הקהילה היהודית בעיראק היתה מהקהילות היהודיות העתיקות והגדולות
בעולם וראשיתה בימי גלות בבל. בשנת 1948 מנתה הקהילה היהודית בעיראק כ-135,000 איש. יותר ממחציתם
חיו בבגדאד הבירה. רבים מהם היו אמידים ונהנו ממעמד חברתי
גבוה. בעקבות החלטת החלוקה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 החלו התנכלויות ליהודי עיראק. אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948 נעצרו אלפים
מיהודי עיראק והתנועה הציונית הוצאה מחוץ לחוק. על היהודים הוטלו הגבלות ואיסורים רבים שהחמירו את מצבם. מדינת ישראל חיפשה דרכים להעלות את יהודי עיראק
ארצה. הפתרון שנמצא בתחילה היה ארגון נתיב עליה יבשתי חשאי, ארוך ומסוכן, שעבר בתחילה דרך סוריה וירדן, ואחר כך - דרך איראן. בנתיב זה עלו לישראל בחודשים דצמבר 1949 עד פברואר 1950 כ-3000 יהודים.
בשנת 1950 התירה ממשלת עיראק ליהודים לצאת מהמדינה
בתנאי שיוותרו על אזרחותם, על רכושם ועל זכותם לחזור למדינה בעתיד. הגורמים
לשינוי זה במדיניות העיראקית הם, כנראה, רצונה של הממשלה להפסיק לעקוב אחר הפעילות הציונית
של היהודים, רצון הממשל להשתלט על רכושם של היהודים והשאיפה לשפר את מעמדה
ואת תדמיתה של ממשלת עיראק בעולם. שליחים של הסוכנות היהודית ושל ארגון הג'וינט ארגנו את יהודי עיראק לקראת העליה ארצה. בחודשים אפריל 1950 עד יולי 1951 הוטסו כ-125,000 יהודי עיראק במטוסים חכורים של חברת תעופה אמריקאית ובהיתר מיוחד של ממשלת עיראק. מבצע עליה נרחב זה כונה מבצע 'עזרא ונחמיה' על שמם של שני המנהיגים של יהודי בבל ששבו לירושלים בעקבות הצהרת כורש. המבצע כונה גם מבצע 'בבל'. אחרי סיום המבצע המשיכו להגיע עולים נוספים במשך כמה חודשים, עד לסיום עלייתם של יהודי עיראק בינואר 1952.
