הבסיס להקמת 'הגוש' היתה סיעה ג' שהוקמה במפא"י 1938 ומנהיגיה היו גולדה מאיר, זלמן ארן ומרדכי נמיר. סיעה ג' השתלטה בפועל על המנגנון המפלגתי ופעלה בנאמנות מוחלטת לדוד בן-גוריון. לאחר הקמת המדינה החלה מחדש התארגנות דומה של חברים במוסדות מרכזיים ומקומיים של המפלגה. התארגנות זאת, שכונתה 'הגוש' החלה בתל אביב ואחר כך היתה למסגרת ארצית. פעילי 'הגוש' היו נאמנים להנהגה הבכירה של מפא"י, התרשתו בכל מוקדי הכוח במפלגה ובהסתדרות ונהנו מהשפעה רבה בכל ועדות המינויים. הם גם נהגו לקיים התייעצויות ולתאם עמדות לפני דיונים במוסדות המפלגה. קבוצת 'הגוש' חלשה עלרוב המינויים והפעילות הארגונית במפא"י והבטיחה להנהגת המפלגה תמיכה רחבה בכל מהלך שנקבע מראש. מנהיג 'הגוש' היה שרגא נצר, איש אמונו של בן-גוריון במנגנון המפלגתי, ועם הפעילים המרכזיים נמנו יצחק שפירא, מרדכי סורקיס, יהושע רבינוביץ', ישראל ישעיהו, מיכה שביט ויצחק קורן. לאחר בחירתו של גיורא יוספטל למזכיר מפא"י בשנת 1956, החלו התנגשויות בינו לבין 'הגוש'. בשנת 1958, בעקבות פגישת פיוס בין ראשי 'הגוש' לבין 'צעירי מפא"י', הכריז 'הגוש' על התפרקותו, אך בפועל המשיך לפעול עד הקרע בין בן-גוריון ללוי אשכול באמצע שנות ה-60. בעקבות הקרע, התפצל 'הגוש' ונוצרה התארגנות חדשה דומה לקודמתה של יוצאי 'הגוש' ו'צעירי מפא"י' שנשארו במפלגה. התארגנות זאת היתה הבסיס של חטיבת מפא"י במפלגת העבודה, שהתקיימה עד לעימות בין יצחק רבין לשמעון פרס על ראשות מפלגת העבודה בשנת 1974. הפעילים המרכזיים בגלגול זה של 'הגוש' היו יהושע רבינוביץ', אברהם עופר, משה ברעם ודוד קלדרון.
