קיבל חינוך מסורתי והשתתף בפעילות ציונית בעיירתו. עלה ארצה בשנת 1905 ועבד כפועל חקלאי במושבות יהודה. הסתגל היטב לתנאי הארץ והצטיין בעבודה המפרכת בחקלאות (כונה: 'מלך המעדר'). היה מראשוני מפלגת 'הפועל הצעיר'. יחד עם בן-ציון ישראלי ונח נפתולסקי היה מהגרעין הראשון של קבוצת כנרת בשנת 1909. היה ממארגני הוועידה הראשונה של פועלי יהודה ומהפעילים המרכזיים בהסתדרות פועלי יהודה. השתתף בקבוצת הכיבוש בכפר אוריה בשנת 1913. באותה שנה נשלח כציר מטעם 'הפועל הצעיר' לקונגרס הציוני ה-11 בווינה. בשנים 1915-1914 היה מראשי קבוצת הכיבוש בקלנדיה (עטרות) והאחראי על קבוצת הכיבוש בדילב (קריית ענבים).

אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה והתפרקה קבוצת הכיבוש עבר לכינרת. שם יזם העברה של חיטה ומוצרי מזון אחרים לעזרת תושבי יהודה שסבלו באותה תקופה ממחסור במזון. בעקבות הצלחת הניסיון הקים בשנת 1916 את 'המשביר' והיה למנהלו הראשון.

בשנת 1919 תמך בהקמת 'אחדות העבודה'. אחרי שמפלגת 'הפועל הצעיר' החליט שלא להצטרף ל'אחדות העבודה', פרש מ'הפועל הצעיר' אך גם לא הצטרף ל'אחדות העבודה'. היה מיוזמי הקמת הסתדרות העובדים הכללית ומראשוני הפעילים בארגון ה'הגנה'. בשנת 1923 יחד עם דוד בן-גוריון ייצג את הסתדרות העובדים בתערוכה החקלאית במוסקווה. בשנת 1925, אחרי שאולץ לפרוש מניהול 'המשביר', בחר להצטרף לקואופרטיב 'נמליט' בחיפה ולעסוק בעבודה פיזית. בשנים 1940-1929 היה חבר במרכז ה'הגנה' ושימש כממונה על איזור חיפה והצפון. עד 1936 עבד ב'הגנה' בזמנו הפנוי, אחרי יום העבודה המפרך. משנת 1936, בעקבות ההחמרה במצב הבטחוני, התגייס לפעילות מלאה ב'הגנה'. בשנת 1940, בעקבות ארגון מחודש של ה'הגנה' הודח מהמרכז ופרש לחלוטין מהפעילות בארגון. באותה שנה נפגע קשה בתאונת דרכים ורותק למיטתו עד לפטירתו. על פי בקשתו נקבר בעין-חרוד.

רוטברג היה מהדמויות הנערצות של העליה השניה. הוא התבלט כאיש החלוציות והמעשה ושימש מופת למסירות, יושר וחוסן מוסרי. היה פשוט בהליכותיו וצנוע באורח חייו.