החוגים הציונים דתיים דרשו להפריד את ענייני הדת והתרבות מתחום פעולותיה של ההסתדרות הציונית ויחד עם זאת, לתת צביון דתי מסורתי למפעל התחיה בארץ ישראל. חברי חוגים אלו חשבו כי ניתן לראות במפעל הציוני 'אתחלתא דגאולה'.
ראשית רעיונותיו של זרם זה בימי "חיבת ציון" במחצית השניה של המאה ה- 19 והמשכה בעם ייסוד ההסתדרות הציונית. הביטוי הארגוני הראשון שלה היה עם הקמתה של הסתדרות "המזרחי" (ראשי תיבות של מרכז רוחני) בשנת 1902 ובהמשך לכך מאוחרי יותר ב'תנועת תורה ועבודה', הפועל המזרחי והמפד"ל.
הציונות הדתית ניהלה מאבקים נגד חילון מצוהר של התנועה הציונית מצד אחד ומול מגמות הפרישה של החרדים מצד שני.
