חברת העובדים בתקופת הישוב  

רעיון חברת העובדים

רקע כללי

תנועת העבודה העברית בארץ ישראל צמחה ופעלה במחצית הראשונה של המאה העשרים בתנאים ייחודיים. היישוב היהודי בארץ טרם היה למדינה ריבונית ונמצא בתהליכי בנייה של היסודות הדמוגרפיים, הטריטוריאליים והכלכליים שלו.

• היהודים היו מיעוט בקרב רוב ערבי, שראה בפעילות הציונית סכנה למעמדו הלאומי ולפיכך התנגד לה, לעתים תוך כדי הפעלת אלימות, שהלכה וגברה מעשור לעשור.

• הבריטים ששלטו בארץ אמנם היו מחויבים להצהרת בלפור ולכתב המנדט, אולם חוזקה ומשכה של מחויבות זו לא היה ברורים כלל ועיקר. המשק היהודי בכלל והתעשייה הפרטית בפרט לא היו מבוססים וגדולים כדי להוביל פיתוח כלכלי מואץ לאורך זמן.

• תנועת העבודה עצמה נמצאה בתהליך של בניית התשתית החברתית והמוסדית שלה, ובקליטתם של עשרות אלפי עולים לשורותיה.

• ההתנגדות הערבית ואי-הוודאות בנוגע לדבקותה של בריטניה במחויבות שנטלה על עצמה יצרו תחושה של דוחק זמן והבהירו להנהגת תנועת העבודה, שיש לחזק מהר ככל האפשר את אחיזתם של היהודים בארץ ישראל. כלומר, להגדיל את מספר היהודים בארץ ואת שיעורם באוכלוסייתה, להתיישב באזורי הספר ולהרחיב את גבולות ההתיישבות היהודית, ולבנות משק מתקדם בענפי החקלאות, התעשייה, הבניין והשירותים השונים.

התנאים הלא-שגרתיים והחתירה להאיץ ולקצר תהליכים השפיעו על היעדים הלאומיים והכלכליים שאימצה הנהגת תנועת העבודה. הם גם הכתיבו את המדיניות הכלכלית ואת דרכי הפעולה שהיא גיבשה ונקטה, והותירו את רישומם על המבנים הארגוניים שהקימה.

כרזת מפא"י, באדיבות ארכיון מפלגת העבודה בית ברל (C)

באידיאולוגיה שעיצבה את דרכה של תנועת העבודה בתקופת היישוב ובשנים הראשונות למדינה, היה שילוב של יסודות לאומיים וערכים חברתיים סוציאליסטיים – שוויון, סולידריות חברתית, אחריות ועזרה הדדית. מעצבי דרכה ומנהיגיה של התנועה לא הפרידו בין היסוד הלאומי לבין המרכיב החברתי-כלכלי בהשקפתם. לשיטתם, יעדיו הכלכליים של מעמד הפועלים לא עמדו בסתירה לשאיפותיו הלאומיות. לעומת זאת, על פי גישתם, היה ניגוד בין המאוויים הכלכליים האישיים של ההון הפרטי – צבירת רווח – לבין הנדרש בתחום הכלכלי מבחינה לאומית – פיתוח מואץ של המשק לענפיו השונים ויצירת מקורות תעסוקה. כלומר, לדעתם, לא ניתן היה לסמוך על נכונותו ועל יכולתו של ההון הפרטי לשמש מנוף לבניין הציוני בארץ.

התפיסה, שהדגישה את המזיגה בין לאומיות לסוציאליזם, הצמיחה בתקופת העליה השניה את הרעיון של הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי. השקפה זו הקנתה אופי בונה ויצירתי לסוציאליזם והבליטה את יוזמתו ואת מעורבותו של מעמד הפועלים בבניית המשק הלאומי.

תכניות ראשוניות לחברת העובדים

הקונספציה של הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי הייתה הבסיס הרעיוני לתוכנית חברת העובדים ששרטט דוד בן-גוריון בשנת 1921, והיא המשיכה להנחות את חברת העובדים בגלגוליה השונים. ב-2 באוגוסט 1921 הציג דוד בן-גוריון לראשונה את תכניתו להקמתה של חברת העובדים במסגרת דיון שנערך בוועד הפועל של 'אחדות העבודה' . תוכניתו של בן-גוריון הייתה מצע חברתי-כלכלי שביקש ליצור בארץ ישראל חברה כוללת, עובדת ושוויונית על יסודות שיתופיים. התוכנית הייתה מושתתת על ריכוז, אחדות ומרות ויסודותיה היו:

• תכנון וניהול מרכזי של משק העובדים – כוח העבודה, הייצור לענפיו והשיווק.

• מרות ההסתדרות והשפעתה על כוח העבודה - הגשמתו של סעיף זה היא תנאי לארגון כוח העבודה ולוויסות התעסוקה.

• בעלות ההסתדרות על אמצעי הייצור ועל התפוקה - השליטה במפעלים הכלכליים, והסמכות להתוות להם את קווי פעולתם ולפקח עליהם יאפשרו להסתדרות להסב את פעילותם לאפיקים וליעדים המכוונים לתועלת הכלל. בעלות ההסתדרות על התוצר תמנע פערים ברמת החיים בין המגזרים השונים ותאפשר להפנות את עודף הייצור, מעבר לצריכה ברמה נתונה, להשקעות בפיתוח המשק, יצירת מקורות תעסוקה וקליטת עליה.

• ריכוז העבודות והתעסוקה (שמחוץ למשק העובדים) בידי ההסתדרות ובעלותה על שכר העבודה - הקצאת כוח העבודה וויסותו לעבודות השונות תקנה להסתדרות מעמד של מונופול במשק היהודי בארץ ישראל. בכך יגדל כוחה הכלכלי והפוליטי. הבעלות על השכר תמנע פערים בהכנסה על בסיס מקצועי, התמחות, סוג העבודה וכדומה.

• הספקה מרכזית ושוויון ברמת החיים - יסוד זה משלים את הסעיפים הקודמים. שילובם של היסודות האלה פירושו הגשמת הרעיון לפיו המשק ההסתדרותי יתנהל על יסוד העיקרון 'כל אחד על פי יכולתו, כל אחד על פי צרכיו'. במילים אחרות, הגשמתה של מסגרת חברתית שיתופית של כל ציבור הפועלים היהודים בארץ. עם זאת, בן-גוריון העריך שהרעיון הזה אינו ניתן ליישום בטווח הקצר ובמקומו ימומש עקרון השוואת השכר – ואף הוא לא במלואו, כי אם בגבולות של רצפת שכר ותקרת שכר.

• הסתמכות על הייצור העצמי של מעמד הפועלים - סעיף זה נועד לעודד את צמיחת ענפי הייצור על ידי הגדלת הביקושים וההשקעות במשק העובדים, וכדי למנוע עירוי חיצוני שלילי נוכח מקורות ההון המוגבלים שעמדו לרשותו.

• שילוב הפועלים בניהול העבודות לצד באי כוח ההסתדרות ומומחים - הדגם הניהולי הותאם ליעדים הכלכליים והיישוביים, אבל תרומתו להיבט החברתי – למקומו של הפרט בחברה העובדת ולמעורבותו במקום העבודה – הייתה שולית.
  

דוד בן-גוריון, באדיבות מכון לבון (C)

תוכנית 'חברת העובדים' ששרטט בן-גוריון עוררה התנגדות במפלגתו 'אחדות העבודה' ובהסתדרות בכלל. בשתי המסגרות האלה התעוררה ביקורת על התוכנית.

במועצות 'אחדות העבודה' שהתכנסו בסוף שנת 1921 ובראשית שנת 1922 נערכו מספר דיונים בתכנית זו, שבהם נטען כי עדיין לא הבשילו התנאים ועדיין לא הוכשרה הקרקע להגשמתה של התוכנית בהיקפה המוצע. נשללו יסודות הריכוזיות, המשמעת והכפייה שהיו גלומים בה, ואף הוטל ספק בעצם האפשרות להגשימה כמבנה כולל ומאוחד וכן בנכונות הפועלים לקבל אותה. כן הובע חשש שאם תופקע תוצרת המשקים לרשות הכלל ייפגע הפריון, והוזכר כי היצירה המשקית של העובדים אינה מבטלת את קיומו של משק פרטי, ועל כן לא בטל הצורך במאבק הארגוני-מקצועי.

עקב הביקורת שהוטחה בתוכנית הוכנסו בה שינויים. ובמועצת 'אחדות העבודה' שנערכה בסוף דצמבר 1921 וראשית ינואר 1922 גובשה הצעה שניה, חלופית, לחברת העובדים. במסגרת התוכנית המתוקנת שונתה תפיסת חברת העובדים והוסבה מארגון חברתי-משקי כולל לתאגיד משקי הנתון לפיקוח הכלל ולהכוונתו.

כמתחייב מהמזיגה בין לאומיות לסוציאליזם הציב בן-גוריון שני יעדים מרכזיים לחברת העובדים:

היעד הראשון היה כלכלי-לאומי: השתתפות בהקמת התשתית הטריטוריאלית, הדמוגרפית והכלכלית של היישוב היהודי בארץ ישראל, על ידי פיתוח מואץ של המשק, יצירת מקורות תעסוקה לקליטת עלייה גדולה ככל האפשר ולהרחבת הפריסה גיאוגרפית.

היעד השני היה חברתי: צמצום פערים כלכליים וקידומו החברתי והכלכלי של מעמד הפועלים על ידי הקטנת אי-השוויון בחלוקת הכנסה ובבעלות הפרטית על רכוש. מניעת ניצולו של העובד כצרכן וכמציע שירותי ייצור, וסיוע לפיתוחם של שירותי רווחה, חינוך, תרבות וכדומה.

התוכנית לא עסקה כמעט בשאלות כגון: דאגה למקומו של הפרט בחברה העובדת; דמוקרטיה במקום העבודה ומעורבות העובדים בו. הדיונים בשאלת אופייה העתידי של 'חברת העובדים' נמשכו במסגרת המפלגות 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר' עד סוף שנת 1922, בראשית שנת 1923 הוצגה הצעתו המתוקנת של דוד בן-גוריון בפני הוועד הפועל של ההסתדרות. בן-גוריון ציין שלושה טעמים לייסוד חברת העובדים:

• מתן תוקף משפטי למוסדות המשקיים ואישורם.

• יצירת אמצעים כלכליים וטיפוחם.

• פיקוח על משקי העובדים ומניעת התנתקותם מציבור הפועלים. (בן-גוריון הדגיש כי הכוונה אינה לשלילת עצמאותם של משקי העובדים אלא מניעת הפיכתם למשקים פרטיים).

ההצעה כפי שגובשה בוועד הפועל של ההסתדרות הדגישה את היסוד היורידי-כלכלי של חברת העובדים - מתן תוקף משפטי לפיקוח החברה על משקיה, אך ויתרה על עקרונות שנכללו בהצעה הראשונית : עקרון המשק הכולל ויצירת מבנה משקי עצמי ועצמאי, במקומם תמכה במתן חופש פעולה לענפי המשק השונים תוך הדגשת ריבונות החברה על משקיה.

בוועידה השניה של ההסתדרות הציג בן-גוריון גירסה שלישית לתכנית חברת העובדים, שהתבססה על סיכומי הדיונים שנערכו במסגרת הוועד הפועל של הסתדרות. הוא הציע 'לאשר את הסתדרות העובדים כאישיות יורידית בצורת 'חברת עובדים', ולחברה זו נעניק סמכות עליונה של חיקוק, כיוון והתאמה לגבי כל מוסדותינו ומפעלינו המשקיים'.

בוועידה השניה של ההסתדרות נתקבלה ההחלטה על הקמתה של חברת העובדים. על החברה הוטל התפקיד של 'ארגון, פיתוח והגברת הפעולה הכלכלית והמשקית של כלל הפועלים בכל ענפי ההתיישבות והעבודה בכפר ובעיר על יסוד עזרה ואחריות הדדית'. סמכויותיה כללו החזקת מניות יסוד של החברות הבנות; הטלת מסים וקביעת שכר העבודה ומחירי התוצרת; תיאום בין מוסדותיה, הכוונתם ופיקוח עליהם. עיבוד תקנות חברת העובדים ובנותיה נמסר לוועדה מיוחדת בהשתתפות: יוסף אהרונוביץ, דוד בן-גוריון, יצחק וילקנסקי, ברל כצנלסון ודוד רמז. התקנות אושרו לבסוף בידי מועצת ההסתדרות.

תקנות חברת העובדים

תקנות אלו התבססו על חוקת הקואופרטיבים באנגליה וכן התחשבו ב'פקודת החברות הקואופרטיביות', שפורסמה על-ידי הממשל הבריטי בארץ בשנת 1920. נוסח ההצעה נדון ואושר לאחר תיקונים אחדים במסגרת המועצה השביעית של ההסתדרות שהתכנסה ביולי 1923. התקנות אושרו על-ידי ממשלת ארץ-ישראל ב-12 למרץ 1924 כ'חוקת חברת העובדים העברים השיתופית הכללית בארץ-ישראל ('חברת העובדים') בע"מ'.

מטרות החברה ותפקידיה

מטרות חברת העובדים הוגדרו כך: 'לאחד על יסודות שיתופיים את הפועלים העברים בארץ ישראל, בכל מקצועות העבודה, בין בעבודה גופנית ובין בעבודה רוחנית'.

תחומי פעילותה של החברה הוגדרו אף הם:

• פיתוח ההתישבות וטיפוחה. לחברה הוקנתה הסמכות להיות גורם ביניים המתווך בין המתישבים לגורמים המיישבים, הפיננסיים והממשלתיים. תפקידיה כללו מצד אחד: יצוג ציבור העובדים כלפי חוץ - באמצעות ניהול משא ומתן עם השלטונות ועם חברות ההתיישבות, חתימה על חוזי קניית קרקעות ומבנים, חתימה על חוזי העסקה, קבלת הלוואות לצורך הכשרת קרקעות, בניית תשתיות, רכישת אינוונטר ובניין, ומצד שני ניהולם של עובדיה ושל משקיה כלפי פנים - באמצעות חלוקתם הפנימית של חוזי ההעסקה, ניהול ושליטה כוללים של המשאבים שנועדו להתיישבות. על מנת להבטיח את שליטתה של החברה על המשקים הוקנו לה סמכויות פנימיות, בהן: ביקורת על תכניות העבודה ומהלכן במשקים החקלאיים, ביקורת החשבונות, ייסוד מפעלים הקשורים בהתיישבות: חברות להכשרת קרקע, בנקים אפוטיקאיים, חברות שיתופיות חקלאיות ומוסדות התיישבות אחרים.

• כמוכן הוחלט כי פעילות חברת העובדים תתבצע באמצעות חברה-בת להתיישבות, שתהיה הזרוע ההתיישבותית שלה - 'חברת התיישבות העובדים', אשר על ייסודה הוחלט בוועידה החקלאית השניה.
  

• פיתוח הספנות ומשק הדיג. הוחלט כי פעילות החברה בענפי הדיג והספנות תתבצע באמצעות חברות-בת לספנות ולדיג. עם יסוד חברת העובדים טרם נוסדו חברות בתחום זה, וההחלטה שנתקבלה נסמכה על תכניות עתידיות.

• פיתוח ענפי החרושת והתעשייה לסוגיהם. הוחלט כי עם הקמתה של החברה יימסרו אמצעי הייצור לחבריה (הן ליחידים והן לקיבוצים) בשיטה של חוזי אריסות, שכירות וכו'. פיתוח הסקטור התעשייתי אמור היה להתקיים במסגרת של חברות-בת לחרושת שיתופית. עם זאת בעת הקמתה של חברת העובדים לא היה עדיין גורם נפרד שהתמקד בטיפול במלאכה ובחרושת.

• בניין ועבודות ציבוריות. בעבודות המיועדות נכללו פיתוח תשתיות התיישבותיות, בנית בתים, סלילת כבישים, בנית מסילות ברזל וחציבה. בתקופת הקמתה של חברת העובדים כבר פעל 'המשרד לעבודות ציבוריות ובניין', שהיה בעל מעמד חשוב במשק הבניין והעבודות הציבוריות בארץ.

• ריכוז השיווק וההספקה של ציבור העובדים. במישור השיווק אמורה החברה לפעול לארגון חנויות ומחסנים לממכר תוצרת משקי העובדים וכן לעסוק בייבוא וייצוא סחורות. במישור ההספקה אמורה החברה לפעול כאגודת צרכנים. 'המשביר' נועד לפעול כזרוע-בת של החברה, אף כי בתיכנון זה הוא לא נועד לפעול כמערכת מרכזת שתעסוק בתיכנון הייצור והצריכה ותפעל כמוקד ריכוזי של משק מתוכנן.

• הובלה יבשתית ואווירית. תיכנון זה נסמך על חזון עתידי, שבו אמורה היתה חברת העובדים לפעול לרכישת אמצעי הובלה יבשתיים ואוויריים ולנהל בעצמה שינוע של נוסעים וסחורות. לעת יסוד חברת העובדים לא היו ברשות ההסתדרות (אם בבעלות ישירה או כקואופרטיב) חברות להובלה יבשתית ואווירית.

• פעילות פיננסית ואשראית. ייסוד בנקים ומוסדות אשראי. כמו-כן תוקן כי חברת העובדים תייסד קרנות מיוחדות להתיישבות, לפיתוח החרושת ולשאר מטרות החברה ותנהל אותן. בעת הקמתה של חברת העובדים כבר פעל 'בנק הפועלים' כזרוע הפיננסית והאשראית של ההסתדרות, והחלו נסיונות ראשונים להקמתן של קופות מלווה וחיסכון.

• ביטוח. הוחלט כי חברת העובדים תפתח את תחומי הביטוח האישי וביטוח הרכוש לחבריה. לשם כך הוחלט על הקמתה של חברת ביטוח (בתקנות היא כונתה 'חברת אחריות הדדית') .

חברת העובדים הוגדרה בתקנון החברה כחברה בערבון מוגבל - ערבותם של החברים הוגבלה לסכום של 5 לי"מ. הערבון המוגבל התייחס לערבותם בכל הקשור לפעולותיה החיצוניות של החברה, אך הוא לא ביטא את מערכת היחסים הפנימיים. לא היתה זו מעין חברת מניות המושתתת על בסיס כלכלי. החברות בחברת העובדים הושתתה על תשלום דמי חבר שנתיים. על פי התקנות יכלו כל פועל ופועלת החיים מעמלם להתקבל כחברים בחברה, בכפוף להסכמתם לתקנותיה. תנאי זה היה דומה לתנאי החברות בהסתדרות הכללית - ונועד להדגיש את הזהות בין שתי המסגרות

מבנה חברת העובדים

המשק הציבורי (או, כפי שהוא נקרא לפעמים, המוסדי):

אליו השתייכו חברות שהיו בבעלותה או בשליטתה של חברת העובדים, כגון: 'סולל בונה', 'כור' ובנק הפועלים, וכן חברות שהוקמו בשותפות עם גורמים חיצוניים, כגון: 'מקורות', 'אווירון' ומאוחר יותר 'צים' ו'ארקיע'. הזיקה בין חברות אלו לבין חברת העובדים היתה של בעלות או שליטה. חברת העובדים מינתה את מנהליהן וכוונה את פעילותן מכח בעלותה או שליטתה בהן

המשק העצמי :

משק זה קיים זיקה רצונית לחברת העובדים כארגון מייצג, אך לא היה בשליטתה או בבעלותה. למסגרת זו השתייכו אגודות שיתופיות (קואופרטיבים) שהיו בבעלות חבריהם ובניהולם. למגזר הזה השתייכה ההתיישבות העובדת, הקואופרציה לסוגיה, 'המשביר המרכזי' ו'תנובה'. זיקתן של האגודות והקואופרטיבים לחברת העובדים נבעה מטעמים אידאולוגיים. בתקנוניהן נקבע שעל כל חבריהן להיות חברים בהסתדרות (וכמובן גם בחברת העובדים). לחברת העובדים ניתנו בתקנונים זכויות התערבות בשאלות עקרוניות מסוימות.

שתי הזרועות של חברת העובדים היו אחד הביטויים לכלליות ההסתדרות, שאיגדה יחדיו עובדים שכירים (בהם גם לא מועסקים, מבקשי עבודה), עובדים העובדים במשקם העצמי וכן עובדים עצמאיים או כאלו שעבדו במשק ביתם (עקרות בית). קיום שתי הזרועות של המשק הציבורי והמשק העצמי, שעבדו בדרך כלל בשיתוף פעולה, חיזק את יכולת חברת העובדים לפעול לשם הגשמת מטרותיה: בנין הארץ, הקמת עם עובד וכינון חברה צודקת.

תאגידי חברת העובדים

להלן נציג את תאגידי חברת העובדים, לבד מההתיישבות העובדת:

להרחבה בנושא ההתישבות העובדת ראו במדור 'ההתישבות'

בנייה ותעשייה

ארגון העבודה בתחום הבניין החל כבר בשנת 1920, עם תחילתן של העבודות הציבוריות עבור השלטון הבריטי בארץ. בתחילה אורגנה העבודה באמצעות משרדים לעבודות ציבוריות שהתקיימו במקביל ב'אחדות העבודה' ובמפלגת 'הפועל הצעיר'. בינואר 1921 הוקם במסגרת ההסתדרות הכללית שאך קמה המשרד לעבודות ציבוריות, שהיה אחראי לביצוען של העבודות הציבוריות מטעם הממשלה ובעיקר לסלילת כבישים, אך גם עסק בעבודות בינוי במסגרות מקומיות ועבור גורמים ציבוריים שונים.

פעילותו של המשרד לעבודות ציבוריות הסתיימה בגרעון, שנבע בחלקו ממדיניות ההעסקה שלו, שנקבעה על-פי שיקולים חברתיים ולאו-דווקא כלכליים. כך למשל קיבל על עצמו המשרד בשל שיקולים לאומיים לבצע פרוייקטים לא-רווחיים שאיפשרו לו להרחיב את היקף ההעסקה עבור עולים רבים ככל הניתן. העסקתו של ציבור הפועלים הלא מיומן דרשה בין השאר גם הכשרה, שייקרה את עלות העבודה. בנוסף , ניידותם של הפועלים לא אפשרה גם ליצור מסגרת יציבה שתאפשר את החזר ההשקעה המקצועית בהמשך.

סוללים בכביש עפולה כפר תבור , באדיבות מכון לבון (C)

בשנת 1924 הוחלט על הקמתו של 'סולל בונה' במקום המשרד לעבודות ציבוריות. בנוסף לפעילות הקבלנית קיים תאגיד זה בתוכו שלוחות יצרניות שעסקו בחציבה, ייצור חומרי בניין ובנגרות. בין השנים 1926-1925 תפס 'סולל בונה' מקום מרכזי בענף הבנייה בארץ ושיעור המועסקים היהודים במסגרתו היה גבוה.

בשנת 1926 נקלע 'סולל בונה' להפסדים כספיים כבדים ובשנת 1927 הוחלט על הפסקת פעילותו, שהומרה בפעילות משרדים קבלניים שפעלו באופן מצומצם יותר בערים. בשנת 1935 הוקם 'סולל בונה' מחדש, כחברת מניות בבעלות חברת העובדים ובשליטתה. בשנים הבאות, שהתאפיינו בהסלמת המאבק הלאומי בארץ ובעירעור היציבות הבטחונית והמדינית מילא 'סולל בונה' תפקיד חשוב בהגשמתם של יעדים לאומיים, ביטחוניים והתיישבותיים. בשנות הארבעים הורחב היקף פעילותו של 'סולל בונה' בתחום התעשיתי: הוקמו ונרכשו על-ידו שורת מפעלי ייצור, בהם: בתי היציקה 'וולקן', מפעל הזכוכית 'פניציה' ומפעלי המתכת 'חמת'. פעילות זו הוכוונה אף היא על-ידי מדיניות כלכלית מרחיבה, שכוונה לחדירה לענפי היסוד.

היקפה הגובר של הפעילות התעשיתית ב'סולל בונה' חייב יצירת מסגרת שתאגד בתוכה את כלל המפעלים והתעשיות. מנהלי 'סולל בונה' שאפו כי מסגרת זו תשאר שייכת לתאגיד, על כן החליטו בשנת 1944 על הקמתה של 'כור' במסגרתו.

הקואופרציה היצרנית, השירותית והתחבורתית

קואופרטיבים יצרניים הוקמו בארץ כבר בתקופת העליה השניה. בשנת 1910 הוקם בירושלים דפוס 'אחדות', שהתנהל כקואופרטיב. עם תום מלחמת העולם הראשונה הוקמו על-ידי קפא"י קואופרטיבים שפעלו במקביל לקואופרטיבים שהוקמו באופן עצמאי על-ידי חבריהם. בעקבות העליה הרביעית הוקמו קואופרטיבים ייצרניים רבים שעסקו בענפי הלבשה, אספקת שירותים, בחומרי בניין, עץ ומתכת, אך הם נותרו בעלי היקף מצומצם. המערכת ההסתדרותית מיעטה להתעניין בהם והעדיפה להתרכז בעיקר במערכת המשקית הריכוזית. רק בשנת 1928 הוקם מרכז הקואופרציה, אך המערכת הקואופרטיבית נותרה מצומצמת בהרבה בהשוואה למערכת המשקית הריכוזית-מנהלתית.

השיכון ההסתדרותי

הרעיון להקים שיכונים עבור פועלי העיר הועלה כבר בשנותיה הראשונות של ההסתדרות. ככל שהאוכלוסיה העירונית גדלה הלכו וגברו קשיי הפועל הפשוט להתמודד בבבעית השיכון. קבוצות פועלים שונות החלו להתארגן במשותף במטרה להניע את ההסתדרות לפעול לפתרון בעיית הדיור שהפכה לבעייה כללית. ברקע זה הוקמה שכונת הפועלים הראשונה בשנת 1922 : שכונת ברוכוב. שכונה זו לא ענתה על מכלול הבעיות הכלכליות , שהצריכו יוזמות מקיפות יותר.

בשנת 1928 הקימה ההסתדרות את המרכז לשכונות עובדים. תפקידיו היו: הפצת רעיון שכונות העובדים בציבור הפועלי בארץ, אירגונם של פועלים בקבוצותמשתכנים וייצוגם בפני העיריות, המוסדות הלאומיים והממשלה, עזרה בהשגת קרקע מתאימה לשיכון, ומתן תמיכה בשאלות כספיות ומשקיות. משנת 1935 הקימה ההסתדרות במקום המרכז את 'שיכון חברה לשכונות עובדים בע"מ' - כחברה -בת של 'שיכון עובדים'. תפקידיה העיקריים של החברה היו: רכישת קרקע או החכרתה מ'קרן הקיימת', השגת משכנתאות או אשראי לציבור המשתכנים.

במסגרת 'שיכון' פותחו שלושה דגמי שיכון על-פיהם פעלה:

• שכונות פועלים - שכונות קטנות , בנוטת עשרות תושבים בלבד, במסגרת של בתים בודדים שהוקמו על קרקעןת פרטיות או על קרקעות קק"ל.
• מעונות עובדים - בתים משותפים שהוקמו על בסיס שותפות התושבים בבעלות על הקרקע ועל המבנים שהוקמו.
• קריות פועלים - שיכון של מאות פועלים. שלוש הקריות הראשונות שהוקמו במתכונת זו היו: קריית חיים וקריית עמל בסמוך לחיפה, ו-קריית עבודה (לימים העיר 'חולון') דרומית לתל-אביב.

למן ייסודה של חברת 'שיכון' ועד לפרוץ מלחמת העולם השניה בנתה החברה מעל ל- 3,000 דירות. בעת המלחמה פסקה הבניה האזרחית, והיא חודשה בשנית עם סיומה.

עם תום המלחמה החלה הבניה בשנית ועד לקום המדינה בנתה חברת 'שיכון' עוד כ- 3,000 דירות. כמוכן החלה בבנית ארבע קריות נוספות: 'יד אליהו' ו'קרית ברוכוב' בסמוך לשכונת ברוכוב, קריה בואדי רושמייה (לימים 'קרית רמז') בסמוך לחיפה ו'קריצ יובל' בירושלים.
במקביל נבנו גם שכונות פועלים בטבריה, עפולה ובני-ברק.

עם התפתחותו של ענף הפרדסים בשנים 1930-1935 , והתפתחותם של ענפי חרושת ומלאכה עלה מספרם של הפועלים שביקשו להתגורר במושבות. עבור ציבור זה הקימה ההסתדרות את 'קרן בילינסון לשיכון פועלי המושבות' שפעלה עד פרוץ מלחמת העולם השניה. קרן זו הקימה בסיוע הסוכנות היהודית ו'קרן חוסר עבודה' כ-500 בתים בשבע שכונות. בשנת 1944 הוקמה על-ידי ההסתדרות חברת 'נוה עובד' לשם שיכונם של פועלים במושבות. מבסגרת תפקידיה עסקה החברה ברכישת קרקעות, עיבוד תכניות בניה וכן בבניית מבני ציבור. עד לשנת 1948 בנתה החברה כ-1,200 יחידות דיור.

הספקה ושיווק

מערכת ההספקה הראשונה שהקימה עבור עצמה תנועת הפועלים הישראלית, 'המשביר', הוקמה בתקופת מלחמת העולם הראשונה על רקע מציאות החיים הקשה בארץ: העוני והמחסור הקשים, גירוש התושבים היהודים מתל-אביב וחוסר הוודאות הגובר. עיקרון פעולתו של 'המשביר' היה - קניית מצרכים (בעיקר תבואות) בתקופת הקציר, ומכירתם במחיר זול ממחיר השוק עם עליית המחירים. בפועל שימש 'המשביר', כשמו [ הלקוח מן המילה - שבר - קנה/ מכר תבואה] בתחילה כמקור להשברת מזון לציבור הפועלים בעתות משבר. אך עד מהרה התרחבו תפקידיו והוא פעל גם כארגון מרכזי שריכז במסגרתו את התוצרת החקלאית, דאג לשיווקה המאורגן ואף סיפק מצרכים ותשומות למגזרים שונים בציבור העובדים.

כשאר מפעלי משק העובדים התנהל אף 'המשביר' על פי עקרונות של מדיניות כלכלית מרחיבה. כלומר: שאף להרחבה מקסימלית של עסקיו וסניפיו, אך בה בעת ראה עצמו כאחראי סייע למפעלים משקיים אחרים, בהם: ההתיישבות העובדת ו'סולל בונה', על-ידי מתן אשראי , תוך אי התחשבות בשיקולים כלכליים. כתוצאה מכך סבל אף המשביר ממצוקה כספית בשנות העשרים.

כרזת תנובה, באדיבות מכון לבון (C)

מערכת צרכנית נוספת שהופרדה בהדרגה מ'המשביר' היתה אגודות הצרכנים. בשנת 1926 התקיימו רק ארבע אגודות: בתל-עדשים, בכפר יהושוע, בשכונת בורוכוב ובתל-אביב, אך בשנת 1930 הוחלט לבסס את המבנה המשקי, שהלך ונוצר עקב חולשתו של 'המשביר' והוחלט להקים את 'המשביר המרכזי'.

עתה פעלו בתחום ההספקה והשיווק שלושה מגזרים:
המשביר המרכזי - כאגודה שיתופית העתידה לספק אמצעי ייצור, מוצרים ותשומות למגזר החקלאי

תנובה - שהתמקדה בהכנה ובשיווק התוצרת החקלאית.

אגודות הצרכנים - שהתמקדו בריכוז הצריכה. אלו נעזרו ב'משביר המרכזי' כמרכז סיטונאי. לצידן של אגודות אלו התפתחה גם מערכת של קואופרציה צרכנית אף כי בהיקף מצומצם.

כספים וביטוח

הרעיון להקים בנק שיהווה זרוע כספית של תנועת העבודה הועלה במסגרות פועלים שונות כבר בתקופת העליה השניה, אך נתקל בקשיים שנבעו ממחסור בהון יסוד שהיה נחוץ להקמתו. בשנת 1921 התאפשרה הקמתו של בנק הפועלים הודות לסיוע כספי שהתקבל לשם כך מן ההסתדרות הציונית. בנק הפועלים הוקם במטרה לספק אשראי ולקדם את בנייתו של משק הפועלים בארץ: לפתח את ההתיישבות החקלאית, ענפי המלאכה והתעשייה וכן לקדם את מפעליה החברתיים של תנועת הפועלים בתחום קליטת העלייה בניית תשתיות לאומיות ועוד. קשריו העסקיים לא התנהלו ככלל עם יחידים אלא עם מוסדות, מפעלים וקואופרטיבים.

הטיפול הכספי בפועלים כיחידים נערך בשנות העשרים על-ידי מוסדות של קואופרציה אשראית ובאמצעות קופות מלווה וחיסכון שפעלו לצד הבנק ובהכוונתו. קופות מלווה וחיסכון הוקמו בתחילה בערים הגדולות ומאוחר יותר הוקמו גם במושבות. במושבות פעלו קופות המלווה תחילה באופן עצמאי ומאוחר יותר כחלק מן האגודה השיתופית שפעלה בכל מושבה. קופות המלווה והחיסכון הרחיבו בהדרגה את פעילותן ופעלו גם לשם סיוע לשיכון עולים וחיילים משוחררים. בערים הן פעלו לשם סיוע בשיכון פועלים ושכירים. חלקן עסקו ברכישת קרקעות, ארגון המשתכנים, מתן אשראי להקמת משקי עזר ועוד.

הצורך ביצירת מנגנון ביטוחי נדון במסגרת ההסתדרות הכללית ובבנק הפועלים בראשית שנות העשרים, אך רק בשנת 1925 הוקם המוסד הביטוחי הראשון, שנקרא בלשון התקופה 'קופת אחריות'. מטרות הקופה היו: ביטוח למקרי מוות, ביטוח זיקנה וביטוח מעורב. לצד תכניות אלו עסקה הקופה במתן הלוואות כנגד כספי הביטוח והלוואות משכנתא. קופה זו פעלה כאגודה שמספר חבריה אינו מוגבל. קופה זו החלה לפעול בשנת 1926. באותה שנה החליטה ההסתדרות על רכישת חברת הביטוח.

יעדי חברת העובדים

ליעדים הכלכליים-לאומיים של חברת העובדים היה ביטוי בתחומי פעילותה הכלכלית, כפי שאושרו בחוקתה מ-1924, ולמעשה הוגשמו כבר בתקופת היישוב. החוקה הקנתה לחברת העובדים את הסמכות לעסוק בנושאים הבאים:

• התיישבות חקלאית - שיושמה באמצעות הקמתם של קבוצות, קיבוצים ומושבים, על ידי חברת 'מקורות' להספקת מים וכן חברת 'יכין שהתרכזה בנטיעות ובעיבוד מטעים;

• פיתוח תעשייה – תחום שהוגשם תחילה במסגרת הקואופרציה היצרנית וב'סולל בונה' ובהמשך ב'כור' כחברת-בת של 'סולל בונה';

• בניין ועבודות ציבוריות – הוקמה חברת 'סולל בונה' וכן שתי חברות שיכון, 'שיכון' שפעלה במגזר העירוני ו'נווה עובד' במושבות;

• אספקה ושיווק – בתחום זה פעל תחילה 'המשביר' ובהמשך הוקמו על בסיסו ובמקומו 'המשביר המרכזי', 'תנובה' והקואופרציה הצרכנית;

• מימון ואשראי – הוקמו בנק הפועלים וקופות מלווה וחיסכון של העובדים (הקואופרציה האשראית);

• תחבורה יבשתית, ימית ואווירית – הוקמו קואופרטיבים להובלת נוסעים ומשאות, בתחום ההובלה הימית הוקמה תחילה 'נחשון' וכעבור שנים אחדות חברת השיט 'צים', ולפיתוח ההובלה האווירית הוקמה חברת 'אוירון';

• ביטוח לענפיו - תחום שהוצא אל הפועל באמצעות 'הסנה'.

מקצת החברות האלה הוקמו בשותפות עם הסוכנות היהודית.

המדיניות הכלכלית של חברת העובדים

יעדי חברת העובדים – פיתוח מואץ של המשק, קליטת עלייה גדולה והתיישבות רחבה - חייבו גישה אקטיביסטית בתחום הכלכלי. לפיכך, כבר בתקופה המעצבת שלה ננקטה בחברת העובדים מדיניות כלכלית מרחיבה, שהעדיפה צמיחה מואצת, התרחבות כלכלית לא מבוקרת והתפשטות יומרנית, על פני התפתחות זהירה והדרגתית. ביישום המדיניות הכלכלית המרחיבה הועמדו המטרות הלאומיות והחברתיות מעל לאינטרסים העסקיים ולאילוצים הכלכליים של המפעלים המשקיים והיה לכך מחיר כלכלי.

המדיניות הכלכלית המרחיבה יצאה מבית מדרשה של 'אחדות העבודה', המפלגה הגדולה בהסתדרות, ואולם, בתנועת העבודה הייתה גם גישה אחרת, שהובילו אותה חברים במפלגת 'הפועל הצעיר'. גישה זו ביקשה להנהיג במפעלים המשקיים מדיניות כלכלית זהירה ורציונלית, המדגישה יסודות של יעילות כלכלית ורווחיות.

המדיניות הכלכלית המרחיבה יושמה בשנות העשרים במגזרים שהיו בהשפעתם ובהנהלתם של חברי 'אחדות העבודה': ההתיישבות העובדת (בעיקר הקיבוצית), 'המשביר' ו'סולל בונה':

• בהתיישבות:
  

  במגזר ההתיישבותי הועדפה התפתחות 'אופקית' – הקמת יישובים חדשים - על פני ביסוס הקיים. זאת ועוד: היישובים נתפסו לעתים ככלי קיבול לקליטת עולים ולהכשרתם החקלאית. התוצאה הייתה שהם סבלו ממחסור, מפריון נמוך ואף התקשו להגיע לכלל ביסוס. יישובים כעין חרוד, תל יוסף ובית אלפא שנוסדו בשנים 1922-1921, עדיין סבלו ב-1927 מהפסדים ולא הגיעו לעצמאות כלכלית.

• בתחום ההספקה והשיווק:
  

  בשנות העשרים עסק 'המשביר' בהספקת מצרכים ותשומות ובשיווק התוצרת הן להתיישבות העובדת והן לפועלים העירונים. על מנת להרחיב את פעילותו ואת מחזור עסקיו וכדי לסייע ליישובי העובדים ול'סולל בונה', נתן 'המשביר' אשראי בהיקף ניכר ללקוחותיו, לאו דווקא לפי שיקולים מסחריים. מדיניות האשראי שנקט 'המשביר' הגדילה את הוצאותיו, פגעה בנזילות והעמידה את קיומו בספק. היא גרמה למחנק כספי תמידי ומנעה ממנו להתקשר עם מקורות ראשוניים וסיטוניים, לרכוש בהיקף נרחב ולהפיק את היתרונות לגודל שהיו גלומים, באופן פוטנציאלי, במחזור העסקים שלו. 'המשביר' אף הגדיל בהתמדה את מספר סניפיו הקבועים, הקים שלוחות ארעיות והרחיב את פעילותו היצרנית והשירותית: הקים מחלבות, מטבחים ומאפייה. לעתים הייתה הפעילות הזאת מנותקת משיקולים עסקיים ונגרמו לו בגינה הפסדים. הפעלת המדיניות הכלכלית המרחיבה גרמה אפוא ל'המשביר' קשיים כלכליים חמורים והעמידה את המשך קיומו בספק.

  
  

• בענף הבנייה:
  

  הפעלת המדיניות הכלכלית המרחיבה בלטה במיוחד בענף הבנייה: במשרד לעבודות ציבוריות (פעל בשנים 1924-1920) וב'סולל בונה' (1927-1924). ראשי המשרד לעבודות ציבוריות ראו בו מכשיר לבניין הבית הלאומי, לקליטת עולים ולהכשרתם לעבודה. המשרד לקח על עצמו ביצוע של עבודות בתנאים לא נוחים, גם כשהיה ברור מראש שיפסיד מהעסקה. יעדי המשרד לעבודות ציבוריות והשאיפה לכבוש פלח גדול ככל האפשר מהעבודות שהציעה הממשלה, גם במחיר של הפסד, חרגו אפוא מפעילות עסקית שגרתית. ואמנם פעילות המשרד הסתיימה בגירעון.

כרזת מפא"י, באדיבות מכון לבון (C)

'סולל בונה' שבא במקום המשרד לעבודות ציבוריות, מילא תפקיד מרכזי בענף הבנייה בארץ. ב-1926 הוא ביצע 27% מההשקעות של יהודים, של הממשלה ושל העיריות בבניין ובעבודות ציבוריות. בשנה זאת עבדו במגזר הבניין היהודי 8,000 עובדים, יהודים ולא-יהודים, ואילו מספרם הממוצע של הפועלים ב'סולל בונה' בכל עבודות החברה, עמד אז על 2,470.

'סולל בונה' נטל על עצמו ביצוע עבודות דחק וקיבל עבודות למרות הסיכון הכלכלי שהיה כרוך בהן. הוא העסיק עובדים רבים מדי, דבר שיצר אבטלה סמויה, וסבל מפריון ומתפוקה נמוכים לעובד.

בשנות הגאות בעלייה עסק 'סולל בונה' בקליטת העולים, בשילובם בעבודה ובהכשרתם. בעת המשבר הכלכלי החמור במשק היהודי בארץ (בשנים 1927-1926) נטל על עצמו 'סולל בונה' משימות של הספקת תעסוקה שנועדו לצמצם את ממדי האבטלה. בצד הדאגה לתעסוקה שילם 'סולל בונה' שכר עבודה גבוה לעומת המקובל במגזר הפרטי; תופעה שהגדילה את הוצאות הייצור שלו והקשתה עליו להתחרות בקבלנות הפרטית. ההתנהגות הכלכלית של 'סולל בונה' עמדה אפוא לא אחת בסתירה לשיקולים עסקיים מקובלים, גרמה לו הפסדים כבדים והביאה להתמוטטותו ב-1927.

הקשיים הכלכליים וההפסדים במגזריו השונים של משק העובדים בשנות העשרים והעדר הון עצמי במפעליו הביאו את חברת העובדים לידי תלות בהסתדרות הציונית. המשקים החקלאיים נותרו שנים ארוכות סמוכים אל שולחן המוסדות הציוניים ונזקקו לתקציביהם. 'המשביר' ו'סולל בונה' פנו להנהלה הציונית בבקשת עזרה כאשר נקלעו למצוקה כלכלית, ואף נענו בחיוב. הסיוע מטעם ההנהלה הציונית ניתן בהתניה של מעורבות בניהול ובריסון המדיניות הכלכלית המרחיבה; התניה שלא תמיד מומשה. בהנהגת ההסתדרות ובקרב ראשי חברת העובדים נתפס הסיוע הציוני כמובן מאליו. כלומר, כיוון שהקשיים וההפסדים של מפעלי משק העובדים נבעו מפעילות שנועדה לקדם יעדים לאומיים, מן הראוי שהתנועה הציונית תגיש להם עזרה ותסייע להם להיחלץ מהמצוקה.

בהנהלה הציונית הכירו בתרומתו של משק העובדים והעריכו את פועלו בהכשרת עולים לעבודות הבניין למיניהן, את העובדה שסיפק תעסוקה לאלפים ואת יכולתו לבצע עבודות ציבוריות בהיקף גדול. ההכרה בחשיבות 'סולל בונה' ובנזק הצפוי מהתמוטטותו שכנעו את ההנהלה הציונית להגיש לו עזרה משנקלע למשבר כספי במחצית השנייה של שנת 1926.

ההכרה ביעדיה של חברת העובדים במישור הלאומי וההערכה בהנהגת ההסתדרות הכללית ובקרב ראשי משק העובדים, שמפעלי חברת העובדים ראויים לסיוע כלכלי מצד המוסדות הלאומיים לנוכח תרומתם להתבססות היהודית בארץ ישראל מצד אחד; ומצד אחר הנכונות בהנהלה הציונית לסייע למפעלים אלה בעת משבר – כל אלה גרמו לחברת העובדים להסתגל לאילוצי תקציב רכים, כלומר להתנתקות משיקולים כלכליים ועסקיים בתהליך קבלת ההחלטות.

בוועידה השלישית של ההסתדרות שהתקיימה ב-1927 נעשה ניסיון לשנות את המדיניות הכלכלית בחברת העובדים ולהשתית אותה על יסודות רציונליים יותר. המדיניות החדשה העניקה משקל רב יותר לשיקולים של יעילות כלכלית ורווחיות. היא חייבה ביסוס של המוסדות והמשקים, תמכה בהתאמת הפעילות הכלכלית ליכולת הכספית והארגונית, וביקשה להגביל את פעילות המפעלים לתכליות שלשמן הוקמו. אולם הניסיון לחולל תמורה בשיטה הכלכלית של משק העובדים היה זמני. במציאות החיים של היישוב היהודי בארץ לא חל שינוי מהותי – מיעוט ללא ריבונות שנמצא בתהליך בניית התשתית הדמוגרפית, הטריטוריאלית והכלכלית שלו. חברת העובדים המשיכה לדבוק ביעדים של פיתוח מואץ של המשק, יצירת מקורות תעסוקה ופריסה גיאוגרפית שהובילו שוב לאימוץ המדיניות הכלכלית המרחיבה.

לשאיפה למלא תפקיד חשוב בפיתוח המשק, ביצירת מקורות תעסוקה לקליטת העלייה ובפריסה הטריטוריאלית לאזורי הספר נמצא ביטוי מחודש בפעילותם של תאגידי חברת העובדים, ובראשם 'סולל בונה' כבר בשנות השלושים.

בשנות השלושים והארבעים מילא 'סולל בונה' (שנוסד מחדש ב-1935) תפקיד חשוב בהגשמת יעדים מדיניים, ביטחוניים והתיישבותיים:

• בתקופת ה'מאורעות', במחצית השנייה של שנות השלושים, הוא בנה את המזח ואת המעגן בנמל תל-אביב, הקים את הגדר לאורך גבול הצפון עבור הממשלה, סייע בעלייתם על הקרקע של יישובי 'חומה ומגדל' וסלל כבישי ביטחון.

• בתקופת מלחמת העולם השנייה נרתם 'סולל בונה' למאמץ המלחמתי הבריטי וביצע עבודות רחבות היקף בעבור הצבא הבריטי בארץ ישראל ובארצות הסמוכות: איראן, עיראק, סוריה ולבנון.

• בשנים 1947-1946 הוא השתתף בפיתוח מפעל ההתיישבות ובפריסתו האזורית, ולדוגמה סייע רבות בעלייה על הקרקע של 11 הנקודות בנגב באוקטובר 1946.
  

'סולל בונה' העמיד לרשות מפעל ההתיישבות לא רק את כוחו בבנייה, אלא גם את מפעליו ואת אמצעי ההובלה שברשותו.

במחצית הראשונה של שנות הארבעים נקט 'סולל בונה' מדיניות השקעות מרחיבה בתחום התעשייה, והקים ורכש כמה וכמה מפעלים: 'וולקן' – בתי יציקה למתכת, 'פניציה' – מפעל זכוכית, 'חמת' – מפעלי מתכת ועוד. בתקופה הזאת הונחה תשתית התעשייה של משק העובדים. החדירה של 'סולל בונה' לענף התעשייה נבעה ממדיניות כלכלית מרחיבה ומהשאיפה לחדור לענפי יסוד.

בשנות הארבעים החל 'המשביר המרכזי' לפתח תעשייה, בעיקר של מוצרי צריכה (מזון, טקסטיל). בתקופת מלחמת העולם השנייה פעל 'המשביר המרכזי' לריסון המחירים ולשם כך שמר על מלאי גדול, לעתים מבלי לשים לב לעלותו. בראשית המלחמה הוא נרתם לסייע למחוסרי עבודה ולנזקקים וסיפק מצרכים ללא כל רווח, לפעמים אף במחיר נמוך ממחיר הקרן. מנהליו סברו שבכך הוא מגשים יעד ממלכתי. הגישה האקטיביסטית, שהנחתה את פעילות חברת העובדים, באה לידי ביטוי בשנות השלושים גם בחדירה לשלושה תחומים חדשים: הובלה אווירית ('אוירון'), הובלה ימית ('נחשון') ופיתוח מקורות מים ('מקורות').

התפיסה הארגונית

היעדים הכלכליים-לאומיים והמדיניות הכלכלית המרחיבה הובילו לאימוצה של תפיסה ארגונית ריכוזית, כוללת ואחדותית בחברת העובדים. ביטוייה המעשיים של גישה זו היו:

• הקמת מפעלים גדולים בבעלות ציבורית, שהקיפו כמה תחומי פעילות.
  
• ניהול ריכוזי של המפעלים, בשליטה ובפיקוח ההנהגה הפוליטית שגם קבעה את סדר הקצאת רווחיהם בהתאם להעדפותיה.

מפעלי תעשייה גדולים נראו מתאימים לביצוע השקעות בהיקף גדול, לצמיחה מהירה של המשק, להתפשטות לענפים ולתחומי פעילות חדשים ולהרחבת התעסוקה. יתרונם ביצירת מקורות תעסוקה היה חשוב במיוחד בשל יכולתם לשמש מכשיר לקליטת העלייה. זאת ועוד: הקמתם של מפעלים גדולים, הנתונים לשליטה מרכזית, נועדה גם לאפשר את הפעלתה של עזרה הדדית ביניהם; לשון אחר, להעביר משאבים ממפעלים מרוויחים למפעלים מפסידים בגין הנהגתה של מדיניות כלכלית מרחיבה.

'המשביר', שלא כמו המוסדות הקואופרטיביים הצרכניים בעולם, כונן על בסיס ריכוזי – המרכז פרס את שלוחותיו בהתאם לתנאים ולצרכים, וסניפיו המקומיים ומפעליו היו כפופים להנהלתו ונתונים לשליטתה. למעשה, לציבור הפועלים לא הייתה השפעה ממשית על הנהלת 'המשביר' ועל הנהלות הסניפים, וממילא לא הייתה לו השפעה על פעולותיו. בדומה, מגזר הבנייה ההסתדרותי לא הושתת על קואופרטיבים מקומיים לבניין, ו'סולל בונה' התפתח כארגון כלכלי ריכוזי-מנהלתי.

גם תחום הפיננסים לא הושתת בראשיתו על אגודות שיתופיות למימון ולאשראי, אלא התבסס על בנק הפועלים. מייסדי הבנק התכוונו לקדם בעזרתו את בנייתו של משק פועלים בארץ ולסייע, באמצעות מתן אשראי, לפתח מפעלים משקיים של העובדים בהתיישבות, במלאכה, בתעשייה וכדומה. אמנם לא נאסר על הבנק לקיים קשר עסקי עם יחידים, אבל למעשה, למעט חריגים מועטים, הוא הגביל את עצמו במשך שנים רבות לעיסוק עם קואופרטיבים, מפעלים ומוסדות.

לעומת המפעלים הללו נתפסה הקואופרציה היצרנית, שהתרכזה בעיקר במפעלים קטנים ובענפי תעשייה מסוימים, כשיטה משנית בלבד לבניית משק העובדים. הקואופרטיבים היצרניים נחשבו כמוסדות כלכליים הנוהגים בתחומי ההשקעות והתעסוקה כמקובל במפעלים בבעלות פרטית, ורווחיהם אינם מוקצים לתועלת הכלל. יכולתה של חברת העובדים להשפיע על התנהלותם של הקואופרטיבים ולגלות מעורבות בפעילותם היתה מצומצמת בגלל בעלות החברים על הקואופרטיבים, הפיצול בין הקואופרטיבים השונים, מספרם וסוגיהם הרבים. בנוסף, נתפסה בעלות החברים על הקואופרטיבים כמכשול בפני יישום עזרה הדדית – העברת מקורות – בין הקואופרטיבים לבין עצמם או בינם לבין מפעלים אחרים במערכת הכלכלית של תנועת העבודה. ההסתייגות מהקואופרטיבים היצרניים כמכשיר לפיתוח התעשייה גרמה לכך שבשנות העשרים הייתה התפתחותם איטית ולא נוצרה תשתית לקואופרציה יצרנית עירונית. פיתוח התעשייה בחברת העובדים בעתיד נסמך אפוא על מבנה ריכוזי-מנהלתי ('כור').

מגמות של פיצול וריכוז במשק העובדים

לזיקה בין המדיניות הכלכלית לבין התפיסה הארגונית היה ביטוי בתהליכים שהתחוללו במשק העובדים במחצית השנייה של שנות העשרים. בצד הניסיון לשנות את השיטה הכלכלית ולהתחשב יותר בשיקולים של יעילות כלכלית ורווחיות, התחולל בחברת העובדים תהליך של פיצול ושל ביזור.

כרזת תנובה, באדיבות מכון לבון (C)

במקום 'המשביר' כארגון ריכוזי-מנהלתי צמחו שלושה ארגונים בעלי מבנה קואופרטיבי: 'תנובה', 'המשביר המרכזי' והקואופרציה הצרכנית.

'תנובה' הוקמה כמערכת של אגודות שיתופיות על בסיס אזורי – ירושלים, חיפה ותל-אביב – לשיווק תוצרת המשקים החקלאיים. ב-1930 הוקמה המסגרת הכללית של 'תנובה - מרכז שיתופי לאגודות חקלאיות תנובה בארץ ישראל בע"מ'. בשנה זאת גם הוקם 'המשביר המרכזי' כאגודה שיתופית שייעודה לספק תשומות, אמצעי ייצור ומוצרים שונים למגזר החקלאי. בצד שני המפעלים האלה התפתחה גם הקואופרציה הצרכנית. תחילה נוסדו אגודות צרכנים במושבים, ובהמשך גם במושבות ובערים.

במקום 'סולל בונה' שהתמוטט הוקמו משרדים קבלניים לבניין: ב-1927 החלו לפעול המשרדים הקבלניים בתל-אביב ובירושלים, ב-1928 – בחיפה ובפתח תקווה, ובשנים הבאות נוסדו משרדים נוספים במושבות רחובות, ראשון לציון וכפר סבא. ב-1929 הוקם גוף שנקרא 'הנהלת העבודות', שביצע בעיקר עבודות ציבוריות בעבור הממשלה, המוסדות הלאומיים וחברות גדולות.

מאמצע שנות העשרים הוחל בהקמת קופות מלווה וחיסכון (קואופרציה אשראית) של העובדים, נוסף על בנק הפועלים, שנועדו לענות על צורכיהם הפרטיים של הפועלים. הקופות, שהיו קואופרטיבים מקומיים לאשראי, הוקמו תחילה בתל-אביב, ירושלים וחיפה, ושנים אחדות לאחר מכן, עם גידול אוכלוסיית הפועלים בהן, גם במושבות.

כיוון שחברת העובדים המשיכה לדבוק במדיניות הכלכלית המרחיבה היא גם המשיכה להחזיק בתפיסה הארגונית הריכוזית, ולא המירה אותה בגישה שחייבה את ביזור המשק. מאמצע שנות השלושים התחולל תהליך של ריכוז בבניין ובתעשייה, שתאם את החתירה להמשיך ולמלא יעדים לאומיים ולהפעיל לשם כך מדיניות כלכלית מרחיבה.

ב-1935 נוסד 'סולל בונה' מחדש, במקום 'הנהלת העבודות' ועל בסיסה, כחברת מניות בבעלות חברת העובדים ובשליטתה. במחצית השנייה של שנות השלושים ובמחצית הראשונה של שנות הארבעים התאחד 'סולל בונה' עם המשרדים הקבלניים לבניין: ב-1936 מוזג 'סולל בונה' עם המשרד הקבלני בחיפה; ב-1938 מוזג עם המשרד הקבלני בירושלים, וב-1943 התאחדו 'סולל בונה' והמשרד הקבלני בתל-אביב.

ב-1944 נוסד 'כור' ביוזמת 'סולל בונה' וכחברת-בת שלו, מתוך כוונה לרכז בו את מפעלי התעשייה שהוקמו ונרכשו בתקופת מלחמת העולם השנייה ולתאם את פעולותיהם.

במטרה לפתח את תחום השיווק וכדי להתגבר על הבעיות הכרוכות בהשגת השקעות הון גדולות ועובדים מיומנים ומנוסים, שהיו נחוצים להקמת חנויות כול-בו ולתפעולן, הקימו 'המשביר המרכזי' ואגודות הצרכנים ב-1947 חברה משותפת ששמה 'המשביר לצרכן'.

ביבליוגרפיה נבחרת

תוכנו של פרק זה מתבסס על פרק מספרו של פרופ' יצחק גרינברג 'אנטומיה של משבר ידוע מראש', בהוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל-אביב, העוסק במשק העובדים. וכן על פרק מספרו 'מחברת עובדים למשק עובדים' התפתחות רעיון חברת העובדים בשנים 1929-1920 , אוניברסיטת תל-אביב, שעובדו עבור האתר בשיתוף המחבר.

לקריאה נוספת:

התוכן נערך בשיתופו ובהסכמתו של פרופ' גרינברג.