'צעירי מפא"י' היא כינויה של קבוצת פעילים במפא"י שפעלה בצורות שונות מאמצע שנות ה-40 ועד אמצע שנות ה-60. מקימיה היו דמויות מרכזיות בתנועות הנוער הקשורות למפא"י, אשר השתתפו במאבק הפוליטי נגד סיעה ב' ואשר הקימו בשנת 1944 את המשמרת הצעירה של מפא"י. הם היו מחסידיו של ברל כצנלסון ומנאמניו של דוד בן-גוריון. רבים מהם היו אנשי 'המחנות העולים', 'התנועה המאוחדת', 'הנוער העובד' ומיעוטם מ'הצופים'. הצטרפו אליהם גם פעילי הדור השני של 'חבר הקבוצות' ותנועת המושבים.
לאחר מלחמת העצמאות חידשו חברי המשמרת הצעירה את פעילותם והקימו מסגרות משלהם - 'מועדון צעירי מפא"י', שפעל בשנים 1957-1949, ו'חוג הצעירים', שפעל בשנים 1965-1957. הצעירים דרשו יתר דמוקרטיזציה של המפלגה, הזדהו עם מדיניותו הבטחונית של בן-גוריון ואימצו גם את גישתו 'הממלכתית'. עם
צעירי מפא"י נמנו משה דיין, שמעון פרס, אבא אבן, מאיר אביזוהר, אשר ידלין,
יזהר סמילנסקי, אברהם עופר, מאיר בראלי, אהוביה מלכין, שלמה הלל ואחרים. בשיא פעילותו נמנו עם 'חוג הצעירים' כ-500 פעילים. בהמשך להתארגנותם דרשו הבולטים שבמנהיגי החוג להשתלב
בהנהגת המפלגה, אולם נסיונם להתקדם בפעילות המפלגתית נבלם על ידי ה'גוש', ההנהגה הוותיקה של המפלגה והתנועה הקיבוצית (בשל תמיכתם של הצעירים בגישה הממלכתית של בן-גוריון). גם פנחס לבון, שייצג באופן חלקי כל אחת מהקבוצות האלה, התייצב מול הצעירים. במאבק זה השתקף מאבקו של דור הבינים במפא"י (שאליו השתייכו אישים כגולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר) בדור הצעיר שנתמך על ידי בן-גוריון. העימותים, שהיו סמויים בתחילה, התגברו ועלו מעל פני השטח בשנות ה-60, על רקע 'פרשת לבון' והעימות בין בן-גוריון ללוי אשכול. בסופו של דבר התפצלו צעירי מפא"י בהתאם לנאמנותם לאשכול או לבן-גוריון והפסיקו להתקיים כקבוצה. רבים מ'צעירי מפא"י' היו שותפיו של בן-גוריון להקמת רפ"י בקיץ 1965.
