'הוועד הלאומי', או בשמו המלא 'הוועד הלאומי לכנסת ישראל', היה המוסד העליון והזרוע המבצעת של
אסיפת הנבחרים של הישוב היהודי המאורגן בארץ ישראל בתקופת
המנדט הבריטי. הוועד נבחר על ידי אסיפת הנבחרים מקרב חבריה, ופעל במקביל לתקופת כהונתה. באוקטובר 1920 בחרה אסיפת הנבחרים הראשונה את הוועד הלאומי הראשון., אשר החל לפעול מייד לאחר הקמתו. רק ב-1 בינואר 1928,
בהסתמך על 'פקודת העדות הדתיות' משנת 1926, זכו האסיפה הלאומית והוועד הלאומי להכרה רישמית מצד שלטונות המנדט כנציגים של הישוב היהודי בארץ ישראל.
אסיפת הנבחרים התכנסה לעיתים רחוקות ושימשה כפרלמנט לדיונים בעלי אופי כללי. הוועד הלאומי מנה עשרים עד ארבעים חברים, ומליאתו התכנסה לעיתים קרובות וקבעה את המדיניות השוטפת. בשל גודלו וסירבולו של הוועד הלאומי הוקם גוף מצומצם יותר, 'הנהלת הוועד הלאומי', אשר שימשה כרשות המבצעת של הישוב.
הוועד הלאומי ארגן רשת חינוך, שירותי בריאות וסעד וכן הקים את הרבנות הראשית. הוועד טיפל בארגון הקהילות, המועצות המקומיות והעיריות וכן גם פעל גם בעניני הגנה וביטחון וארגן את ההתנדבות לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. הוועד ייצג את הישוב היהודי מול גורמים מדיניים,
בהם שלטונות המנדט, מנהיגים ערביים, חבר הלאומים, ועדות חקירה לענייני ארץ
ישראל וארגון האו"ם. לוועד ניתנה הסמכות לגבות מיסים לצורך מימון פעילותו. במקביל לוועד הלאומי פעלו גם ההנהלה הציונית ו
הסוכנות היהודית, אשר מעמדם היה בכיר יותר, והם עסקו בנושאים מרכזיים יותר, כגון כספים, התישבות, עליה ופעילות מדינית.
בראש הנהלת הוועד הלאומי עמדו דוד ילין (1929-1920),
פנחס רוטנברג (1931-1929),
יצחק בן-צבי (1944-1931) ו
דוד רמז (1948-1944). עם קום
המדינה עברו תפקידיו של הוועד הלאומי לידי
הממשלה הזמנית.
הקליקו על המדורים 
