל עוד שמרו התנועות הקיבוציות על זהותן הנפרדת. המפלגות המתאחדות שימרו את מסגרתן כחטיבות בתוך המפלגה, תוך הבעת תקווה כי במשך הזמן המסגרות האלו תעלמנה. דווקא בתחום שהבדיל בין מפלגות השמאל למפלגות מרכז באירופה, בלטה מפ"ם בהעדר מדיניות אופוזיציונית בתחום הכלכלי. בדומה למפא"י דגלה מפ"ם במשק מעורב, אף כי הדגישה את הצורך בשליטה הלאומית בתשתיות. מפ"ם ראתה בתנועה הקיבוצית את המכשיר העיקרי לפיתוח החקלאות ובהסתדרות את המנוף לפיתוח תעשייתי ובכך לא הייתה שונה מחלקים גדולים של מפא"י. היא הטיפה לאחדות מחנה הפועלי בניהול היישוב (והמדינה), תחת הכותרת של 'ההגמוניה הפועלית'. דרישה זו הייתה גורמת למפא"י לוותר על היותה מפלגת ציר בפוליטיקה, והופכת אותה שבויה בידי מפ"ם, ועל כן דחה בן גוריון תביעה זו.

למרות ישיבתה של מפ"ם בממשלה הזמנית, נדחפו אנשי מפ"ם מהעמדות שבהן החזיקו עד כה. מאחר ומעמדה של מפ"ם נשען על מעמדה הבטחוני סילק שר הבטחון את אנשי מפ"ם מתפקידיהם שלב אחר שלב. תחילה סולק ישראל גלילי מתפקיד ראש המפקדה הארצית (רמ"א) של ה'הגנה', אחרי כן פורק מטה הפלמ"ח, ואחריו חטיבות הפלמ"ח. בסיום מלחמת העצמאות עזבו רוב אנשי מפ"ם את צה"ל.

בראשית 1949 התקיימו הבחירות לכנסת הראשונה, ומפ"ם האמינה כי תזכה ביצוג נכבד בכנסת. היא ניהלה את מערכת בחירות כ'מפלגת המצביאים' וכ'מפלגת הניצחון'. לאכזבתה היא זכתה רק ב-19 מנדטים ולמרות היותה המפלגה השניה בכנסת אחרי מפא"י, מצאה את עצמה מחוץ לקואליציה.

מפ"ם בשנות ה-50

עם תום מלחמת העצמאות עמדה במוקד הסדר הלאומי קליטת העליה ההמונית. תוך שנתיים שילשה את עצמה האוכלוסיה היהודית של מדינת ישראל, והמדינה הצעירה עמדה על סף קריסה. למרות היותה מפלגת אופוזיציה ראתה מפ"ם את עצמה מחויבת למפעל הציוני ולכן לא תרגמה את משבר הקליטה להישג אלקטוראלי. היא קוותה להבנות על ידי עולים ממזרח אירופה שעברו תהליכים של סוציאליזציה פוליטית טרם עלותם ארצה אך לא השכילה להפנות את תשומת ליבה אליהם אלא היתה עסוקה במאבקי פנים.

הויכוח הפנימי במפ"ם

שני ויכוחים פילגו את מפ"ם לאחר כשלון הבחירות 1949:

• שאלת ההצטרפות לממשלה - המפלגה התפלגה בין אלה שרצו שמפ"ם תיכנס בכל מחיר לממשלה, מאחר ואין היא יכולה לשרוד כמפלגת העשייה וההתיישבות באופוזיציה ובין אלה שהאמינו כי בן גוריון אינו רוצה בצירופה של מפ"ם לממשלה והוא משתמש באופצית הצירוף כמכשיר לפילוגה של מפ"ם. (בדיעבד מראים המסמכים האמריקנים בני התקופה כי אכן הוא לא התכוון לצרף את מפ"ם לממשלה).
  

• אופייה של המפלגה - הוויכוח השני שפילג את מפ"ם היה בין אלה שראו במפ"ם מפלגה בעלת בסיס טריטוריאלי ועל כן היו מוכנים לצרף אזרחים ערבים לשורותיה לבין אלה שראו במפ"ם מפלגה יהודית-ציונית, שבה אין מקום לחברים ערבים. תחילה חצו הוויכוחים הללו את גבולות החטיבות אך ככל שחלף הזמן גברה החפיפה בין העמדות הללו לבין השיוך החטיבתי. בהתאם לכך דגלו יוצאי מפלגת 'השומר הצעיר' באי-הליכה לממשלה ובקבלת ערבים לשורות מפ"ם, בעוד שאנשי 'לאחדות העבודה-פועלי ציון' דרשו להצטרף לממשלה ופסלו קבלת ערבים לשורות המפלגה. הוויכוחים האלה החריפו ככל שחלף הזמן ודחפו את פעילי מפ"ם לחיזוק החישוקים החטיבתיים.
  

הראשונה שהקימה את מסגרותיה הישנות הייתה 'פועלי ציון שמאל', שראשיה חרדו כי ללא הצעד הזה תתבולל קבוצתם במסגרות גדולות יותר. 'לאחדות העבודה' הקימה מחדש את חטיבתה כשהיא נתונה בלחץ משולש: פגיעה בדימויה עם סילוק אנשיה מהצבא, ויכוח בקיבוציה עם חברי מפא"י, שיוביל לפילוג 'הקיבוץ המאוחד' במאי 1951, ומחלוקת עם אנשי 'השומר הצעיר' במפ"ם תוך חרדה מתמדת מסכנת השתלטותם על המפלגה.

אנשי 'השומר הצעיר', למרות יתרונם המספרי, חששו שעמדה נחרצת מדי מול אנשי 'לאחדות העבודה' תוביל לפילוג, בעוד שהם עצמם היו מפולגים בין השמאל בהנהגת ריפתין לבין ההנהגה המסורתית של 'הקיבוץ הארצי'. למרות שמפ"ם התחייבה בעת הקמתה לערוך את ועידתה כעבור שנה, נוח היה לכל מרכיביה לדחותה ולהמנע מזעזוע פנימי.
מאמרו של ריפתין 'אנו והקומוניזם' שהתפרסם ערב אחד במאי 1950 ובו דרישה נחרצת לקיום וועידה הכניס את המפלגה למאבק פנימי. מעבר לקביעות רעיוניות שעליהן חלקו אנשי 'לאחדות העבודה', טען ריפתין כי ללא ועידה שתקבע קווים רעיוניים לכל המפלגה, תעמוד מפ"ם בפני התחסלות עצמית.

ועידת מפ"ם הראשונה

עד לכינוס הוועידה בקיץ 1951 היה על מפ"ם לקיים מפקד חברים (שבו השתתפו עולים רבים, שלא ידעו במה מדובר) ובחירות למפלגה. צעדים אלה חיזקו את החטיבות והחלישו את המפלגה כמכלול. לקראת הוועידה קלטה חטיבת 'השומר הצעיר' חברים ללא שיוך חטיבתי כמו משה סנה ויצחק שדה והופיעה כ'חזית לליכוד המפלגה', או כפי שקראו לה אז 'החזית'. לקראת הוועידה חידדו החטיבות את מצעיהן. מלחמת המצעים הייתה ממאפייני התקופה של ערב כינוס הוועידה. 'לאחדות העבודה' ראתה ביחסי מפ"ם-ברית המועצות שיתוף פעולה בין שתי מפלגות קרובות וריבוניות. 'החזית' ראתה את מפ"ם כלוחמת בשורות המחנה שברית המועצות ניצבת בראשו. תוך כדי הוויכוח עם 'לאחדות העבודה' ובלחץ השמאל ב 'הקיבוץ הארצי' הקצינה 'החזית' את עמדותיה, מגמה שבאה לביטוי בנכונות לשתף פעולה עם מק"י.

המתח בין החטיבות בא לביטוי בוועידה: 'לאחדות העבודה' הופיעה בועידה כצד חלש, מאחר ובסיס הכוח שלה, 'הקיבוץ המאוחד', היה נתון בתהליך פילוג בין החלק שתמך במפא"י לבין החלק שתמך במפ"ם. השמאל ב'חזית' , שהיה מורכב משני מגזרים: הקיבוצי בהנהגת ריפתין והעירוני בהנהגת משה סנה התחזק בועידה.
התחזקות השמאל עוררה חרדה לא רק ב'לאחדות העבודה' אלא גם בשורות ההנהגה הותיקה של 'הקיבוץ המאוחד'. על כן הקימו שתי ההנהגות הקיבוציות מסגרת חדשה - הוועדה המרכזת, שהייתה למוקד שליטה במפלגה ונחסמה בפני השמאל.

ועידת מפ"ם השניה

הוועידה השניה של מפ"ם, התכנסה בחיפה והסתיימה בקבלת מצע המפלגה (שנתפס כקיצוני יותר מקודמו, אף כי בפועל לא חרג מגבולות המחנה הציוני). המצע המהפכני הצטמצם לתחומי מדיניות החוץ של ישראל ולקשרים עם גופים בינלאומיים. לאחר ועידתה השניה נכנסה מפ"ם למערכת הבחירות לכנסת, בעקבותיה היא נחלשה והפכה למפלגה השלישית בגודלה במדינה.

הוועידה השניה והבחירות לכנסת יצרו במפ"ם אווירה משברית, שנמשכה עד לפילוגה בשנת 1954. למרות היותה מפלגה אחת, התנהלה בשלב זה כל פעילותה של המפלגה במסגרת החטיבות. מצב זה היה בלתי נמנע שכן עמוד השדרה של החטיבה היה הזרם הקיבוצי, שהיה מפולג בתוכו. כל עוד לא התאחדו התנועות הקיבוציות ביניהן לא ניתן היה לבטל את החטיבות:

• 'הקיבוץ הארצי,' שהתנהל בשיטת הקולקטיביות הרעיונית, לא היה מעוניין לוותר על יחודו ועל מסגרותיו.

• 'הקיבוץ המאוחד', שהיה נתון במשבר הפילוג, חיפש דרכים להיבדל מן הקיבוצים שעזבו אותו וגיבש קו רעיוני מוגדר שילכד את חבריו סביב הנהגת הקיבוץ.

שני התהליכים הובילו להתרחקות בין שתי התנועות הקיבוציות וממילא חיזקו את החטיבות: 'החזית' הדגישה את הפעילות בזירה העולמית ופעלה בליגות למיניהן (ליגה לשלום וליגות לידידות), מגמה שגרמה לשיתוף פעולה עם מק"י ושלוחותיה. 'לאחדות העבודה' שפסלה כל שיתוף פעולה עם המפלגה הקומוניסטית דרשה לפלג את הליגות כדי להרחיק את מק"י מהן. בשלב זה יצר הוויכוח על שיתוף הפעולה עם מק"י זירת מאבק נוספת בין חטיבות מפ"ם.

המשבר בנושא משפטי פראג

המשבר נוסף פקד את מפ"ם בשנת 1952. בסתיו 1951 התקיים בברלין המזרחית קונגרס האיגודים המקצועיים הפרו-קומוניסטים. משלחת מפ"ם לקונגרס כללה בתוכה רק את נציגי חטיבת 'החזית' , בשל התנגדותה של 'לאחדות העבודה' לכל מגע עם גרמניה. בדרך חזרה מן הקונגרס נעצר בפראג אחד מראשי השמאל ב'קיבוץ הארצי' מרדכי אורן ממזרע. מעצרו (המקרי) איפשר לשלטונות פראג לצרפו לחבורה של מנהיגי המפלגה הצ'כוסלובקית (קבוצת סלנסקי-קלמנטיס), שיישבו מכבר בבית הסוהר בעוון של פעילות נגד המשטר הקומוניסטי וריגול לטובת המערב. המעצרים הללו נבעו מן המגמה הסובייטית לחסל כל אפשרות של חשיבה ריבונית במדינות מזרח אירופה. בנובמבר 1952 נפתחו משפטי פראג והנאשמים (שהיו ברובם ממוצא יהודי) הוצגו כרשת ריגול אמריקנית המופעלת באמצעות ההסתדרות הציונית. המשפט היה במקביל לפתיחת המתקפה הכוללת נגד מפ"ם ברחוב הישראלי ושל המאבק הפנימי במפ"ם. השמאל, התייצב אוטומטית לצד התביעה בפראג, בנימוק שכל צעד אחר יפגע בהזדהותה של מפ"ם עם המחנה הקומוניסטי. החטיבה 'לאחדות העבודה' ראתה במשפט פתיחה במאבק הקומוניסטי נגד הציונות ודרשה לגרש את השמאל משורות המפלגה.

'החזית' מצאה את עצמה במלכוד: מצד אחד היא דגלה בפורמט הציוני ובאידיאולוגיה המפלגתית, אך מצד שני השמאל היה חלק ממנה וסילוקו היה מתפרש ככניעה מבישה ל'לאחדות העבודה'. מנהיגי החטיבה, שהיו חברי קיבוץ חששו כי דרכו של השמאל עלולה להביא למצור כלכלי על 'הקיבוץ הארצי'. ולבסוף, מרדכי אורן היה חבר מזרע, ועירעור על חפותו היה ויתור על ערך החברות. משבר אורן היה מעיקרו משבר פנימי ב'חזית', כשכל פיתרון עלול היה מבחינתה לשחק לידי יריבותיה במפלגה ומחוצה לה. ראשי 'הקיבוץ הארצי', יערי וחזן, פתחו במאבק נגד השמאל בחטיבתם בעוד הם טוענים למאבק נגד 'לאחדות העבודה'. תחילה הועברו כל הדיונים במפלגה למסגרות פנימיות של 'הקיבוץ הארצי', שבהם לא הייתה דריסת רגל לתומכיו העירוניים של משה סנה. בתגובה הקים סנה חטיבה חדשה במפלגה - 'חטיבת השמאל'. יערי וחזן טענו כי אין מקום במפ"ם לחטיבה נוספת ודרשו מסנה לפרק את חטיבתו או לעזוב את מפ"ם.

משבר סנה

בעוד הוויכוח נמשך התפרסמה הידיעה על משפט הרופאים (ברובם יהודים) במוסקבה, שהואשמו בהרעלת מנהיגי ברית המועצות. סנה הבין כי אין הוא יכול להשאר במפ"ם ולמחרת פרסום הידיעה עזב עם חטיבתו את מפ"ם. ראשי השמאל הקיבוצי, ריפתין ואליעזר פרי נשארו במפלגתם ובביתם, אך עתה נפתחה מערכה נגד אותם אנשי השמאל שלא נטשו יחד עם סנה. ב'קיבוץ המאוחד' סולק לובה לוויטה, מזכיר המפלגה עד אז, מכל תפקידיו הפוליטיים. קיבוץ יד חנה, שהתייצב לצדו של סנה הותקף על ידי פלוגה מגוייסת של צעירי 'הקיבוץ המאוחד' ולאחר שהכיבוש בכוח נכשל, גורש מהתנועה.

ב'קיבוץ הארצי' התקיים משאל עם על העמדות הפוליטיות וכל חבר שלא הזדהה עם עמדות ההנהגה גורש מקיבוצו. בכמה קיבוצים סילוק חבורות אופוזיציניות הוביל למשבר חברתי וכלכלי מתמשך. המשבר ב'קיבוץ הארצי' (שקיבל כינוי 'משבר סנה') הסתיים רק בינואר 1954 כאשר שרידי השמאל בתנועה נכנעו להנהגת התנועה. משבר סנה הוביל לעזיבת כארבע מאות חברים ב'קיבוץ הארצי' ולפגיעה קשה במגזר העירוני של החטיבה. המחקר מראה כי העזיבה הייתה מעיקרה תוצאתה של תגובת יתר של הנהגת 'הקיבוץ הארצי', פרי החרדה ברמה האישית והתנועתית.

לאחר סיומו של המשבר ניתן היה לצפות כי עתה, עם חיסול השמאל בחזית תחול התקרבות בין החטיבות, אך הדבר לא קרה. ראשי חטיבת 'החזית' חששו כי כל התקרבות נוספת לעבר 'לאחדות העבודה' תתפרש ככניעה מוצהרת ותוביל למרד מלמטה. ראשי 'הקיבוץ המאוחד' הגיעו למסקנה כי החברות במפ"ם גבתה מחיר גבוה מדי מתנועתם: פילוג הקיבוץ, אבדן השפעה בחברה הישראלית ושנים עקרות באופוזיציה. כן היה ברור כי שיתוף הפעולה בין ישראל לבין הגוש הקומוניסטי, שנתפס כברית טבעית, הגיע לקיצו. בעוד הנהגת 'הקיבוץ המאוחד' נסוגה צעד אחר צעד מהאורינטציה הפרו-סובייטית, היא העלתה על סדר היום התנועתי סמל אחר שאיפיין אותו במשך שנות דור - אקטיביזם ביטחוני. חדירות המסתננים ופעולות התגמול של צה"ל יצרו בארץ אווירה של מתח ביטחוני וראשי 'הקיבוץ המאוחד' האמינו כי המציאות החדשה, שאותה הגדירו כמצב של מלחמה, תאפשר לו לשוב אל קדמת הזירה הציבורית, כפי שהיו בעבר החל מימי המרד הערבי. מולו התייצבו אנשי 'הקיבוץ הארצי', שבהתאם למסורת התנועתית שלהם טענו שניתן עדיין למנוע מלחמה, וכדי למנעה יש להמנע מצעדים שיחריפו את המציאות. למעשה ממחצית 1953 שתי החטיבות התנהגו כמפלגות לכל דבר, ואם עדיין נשארו באותה מסגרת, היה הדבר בשל תחושת 'לאחדות העבודה', שהיא עדיין אינה בשלה להפרדות.

פילוג מפ"ם

הגורם הישיר שהביא לפילוגה של מפ"ם היה הוויכוח על הנגישות לעיתונות המפלגתית. עיתונה הרשמי של מפ"ם, 'על המשמר', היה בבעלות 'הקיבוץ הארצי', ונציגיו של זה יכלו לחסום פרסומים לא רצויים מבחינתו (על אף העובדה שבמערכת שלו ישבו עתונאים מכל החטיבות). במשך שנות קיומו העתון לא הציג מעל עמודיו את המחלוקות שפילגו את המפלגה, ולכן העמדות היחודיות של החטיבות לא זכו לפרסום נאות.

הנהגת 'הקיבוץ המאוחד', מודעת למצב זה, השתמשה בבטאונה הפנימי 'בקיבוץ' כמכשיר להעברת מסריה. למרות שימוש זה, המשיכו ראשי 'לאחדות העבודה' לטעון שאין הם מפרים את אחדות המפלגה, הואיל ומדובר בכתב עת קיבוצי. התמונה השתנתה עם שובם של ישראל גלילי ויגאל אלון מפרק לימודים באנגליה. שניהם הגיעו למסקנה שברית המועצות משנה את המגמות המדיניות שלה והתרשמו מכוחן של המפלגות הלא-קומוניסטיות באירופה, היכולות להיות בעלות ברית. תוך זמן קצר הפכו שניהם לתומכי פירוק מפ"ם תחת הדגל הכפול של ספקנות גוברת כלפי ברית המועצות ואקטיביזם בטחוני.

אנשי 'הקיבוץ הארצי', שהתנגדו לשתי המגמות הללו, והמשיכו לדגול בנוסחה שהתקבלה בוועידה השניה בחיפה על היות מפ"ם חלק מן המחנה שברית המועצות עומדת בראשו, חסמו את הפרסומים של אנשי 'הקיבוץ המאוחד' ב'על המשמר'. מדיניות 'הקיבוץ הארצי', לא גרמה לפילוג, אבל האיצה את בואו. בתגובה לחסימת דבריהם ב'על המשמר', יסדו ראשי 'הקיבוץ המאוחד' כתב עת חדש 'למרחב', תחילה כפרסום מזדמן ולאחר מכן כדו-שבועון. בעיני ראשי 'החזית' התפרשה הופעתו של העיתון כהצהרת פילוג. בנסיונם למנוע את הפילוג הם נקטו בשני מסלולים אלטרנטיביים של איומים מכאן וצעדי פייסנות מכאן. דרך זו לא השפיעה על 'לאחדות העבודה' ולא מנעה את הפילוג, אך הותירה אצל חלקים ב'קיבוץ הארצי' את האשליה כי ניתן היה למנוע את הפילוג. הפילוג הפך לעובדה במהלך המועצה העשירית של מפ"ם באוגוסט 1954, כאשר אנשי החטיבה 'לאחדות העבודה' נטשו את אולם הוועידה, ויסדו את מפלגת 'אחדות העבודה-פועלי ציון'.

מפ"ם לאחר הפילוג

היחס לערביי הארץ

מועצת מפ"ם הסתיימה בהקמת מפלגה חדשה, שהמשיכה לשמור על השם הישן, אך הייתה המשכה של 'החזית לליכוד המפלגה' בלבד. במועצה התקבל התקנון של החברות במפלגה, שהמתין לאישורה מאז ,1952 והוחלט על קבלת אזרחים ערבים לשורות המפלגה, אחד מסלעי המחלוקת עם 'לאחדות העבודה' במשך כל שנות קיום המפלגה המאוחדת. הנושא האחר שגרם לוויכוח בין השותפות, החברות בממשלה, נפתר באופן פרדוקסלי בשנת 1955, כאשר שני המפלגות הצטרפו לאחר הבחירות לקואליציה בראשות בן גוריון.
בבחירות קיבלה מפ"ם תשעה מנדטים וזה נותר סדר גודלה בכל שנות קיומה העצמאי.

המפלגה החדשה הבליטה קווי איפיון שבידלו אותה ממפ"ם הישנה וממפלגות אחרות. בסוגיה המרכזית בסדר היום הלאומי בלטה מפ"ם בהתנגדותה לאקטיביזם בטחוני והייתה סמל לחיפוש דרכים לפשרה בין ישראל לבין שכנותיה. היא חזרה לדרכו הישנה של 'השומר הצעיר' בתחום היחסים בין היהודים לבין הערבים בתוך המדינה. היא דרשה את ביטולו של הממשל הצבאי, שהכביד את עולו על האוכלוסיה הערבית, וכן דרשה השקעות בפיתוח כלכלי וחברתי של הכפר הערבי.

היחס לברית המועצות

השינוי המשמעותי ביותר לעומת העבר היה ביחס לאוריינטציה הפרו-סובייטית. במרץ 1953, כשנודע על מותו של סטלין, פרסמה מפ"ם על חטיבותיה הודעת אבל מטעם המזכירות שהיו רוויות ביטויי אהבה והערצה. בשלהי שנה זו החלה נסיגת 'הקיבוץ המאוחד' מעמדותיה המסורתיות, אך אנשי 'החזית', שבה הפכה האוריינטציה הפרו-סובייטית לסמל זיהוי, התנגדו לכל תזוזה רעיוני