הקואופרציה בישראל  

רקע היסטורי - ראשית ההתאגדות הקואופרטיבית בעולם

עקרונות רוצ'דייל

עקרונותיה של הקואופרציה המודרנית נוסחו לראשונה במאה ה-19 באנגליה. בשנת 1843 פרצה שביתת פועלים במטווית טקסטיל בעיירה רוצ'דייל. אורגי המטוויה דרשו העלאת שכר והפחתת שעות עבודה. שביתה זו נכשלה והובילה לפיטורים המוניים ולהעסקתם המחודשת של הפועלים הנותרים בשכר מופחת מזה לו זכו לפני השביתה.

המצוקה הכלכלית אליה נקלעו הפועלים וההבנה כי התאגדות משותפת ושיתוף פעולה כלכלי ביניהם יאפשרו לכל אחד מהם להוזיל את הוצאות המחייה שלו הובילה קבוצה של 28 מפועלי המטוויה להקים לראשונה אגודה צרכנית שיתופית. כל חבר התחייב לתרום מדי חודש סכום מסויים משכרו לשם הקמת הקואופרטיב.

מקימי אגודת 'חלוצי רוצ'דייל הישרים', המקור: אתר מוזיאון חלוצי רוצ'דייל, אנגליה

בשנת 21.12.1844 הוקם הקואופרטיב של חלוצי רוצ'דייל . בשלב הראשון נפתחה החנות לשרות חבריה פעמיים בשבוע, בהמשך, במקביל להתרחבותה של האגודה הורחבה פעילותה.
מייסדי האגודה שאפו להעלות את רמת חייהם גם מבחינה חברתית, על כן קבעו כבר בתכניתם הראשונה כי חלק מרווחי האגודה יופנה לסידור בתי ספר, ספריות וחדרי קריאה, מתוך הכרה כי ההשכלה היא כח הדחף העיקרי של החברה.
האגודה התרחבה בהדרגה, הקימה מאפיה ופתחה בשנת 1850 גם תחנת קמח משלה. בשנת 1860 פתחה האגודה גם מטוויה והחלה בבניה עבור חבריה. בהמשך הקימה האגודה מוסדות עזר עבור חבריה - קופת תגמולין, קופת ביטוח ובתי ספר. מארגון שמנה בראשיתו 28 חברים צמחה האגודה לארגון בן אלפי חברים. בהמשך הקימה האגודה מפעלי חרושת נוספים, הקימה אולמות קריאה ומעבדות וכן מימנה מלגות לימוד אוניברסיטאיות לילדי חברי האגודה.

לקריאת הטקסט המלא של עקרונות רוצ'דייל, מאתר מוזיאון חלוצי רוצ'דייל

העקרונות המרכזיים:

עקרונות רוצ'דייל עברו במהלך השנים שינויים אחדים ונוסחו מחדש מספר פעמים. ניסוחם האחרון נערך בשנת 1854. תקנות האגודה שנתקבלו לבסוף כללו עשרה עיקרים:

• חברות באגודה פתוחה לכל
• מבנה דמוקרטי: לכל אחד קול אחד
• חלוקת רווחים לחברי האגודה בהתאם למכסת הקניות
• ריבית מוגבלת על ההון המושקע (תמורה סמלית בעד הון המניה)
• ניטרליות פוליטית ודתית
• מכירה וקניה במזומן.
• פיתוח חינוך בעזרת ניכוי מסויים מהרווח נטו
• מכירה במחירי השוק הממוצעים (הרווחים מופרשים לקרן שמורה).
• דמי מניה נמוכים (אפשרו לסלקם לשיעורין)
• סחורה נקייה ומשקל נכון.

עקרונות אלו שנקבעו בתחילה כעקרונות התואמים אגודה צרכנית אופיניים למעשה לתנועה הקואופרטיבית כולה:
הקואופרטיב הנו אגודה שחבריה הצטרפו לשורותיה מתוך רצון חופשי.
האגודה פתוחה לכל אדם, ללא הבדל דת והשקפות פוליטיות, ומונהלת באורח דמוקרטי ועצמאי.
האגודה יוצרת מפעל כלכלי משותף, המבוסס על הון התחלתי שנצבר באמצעות השקעה ראשונית של כל אחד מחברי האגודה ועל עקרון חובות וזכויות שוות.
חברי האגודה מתחייבים לשיתוף פעולה מלא, עזרה הדדית ואחריות הדדית של הפרט כלפי הכלל ושל הכלל כלפי הפרט.
מטרת האגודה: שיפור מצבם הכלכלי של חבריה, עידוד הפעולה החינוכית בקרבם וקידומם , תוך הגשמת רעיונות חברתיים של אחוה, צדק חברתי ושלום בחברה כולה.

ניסוחם העדכני והתאמתם של עקרונות הקואופרציה למציאות בת זמננו נערך במסגרת כינוס ברית הקואופרציה הבינלאומית שנערך במנצ'סטר, אנגליה, בשנת 1995.

לקריאת הנוסח העדכני של עקרונות הקואופרציה , מתוך אתר מרכז הקואופרציה בישראל.

התפתחות עקרונות רוצ'דייל

בשנת 1892 נוסד האינטרנציונל הקואופרטיבי שאיחד את כל הארגונים והאגודות השיתופיות בעולם. הקונגרס הראשון של האינטרנציונל הקואופרטיבי התקיים בלונדון ועסק, בין השאר בדיונים אודות מהותה של הקואופרציה, כפי שהשתקפה בעקרונות רוצ'דייל.
דיונים נוספים בנושא מהותה של הקואופרציה נערכו גם בכינוסים הבאים של האינטרנציונל הקואופרטיבי, בכמה מהם התקבלו החלטות ששינו דגשים בכל הקשור לתנאי היסוד המגדירים קואופרציה.

במסגרת האינטרנציונל הקואופרטיבי שהתכנס בוינה בשנת 1930 הוחלט למנות ועדה שתבחן את התנאים בהם מוגשמים עקרונות רוצ'דייל בארצות השונות ותגדיר את ביטויים המדוייק. הועדה פירסמה את העקרונות הבאים כעקרונות יסוד לקואופרציה:
*הצטרפות חופשית, *מבנה דמוקרטי, *החזרת הרווח בהתאם לקניות, *ריבית מוגבלת על ההון המושקע, *נייטרליות מדינית ודתית, *מכירה במזומן, *פיתוח החינוך.

שבע שנים מאוחר יותר, במסגרת האינטרנציונל הקואופרטיבי שהתכנס בפאריס אושרו מחדש העקרונות הראשונים, אך הוחלט כי שלושת העקרונות האחרונים (נייטרליות מדינית ודתית, מכירה במזומן ופיתוח החינוך) יוותרו בגדר המלצה בלבד.

ניסוח מאוחר יותר שהתקבל במסגרת האינטרנציונל הקואופרטיבי מדגיש את חשיבותם של ארבעת העקרונות הראשונים בלבד.

למן הקמתה של הקואופרציה הראשונה ברוצ'דייל התפתחה התנועה הקואופרטיבית בארצות רבות בעולם. התנועה הקואופרטיבית בעולם מאוגדת כיום במסגרת הארגון הבין-לאומי: 'הברית הקואופרטיבית הבין-לאומית' (I.C.A - International Cooperative Alliance) במסגרת זו חברים למעלה מ-800 מליון חברים וחברות ברחבי העולם.

אופני התאגדות קואופרטיביים

בכללות ניתן לאפיין את ההתאגדויות הקואופרטיביות השונות בכמה סוגי התאגדות:

• קואופרציה חקלאית - איגודים שיתופיים של חקלאים , הכוללים בתוכם התאגדויות לצורך שיווק תוצרת חקלאית, אספקת מצרכים לחברים, מתן אשראי וייצור ועיבוד חקלאי.
• קואופרציה צרכנית - התאגדות משותפת לצורך אספקת מצרכים בתנאים נוחים באמצעות קניה מרוכזת מן הסיטונאי או הייצרן בכדי להבטיח אספקה ללא פערי תיווך, בתוספת מסויימת לצורך כיסוי עלויות שירות או כל מטרה אחרת עליה החליטו חברי הקואופרטיב במשותף.
  
• קואופרציה יצרנית-שירותית - קואופרטיבים לייצור תעשייתי, להובלה, ולמתן שירותים שונים.
  
• קואופרציה אשראית - איגודים שיתופיים המאפשרים לחבריהם קבלת הלואות בתנאים נוחים על-פי רוב לשם מימוש מטרות מעשיות, כגון - הקמת מפעלים, פיתוח משק, התיישבות חקלאית וכו'.
  
• קואופרציה שיכונית - שהתאגדה באופן נפרד בישראל לצורך בניית שכונות פועלים וקריות.
  

ראשית התנועה הקואופרטיבית בישראל

רקע התפתחותה של התנועה הקואופרטיבית בארץ ישראל הנו ייחודי, שכן היא התפתחה במקביל להתפתחותה של הישות הלאומית היהודית בארץ. ('קואופרציה מתהווה בארץ מתהווה'). תחילתה בהתארגנות שנועדה להתמודד עם תנאי המציאות הסובבת - לא מתוך אידיאולוגיה משקית , אלא כחלק מהתמודדות מעשית, שיצרה בעקבותיה מערכת ערכית שהלכה והתגבשה לכלל מערכת אידיאולוגית.
ביישוב היהודי בארץ התפתחה הקואופרציה בשני נתיבים:

הקואופרציה האזרחית: החברות באגודותיה היתה פתוחה לכל מי שקיבל את תקנותיהן.
התאגדות קואופרטיבית, בעיקר לצורך בנייה, התקיימה בארץ ישראל למן אמצע המאה ה-19. אגודות אלו לא נרשמו כאגודות שיתופיות (בהעדר חקיקה מתאימה), אך הן נוסדו על בסיס הון עצמי של חבריהן, שמימנו באמצעות תשלומים חודשיים קניית אדמות עליהן התעתדו לבנות מאוחר יותר בתים. רישום הקרקעות והבתים על-שם החברים נערך עם סיום התשלומים, וחלוקת הדירות נערכה בהתאם להגרלה בין כלל החברים.

ראשוני הקואופרטיבים האזרחיים המודרנים נוסדו בעזרתו של הבארון רוטשילד , באמצעות יק"א, וכן בסיועה של חברת אפ"ק. אלו כללו חווה שיתופית בעתלית שנוסדה על-ידי יק"א בשנת 1900 והתקיימה עד שנת 1904; אגודה לביטוח בקר שהוקמה בזכרון יעקוב בעזרת יק"א בשנת 1905 והתפרקה שנה אחר-כך, (אגודה זו הוקמה בשנית בשנת 1908 והתקיימה עד שנת 1941). קואופרטיב 'פרדס' (הוקם בשנת 1900) ואגודת הכורמים ראשון לציון-זכרון יעקוב (הוקמה בשנת 1905) שהוקמו בעזרתו הכספית של הברון רוטשילד.

לאחר מלחמת העולם הוקמו קואופרטיבים אזרחיים נוספים. מרביתם היו אגודות אשראי, אך לצידם התקיימו גם אגודות מקומיות במושבות לשיווק חלב ושקדים וכן צרכניות אחדות.

הקואופרציה שהיתה קשורה בהסתדרות העובדים הכללית : ההצטרפות לאגודותיה היתה פתוחה לחברי ההסתדרות בלבד.
התאגדות קואופרטיבית שהיתה קשורה בתנועת העבודה החלה בארץ בראשיתה המאה ה-20 ונקשרה בפעילותם של חלוצי העליה הראשונה. במסגרתן של מפלגות הפועלים הפועל הצעיר ופועלי ציון התנהלה פעילות שיתופית לא ממוסדת, שנועדה ליצור מערכת של עזרה הדדית בין פועלים. במסגרת זו התקיימו מטבחי פועלים, מכבסות, מועדונים משותפים וכן לשכות עבודה - שהפנו פועלים לעבודה בחקלאות ובבניין. התאגדות הפועלים במסגרות אלו היתה זמנית והתבססה על עבודת התנדבות לצד תשלום דמי חבר. מסגרות אלו נעדרו אשראי מספיק והתקשו לכסות את פעילותן השותפת מכספי ציבור הפועלים שהיה נייד ומרביתו גם סבל מהעדר עבודה.

שינוי מסויים בהתאגדות הקואופרטיבית ניכר עם הקמת של דפוס 'אחדות' בשנת 1910 בירושלים על-ידי חברי מפלגת 'פועלי ציון' בירושלים לצורכי עיתונה 'האחדות'. קואופרטיב זה נתמך בהמשך על-ידי פועלי ציון באמצעות קפא"י (קופת פועלי ארץ ישראל) , שהחלה לפעול בארץ בשנת 1912. הקפא" י הגדירה כמטרה לעצמה לארגן ולפתח קואופרציה ייצרנית בארץ, ובמסגרת זו תמכה בדפוס אחדות. קנתה עבורו ציוד ודאגה לתשתיתו הכספית.

בשנת 1912 נוסדה בארה"ב קבוצת אחוה על-ידי נחמן סירקין, במטרה להקים בארץ יישוב חקלאי קואופרטיבי. חברי הקבוצה עלו לארץ בשנת 1913 , אך מאחר שתכניתם להתיישב כקואופרציה לא יצאה לפועל התארגנה הקבוצה כקבוצה קבלנית על בסיס קואופרטיבי. קבוצה זו התפרקה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בדומה להתאגדויות קואופרטיביות נוספות בארץ, אשר חידשו את פעילותן שוב בשנת 1919, עם תום המלחמה.

פעילותה של קפא"י התחדשה אף היא עם תום המלחמה ובסיועה הארגוני והחברתי הוקמו קואופרטיבים נוספים במקצועות מגוונים, בהם - נגרות, חייטות, אפיה, אינסטלציה ועוד. רבים מן הקואופרטיבים הללו לא החזיקו מעמד ונסגרו כעבור זמן קצר. בהדרגה התמעטו גם אמצעיה הכספיים של קפא"י ואת מקומה כמשענת ליזמות הקואופרטיבית תפסו סולל בונה (באותה עת 'המשרד לעבודות ציבוריות') והמשביר.

הקואופרציה היצרנית-שירותית בתקופת היישוב

בשנת 1922 נעשה נסיון ראשון לארגן את הקואופרטיבים במרכז קואופרטיבים, אך נסיון זה לא עלה יפה, אולם נושא הצורך בתאגדות קואופרטיבית המשיך לעלות מעת לעת. בבסיס הלבטים בשאלת הצורך בארגון הסקטור השיתופי-יצרני עמדו גישות מנוגדות:

• האחת חייבה הקמת מוסד ייחודי לקואופרציה היצרנית-שירותית, תוך הכרה ביחודיותה של החרושת השיתופית ומתוך שאיפה לפתחה ולהקבילה לענפי המשק האחרים בחקלאות, בבניין ובעבודות הציבוריות. הכוונה היתה ליצור מוסד מקביל ל'מרכז החקלאי' ולמשרד לעבודות ציבוריות' (לימים - סולל בונה) שיעסוק בעניני הקואופרטיבים לחרושת הקיימים ולאלו העתידים לקום.

• הגישה השניה העדיפה לפצל את המפעלים השיתופיים היצרניים בין הסקטורים המשקיים השונים. מתוך שלילת המגמה ליצור מרכזים אוטונומיים. מייצגה של גישה זו היה דוד בן גוריון שחשב כי הדרך ליצירת תעשייה בקנה מידה רחב היא באמצעות גיוס הון ויצירת קרן לחרושת ולא עלידי יצירת מרכז לקואופרטיבים. החשש היה כי הקמת מרכז קואופרטיבי נפרד תהיה מנוגדת למבנה הכוללני של ההסתדרות ותהוו תקדים מסוכן למגזרים נוספים.
  

בשנות השיא של העליה הרביעית חלה גאות זמנית ביזמות הקואופרטיבית. בתקופה זו הוקמו קואופרטיבים רבים. עם הגידול במספרן של האגודות הקואופרטיביות ליצרנות ואל מול הקשיים בגיוס אשראי והון לפעילותן החל שוב לעלות נושא הצורך בהתאגדות קואופרטיבית.
עם פרוץ המשבר הכלכלי שהחל בסוף שנת 1926 נפגעו ענפי משק מרכזיים בהם התקיימה התאגדות קואופרטיבית, בהם כאלו שהיו קשורים בבניין ובענפי עזר שהיו קשורים בו, כגון: נגרות, רתכות, ייצור תעשייתי וכו'. התמוטטות ענפים אלו הביאה לאבטלה גואה ולסגירתם של קואופרטיבים רבים.
בסוף שנת 1926 התקיימו בארץ 76 קואופרטיבים, בהם עבדו 663 חברים, 140 פועלים ו-49 חניכים.

בשנת 1928 הוחלט במסגרת ועידת ההסתדרות השלישית על הקמתו של 'מרכז הקואופרציה למלאכה, חרושת ושירותים ציבוריים'. בראשיתו איגד המרכז 52 קואופרטיבים במסגרתו. עבודת המרכז התמקדה בעיקר בתחום הכלכלי והושפעה מן המשבר הקשה שליווה את שנות הפעילות הראשונות. בשנת 1927 פסק סולל בונה לפעול והקואופרטיבים שהיו קשורים עימו קרסו אף הם. קואופרטיבים רבים שהוקמו בתקופת השפע , ללא בסיס כלכלי איתן פסקו אף הם להתקיים. בסוף שנת 1928 חל צימצום ניכר בהתאגדות הקואופרטיבית: מספרם של החברים המאוגדים בקואופרטיבים פחת ל- 326 ואילו מספרם של הפועלים השכירים בהם גדל לכ- 337 . מספרים אלה מלמדים הן על הצטמצמות כמותית של מספר הקואופרטיבים והן על פגיעה בעקרונות הקואופרטיבים שבאה לידי ביטוי בעליית מספרם של השכירים בקואופרטיבים (המועסקים שאינם בעלי מניה).

על מרכז הקואופרציה שאך זה נוסד הוטל לפעול לייצוב האגודות הקיימות - לתאם סדרי ביקורת באגודות, ובינו לבין בנק הפועלים והבנק המרכזי, לפעול להשגת תנאי רכישה טובים עבור ענף ההובלה המתפתח, לעסוק בהשגת עבודות ממגזרים פועליים אחרים עבור הקואופרטיבים הקיימים, ליצור קשרים קבועים עם מוסדות אשראי ולפתור את בעיות האשראי לטווח קצר ולטווח ארוך. עיקר פעילותו של המרכז הוכתבה כתגובה על מציאות החיים הסובבת, אך הכתיבה בעקבותיה מדיניות של הפחתת תלותם של הקואופרטיבים במוסדות ההסתדרות וייצובם הכלכלי העצמאי לשם הבראתם.

הגישה האוטונומית בה נקט המרכז הביאה בהדרגה להחלשת כוחו בקרב תנועת העבודה אך גם באגודות השיתופיות היצרניות-שירותיות. מצד אחד הסתייג המרכז מן הקשר בין האגודות לבין המוסדות המשקיים של ההסתדרות, אך מצד שני היתה יכולתו לסייע להן מוגבלת למדי, על כן נאלצו רבים מן המפעלים השיתופיים לפנות לגורמי מימון חיצוניים, דבר שהגדיל את הוצאות המימון שלהן וכן פגע בהדרגה בעקרונות החברתיים שהנחו אותם בראשיתם, כגון: עבודה עצמית (ללא שכירים), שמירה על מניות חבר בערך נמוך ואי חלוקה של ההון המצטבר.