עלייה ב' הוא מונח שכלל תחתיו את ארגון העלייה הבלתי חוקית לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי במהלך שנות השלושים. מלבד "המוסד לעלייה", שהיה אמנם גוף אוטונומי אבל הוקם בחסות ה"הגנה" והמוסדות הלאומיים, ארגנה גם התנועה הרביזיוניסטית עלייה בלתי לגאלית, פעילות ההעפלה של ארגונים פרטיים ושל התנועה הרביזיוניסטית פסקה בשנת 1942.
בשנת 1945 חודשה פעילותו של המוסד, שכונה 'המוסד לעליה ב', בנסיון להציל את שארית הפליטה מקרב יהודי אירופה. כמו-כן פעל המוסד בשנים אלו להעלאתם של יהודי ארצות המזרח בדרך היבשה לארץ. פעולותיו של המוסד שימשו כלי מרכזי במאבקו של הישוב בארץ ישראל כנגד גזרות הספר הלבן. בראש הארגון עמד שאול אביגור, שניהל אותו לאורך כל שנות פעילותו עד להקמת מדינת ישראל.

רבים מהפעילים המרכזיים במסגרת המוסד לעלייה ב' היו אנשי קיבוצים, אבל בפעילותו לא באו לידי ביטוי בדרך כלל הוויכוחים הפנימיים של תנועת העבודה, שבתחומים אחרים יצרו פערים וחילוקי דעות. חלק גדול מפעילותו של המוסד לעלייה ב' מומן על יד הג'וינט. אנשיו פעלו בחו"ל במקרים רבים תחת מעטה של חשאיות ויצרו קשרים בארצות המוצא של העולים הן עם גורמים לא יהודיים והן עם ארגונים יהודיים. הקשרים האלה, שיצרו אנשי המוסד לעלייה ב', תרמו רבות לפעילות הרכש במלחמת העצמאות. הפעילים הבולטים במוסד זה היו יני אבידב, אהוד אבריאל, משה אגמי, יהודה ארזי, יוסף ברפל, ישעיהו דן, זאב הדרי, משה כרמיל, אנצו סרני, עדה סרני, רות עליאב, לוי שבט ושמריה צמרת. פעילים אלו ואחרים, השתלבו אחרי הקמת המדינה במבצעי העלייה ההמוניים, בחיל הים ובמערך הספנות האזרחית, ובקהילת המודעין הישראלית.