|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מאגר מידע מפולח למדור משק וכלכלה
|
|
|
הקמתה של ההסתדרות לא הביאה לביטולן של מפלגות הפועלים. מפתח ההצבעה למוסדותיה נותר מפלגתי, אך במהותה היא נועדה לשמש כמסגרת פועלית משותפת, על-מפלגתית. בבחירות לוועידת היסוד של ההסתדרות השתתפו 4,433 פועלים. 42% מהם השתייכו ל'אחדות העבודה'; 30% ל'הפועל הצעיר' ; 19% לרשימת 'החלוצים העובדים החדשים' ; 7% ל- מפס"ע ('מפלגת פועלים סוציאליסטית עברית); 2% נוספים הצביעו לרשימות אחרות. 'אחדות העבודה' עמדה במהלך שנות ה-20 במוקד העשייה ההסתדרותית, בהיותה הרשימה הגדולה בהסתדרות. מנהיגיה : דוד בן גוריון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, דוד רמז ואחרים, עמדו במרכז העשיה ובמוקדי התווית המדיניות בהסתדרות. מדיניותה של 'אחדות העבודה' התאפיינה בשאיפה לביטול המפלגות והקמת גוף מאוחד, שיעסוק בקשת נושאים רחבה: פעילות מדינית, ניהול משק עובדים כללי, הגנה מקצועית לפועל ומתן שירותי רווחה, חינוך, תרבות. מנהיגי 'הפועל הצעיר' : יוסף שפרינצק, יוסף אהרונוביץ, חיים ארלוזורוב, אליעזר קפלן ואחרים, השתתפו בוועד הפועל של ההסתדרות ובניהול מוסדותיה, אף כי ייצגו גישה כלכלית וחברתית שונה מזו של חברי 'אחדות העבודה'. גישתו של 'הפועל הצעיר' לשאלת אפייה ותפקידיה של ההסתדרות היתה מינימליסטית יותר והתאפיינה ברצון להקים מסגרת בעלת סמכויות ותפקידים מוגבלים ומוסכמים, אשר יותירו תחומי אחריות מוגדרים גם בידי מפלגות הפועלים. על אף חילוקי הדיעות הוקמה ההסתדרות כמסגרת גג משותפת, המתבססת על חברות אישית (כלומר - כל חבר נרשם בעצמו, לא כחלק מגוף מאורגן), אך נשענת על מסגרת מפלגתית בבחירת מוסדותיה.
* הפתיח העוסק בהקמת ההסתדרות מופיע גם במסגרת אתר הנושא - 'תולדות התנועה'. תפיסת העולם החברתית והכלכלית של ההסתדרותההסתדרות הכללית ראתה עצמה כמסגרת המבצעת של תנועת העבודה. יעדי פעולתה נקבעו על-כן בהתאם להשקפת עולמה של תנועת העבודה וכללו:
הפרשנות לגבי מידת חשיבותם של היעדים החברתיים והלאומיים היתה שונה בתוך תנועת העבודה. היו שגרסו כי יש להפנות את עיקר המאמץ לבניין המשק הלאומי ולקליטת עלייה. אחרים בחרו לדבוק דווקא בערכים החברתיים כמאבק על שיוויון וצדק חברתי. אנשי 'אחדות העבודה' נטו לתמוך במדיניות כלכלית מרחיבה, שעיקרה בעלות ציבורית ושליטה על אמצעי
ייצור לשם הקמתן של מסגרות כלכליות ריכוזיות, על פני תמיכה בפיתוח תחומים
אלו באמצעות קואופרטיבים. אנשי 'הפועל הצעיר' העדיפו מדיניות של יעילות כלכלית ופעילות משקית מרוסנת יותר, על פני המדיניות הכלכלית המרחיבה. מפלגות מיעוט, כמו גם המסגרות הקיבוציות
הארציות, העדיפו מדיניות של ביזור, מתן אוטונומיה כלכלית וארגונית ושמירה
על פלורליזם בהסתדרות. מרבית מנהיגיה של ההסתדרות והמנהלים של
מפעליה הגדולים העדיפו את הגישה הכוללת והריכוזית, בה ראו דרך יעילה
שתבטיח צמיחה מהירה של המשק. גישה זו הובילה לבנייתה של המערכת היצרנית
של העובדים בארץ ישראל כמערכת ריכוזית המצוייה בבעלות ההסתדרות ובשליטתה. במקביל למערכת הזו פעלה המערכת הכלכלית האוטונומית של ההתיישבות השיתופית. מדיניות כלכליתהגישה הכלכלית שבאה לידי ביטוי בפעילותו של משק העובדים התאפיינה בשאיפה להתרחבות משקית מהירה וצמיחה מואצת. מדיניות זו שמה דגש על מתן עדיפות ליעדים לאומיים, חברתיים ופוליטיים על פני השגת יעילות כלכלית. כך למשל הועדפה הקמתם של ישובים חקלאיים רבים ככל האפשר על-פני ביסוסם של היישובים הקיימים. מדיניות זו באה לידי ביטוי גם בהשקעות נרחבות בפיתוח חרושת מבלי שהוכנה לשם כך תשתית כלכלית מתאימה. הלך מחשבה דומה ניכר בפעולותיה של חברת 'סולל בונה', שנטלה על עצמה עבודות רבות, בהן גם כאלו שלא היו רווחיות, מתוך רצון להרחבת היקף פעילותה ורכישת פלחי שוק נוספים.
תוצאותיה של המדיניות הכלכלית המרחיבה ניכרו היטב בשנות המשבר הכלכלי שפקד את הישוב בין השנים 1927-1926. 'המשביר' נקלע למשבר כלכלי חמור, 'סולל בונה' התמוטט והפסיק לפעול, פעילותם המשקית של רבים מן המשקים החקלאיים הואטה מאוד וגרמה לתלות מוגברת שלהם במוסדות הציוניים. על רקע זה גובשה בוועידה השלישית של ההסתדרות, בשנת 1927, מדיניות כלכלית שכללה בתוכה צעדים לביסוס כספי של המוסדות והמשקים ההסתדרותיים על יסוד התאמתה של פעילותו הכלכלית בתוכם ליכולתם הכספית, הארגונית והמשקית. המדיניות הכלכלית המרחיבה הותנתה עתה בשיקולים משקיים וארגוניים נוספים, אך לא נזנחה. היעדים העיקריים - של פיתוח המשק, פריסה גיאוגרפית נרחבת ויצירת מקורות תעסוקה רבים ככל האפשר אפיינו אותה גם בשנים הבאות. מדיניות חברתית - שוויון כלכלישאלת השיוויון בשכר העובדים הנה אולי הביטוי המובהק ביותר למידת השפעתם של הרעיונות החברתיים על אופן בנייתה של המערכת הכלכלית במשק העובדים. הרצון ליצירת שוויון מעמדי בין כלל העובדים על יסוד יצירת שוויון כלכלי ביניהם הוא שעמד בבסיסה של התכנית להשוואת השכר בהסתדרות. במועצת ההסתדרות הראשונה, בה הותוו קווי היסוד לפעולתו של המשרד לעבודות ציבוריות ולבניין, הוחלט כי לא יתקיימו כל הבדלי שכר בין העובדים על בסיס מקצועי או לפי סוג העבודה. נסיון זה להנהגת שוויון בשכר - ('השוואת מחירים' בלשון התקופה) יושם רק במשרד לעבודות ציבוריות וכשל במסגרות ההעסקה האחרות של משק העובדים. בעיקר משום שהוא לא התקבל על דעתם של הפועלים עצמם. בשנת 1924 הוחלט להוסיף לתחשיב גם את מצבו המשפחתי של המועסק. מעתה חושבו המשכורות על בסיס הבטחת תנאי קיום ותוספת שכר משפחתית. דרגות המשכורת חושבו כך:
בפועל נתקל הנסיון ליישום עיקרון המשכורת המשפחתית בקשיים לא מעטים ויושם אך באופן חלקי. בשיטה נתגלו פרצות רבות והיא לא נתקבלה כפשוטה הן בקרב ציבורי עובדים שונים והן על-ידי חלק מהמוסדות, שמצאו דרכים שונות לעקוף אותה, אם באמצעות מתן הלוואות ומקדמות שכר או באמצעות מתן משכורות שלא בהתאם לדרגת המשכורת שנקבעה. בשנת 1945 נערכה רפורמה בשיטת המשכורת המשפחתית והוכנסו לתחשיבים גם עקרונות כגון: גמול השכלה, הכנסת השתלמויות עובדים על חשבון המוסד, אפשרות לתוספת משכורת לעובדים המועסקים בתנאי עבודה מיוחדים. שינויים אלו לא עצרו את הכרסום המתמיד בעיקרון המשכורת המשפחתית ובשנת 1954 הוחלט על ביטולה של הדרגה המשפחתית והמרתה בדירוג שכר מקצועי. ההסתדרות הכללית וארגוני עובדים אחריםההסתדרות הכללית של העובדים הוקמה, למן ראשיתה, כארגון גג עבור כלל הציבור הפועלי בארץ-ישראל. בפועל השתייכו לשורותיה בשנות העשרים אך כמחציתם של העובדים היהודיים בארץ. מספר העובדים המאוגדים הלך וגדל בחלוף השנים וכבר במחציתו השניה של העשור הגיע מספר חבריה לכשלושה רבעים מכלל הפועלים היהודיים בארץ.
בנוסף להסתדרות הכללית הוקמו במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים ארגוני עובדים אחרים: הפועל המזרחי, הסתדרות העובדים הלאומית, הסתדרות פועלי אגודת ישראל וארגון העובדים הציוניים הכלליים בא"י. פועלים אחרים בחרו להתאגד על בסיס עדתי: ארגון העובדים הספרדים והסתדרות הפועלים התימנים. מיעוט פועלי בחר שלא להשתייך כלל לאיגוד מקצועי. הפועל מזרחימבין חלוצי העליה השלישית שהגיעו לארץ שמור מקום ייחודי לחלוצים הדתיים. כשאר ציבור הפועלים הציוני-סוציאליסטי הזדהה ציבור זה עם הרעיון הלאומי הציוני ושאף במקביל ליצירת חברה חדשה שתקום על בסיס חברתי וכלכלי צודק יותר. כמותו שאף לערכים של עבודה עצמית, חזרה לחקלאות ועיבוד עצמי של הקרקע, אך במקביל האמין באפשרות שילובם של ערכי הדת היהודית באורחות החיים הפועליים. ברקע חילוניותה של ההסתדרות הכללית התקשה ציבור זה להשתלב במסגרתה ובשנת 1922 הקים לעצמו את ה'הסתדרות הארצית של הפועל המזרחי'. חלקו של הציבור הדתי שהשתייך ל'פועל המזרחי' הכיר בזהות האינטרסים עם ההסתדרות הכללית והיה מעוניין לחבור אליה כחטיבה עצמאית. חלק אחר בחר בהפרדה מוחלטת מן ההסתדרות הכללית. בשנת 1924 התפלג 'הפועל המזרחי' על רקע מחלוקת זו. ה'פועל המזרחי השמאלי' - הצטרף כחטיבה עצמאית להסתדרות הכללית. למעשה בהמשך הדרך נטמע פלג זה לחלוטין במסגרת ההסתדרות הכללית. 'הפועל המזרחי הימני' המשיך לקיים מסגרת עצמאית נפרדת לפועלים דתיים. מסגרת זו הלכה והתחזקה בהמשך ואף קלטה אל שורותיה את מרבית העלייה הפועלית-דתית שהגיעה בעלייה הרביעית. מבחינה פוליטית גובתה הסתדרות זו על-ידי 'הסתדרות המזרחי' . בשנת 1927 שבו והתאחדו שני פלגי הפועל המזרחי במסגרת הסתדרות פועלים כללית אחת - הסתדרות 'הפועל המזרחי'. מסגרת זו, בדומה להסתדרות הכללית שימשה הן כארגון מקצועי, הן כמסגרת מסייעת בכל תחומי חייהם של חבריה - בניית שיכוני פועלים, מתן אשראי לפעילות כלכלית, בסיוע להקמתם של קואופרטיבים ייצרניים וכן בהתיישבות מושבית וקיבוצית מטעמה. הסתדרות העובדים הלאומיתבשנות העשרים השתייכו הפועלים הרביזיוניסטים להסתדרות הכללית, ואף יוצגו ברשימה עצמאית בבחירות לוועידת ההסתדרות השלישית. בשנת 1928 הקים זרם זה בהסתדרות את 'גוש העבודה הרביזיוניסטי', שתבע מן ההסתדרות להתנהל כאיגוד מקצועי בלבד: לא לעסוק בפוליטיקה, לא לקיים מפעלים כלכליים או שירותי רווחה לחבריה. תפיסה זו נגדה לחלוטין את תפיסת עולמם של מרבית הפועלים שהיו מאוגדים בהסתדרות. על רקע זה פרש המיעוט הרביזיוניסטי מן ההסתדרות בשנת 1930 והקים את 'ארגון עובדי הצה"ר ובית"ר בארץ ישראל'. בשנת 1934 הוקמה 'הסתדרות העובדים הלאומית' על-ידי ארגון זה בשיתוף עם קבוצה שהשתייכה ל'ציונים הכלליים', קבוצת עובדים תימנים וקבוצת עובדים ספרדיים ודתיים. בוועידת היסוד של 'הסתדרות העובדים הלאומית' השתתפו 4,039 חברים. מספרם בהשוואה למספר החברים בהסתדרות העובדים הכללית באותן שנים היה מועט: בשנת 1930 נאמד מספרם של חברי ההסתדרות הכללית בכ-30,000 חברים. בשנת 1939 השתייכו להסתדרות העובדים הלאומית כ- 16,500 פועלים לעומת כ-117,000 חברים בהסתדרות הכללית. 'סיעת העובד הציוני' בהסתדרותחלקו של ציבור הפועלים שהשתייך ל'ציונים הכלליים' והשתייך להסתדרות הכללית התנגד לעקרונות שכללו התבדלות מעמדית והשתייכות אידיאולוגית לזרם הסוציאליסטי. ציבור זה תמך ביצירת הסתדרות א-פוליטית חלוצית. חלק מהציבור הזה פרש בשנת 1934 וייסד את 'ארגון העובדים הציוניים הכלליים בארץ ישראל', שהצטרף אחר-כך ל'הסתדרות העובדים הלאומית', אחרים בחרו להשאר במסגרת ההסתדרות הכללית, אך להמשיך ולשמור על זהותם האידיאולוגית במסגרת 'סיעת העובד הציוני' . יחסיה של ההסתדרות הכללית עם ארגוני העובדים האחרים הושפעו מיחסיהם בשוק העבודה. הסתדרות התנגדה לתחרות בין ארגוני עובדים בשוק העבודה, מתוך גישה כי פיצול מעין זה פוגע בכח המיקוח של ציבור הפועלים כולו. היריבות המרה ביותר התקיימה בין ההסתדרות הכללית לבין חברי 'ארגון עובדי הצה"ר ובית"ר', שפנו למעסיקים באופן ישיר כדי שלא להיעזר בלשכות העבודה ההסתדרותיות. נכונותם של הפועלים הללו להפר שביתות הסתדרותיות ולעקוף את הפעולות המאורגנות של ההסתדרות נתפסה כאיום ממשי על כוחה הארגוני והפוליטי של ההסתדרות. כתוצאה מכך התפתח עימות חריף בין הרביזיוניסטים לבין חברי ההסתדרות הכללית, שהתווסף לעימות הפוליטי שהתקיים בין תנועת העבודה לתנועה הרביזיוניסטית בשנות השלושים. בשנת 1934 נעשה נסיון לגיבוש הסכם הבנה בין תנועת העבודה לתנועה הרביזיוניסטית. הסכם זה כונה לימים 'הסכם לונדון', על שם מקום הכינוס בו נפגשו דוד בן גוריון וזאב ז'בוטינסקי, ההסכם זה נדחה במשאל עם שנערך על-ידי חברי ההסתדרות הכללית. רק בשנת 1943, עם הקמתה של הלשכה הכללית, הוסדרה שאלת יחסי העבודה בין ההסתדרות הכללית וארגוני העובדים האחרים, בהם גם 'הסתדרות העובדים הלאומית'. ארגון משותף עם הפועל הערביהשילוב הרעיוני בין עקרונות לאומיים לעקרונות חברתיים, אפיין את תנועת העבודה למן ראשיתה. עם זאת בכל הקשור לשאלת שילובם של הפועלים הערביים במשק העבודה היהודי הוא הוביל בעשורים הראשונים ליצירתו של קונפליקט מובנה: מצד אחד שאף הציבור הפועלי ליצירת סולידריות מעמדית, כלומר להבטחת זכויותיו של כל חבר או חברה שהשתייכו לציבור הפועלי. מן הצד השני, כציבור בעל תודעה לאומית, שאפו פועלי העליות הראשונות ליצור בארץ משק לאומי, המתבסס על עבודה עברית עצמית. הפתרון שהלך והסתמן היה יצירתו של משק כלכלי עצמאי ונפרד עבור היישוב היהודי. עקרונותיו הנשאפים הוגדרו כך: התיישבות עצמית, על קרקע לאומית ובמימון לאומי על בסיס של עבודה עברית לא נצלנית. פירושם של עקרונות אלו הוביל בפועל להדרתו של הפועל הערבי משוק העבודה היהודי. הקונפליקט הכלכלי שנוצר בין ציבור העובדים הערבי לבין ציבור העובדים היהודי הוסברה על-ידי חברים במפלגת 'פועלי ציון', שדגלה בשילובם של עקרונות סוציאליסטים לצד רעיונות לאומיים, בכך שבהתחשב בתנאי חייו של הפועל העברי באותה עת, נחשבת העבודה במשק החקלאי להכרח עבורו, בעוד שעבור הפועל הערבי ממלאת העבודה הזו למעשה השלמת הכנסה לצד עבודתו במשקו הביתי. חברים שסרבו לקבל את העמדות הללו פרשו מן המפלגה . מפלגת 'הפועל הצעיר', שהחשיבה את המטרות הלאומיות כעיקר מרכזי עסקה פחות במשמעותו המעמדית של המאבק לעבודה עברית. ככל שהסלים העימות הלאומי בין הציבור הערבי ליהודי הלכה והתחדדה ההפרדה הכלכלית בין הציבורים הללו, עד ליצירתם של מערכות משקיות נפרדות לחלוטין בין שני המגזרים. בשנות העשרים ניסתה 'אחדות העבודה' ליישב את הקונפליקט שבין עקרונותיה החברתיים לרעיון הלאומי הציוני על -ידי אימוצו של רעיון ברית הפועלים הבינלאומית. הכוונה היתה להקים ארגון גג משותף יהודי-ערבי שיפעל לשם הגנה על זכויות הפועלים ויפעל כאיגוד מקצועי. המצדדים בפעולה זו, שנועדה להבטיח את תנאי העסקתם של הפועלים הערבים, ראו בכך אינטרס יהודי, שכן שיפור מעמדו של הפועל הערבי אמור היה גם להבטיח כי תנאי עבודתם של פועלים יהודיים לא יפגעו על-ידי נכונותם של פועלים ערביים להוריד משכרם ('לשבור את השוק') ולהשיג בכך את מקום עבודתם של הפועלים היהודיים. דוד בן-גוריון תמך ביצירתן של שתי הסתדרויות מקצועיות מקבילות שתהינה קשורות ביניהן במסגרת פדרטיבית. יצחק בן צבי לעומתו העדיף להקים הסתדרויות מקצועיות לכל מגזר כלכלי. עמדתו של דוד בן-גוריון היא שהתקבלה בקרב חברי 'אחדות העבודה'. חברי 'הפועל הצעיר' דחו ככלל את רעיון הארגון המשותף. הם העריכו כי היות והמשק הכלכלי הערבי סגור בפני יהודים עתידה יוזמת האירגון המשותף לפגוע רק במשק היהודי בכך שתוביל לתחרות גוברת מצד הפועלים הערביים אל מול הפועלים היהודיים במסגרת המשק היהודי בלבד. חיים ארלוזורוב הסביר עמדה זו בכך שקיומם של שני משקים שונים זה מזה בארץ ישראל לא מאפשר השוואת שכר ביניהם - ולכן אינו מאפשר להקים ארגון מקצועי משותף. על-אף התנגדויות אלו יזמה 'אחדות העבודה' החלטה הסתדרותית שהכירה בצורך ליצירת שיתוף פעולה יהודי-ערבי במסגרת הוועידה השלישית של ההסתדרות בשנת 1927. הביטוי המעשי להחלטה זו היה הקמתו של הארגון המשותף 'ברית פועלי ארץ ישראל', כברית בין-לאומית הבנויה על יסוד חטיבות לאומיות אוטונומיות. השפות הרשמיות בארגון היו ערבית ועברית. החטיבות העבריות נחשבו כחלק אורגני מההסתדרות הכללית, בעוד החטיבות הלאומיות האחרות אמורות היו לפעול על בסיס הסתדרותי אוטונומי. במסגרת זו היו שותפים בתחילה בעיקר פועלים ערביים מהמגזר הממשלתי. בשל התנגדות קשה בציבור הערבי לא הובילה היוזמה הזו להישגים ממשיים ועם תחילת העימותים הלאומיים דעכה הפעילות המשותפת. התארגנות פועלית ערבית המשיכה להתקיים אף כי בקנה מידה מצומצם. בשנת 1952 החליטה מועצת ההסתדרות על קבלתם של הפועלים הערביים לאיגוד המקצועי הכללי של ההסתדרות והכללתם בלשכות העבודה הכלליות. כתוצאה מכך פסקה 'ברית הפועלים' להתקיים. בשנת 1959 החליטה מועצת ההסתדרות הכללית לפתוח את כל מוסדות ההסתדרות הכללית בפני הפועלים הערביים ולהשלים בכך את הקמתה של מסגרת ארגונית אחת לכלל פועלי ארץ ישראל החפצים להכלל בה. כמו כן הוקמה במסגרת ההסתדרות מחלקה ערבית שריכזה את פעילותה של ההסתדרות במגזר זה. ביבליוגרפיה נבחרתעיקריו של הפרק עוסקים בצמצום בנושאים שנדונו בהרחבה בקובץ: 'תנועת העבודה הישראלית, היסודות הרעיוניים, המגמות החברתיות והשיטה הכלכלית', בעריכתם של יוסף גורני ויצחק גרינברג, ובהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. ועובדו בשיתופם ובהסכמתם של המחברים. לקריאה נוספת:
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
| הדפסת דף זה || שליחת דף זה || חזרה לדף הבית || חזרה לשער המדור || חזרה לדף קודם || חזרה לראש הדף |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
