'כאן על פני אדמה - 1929-1919  

חלק שני: תרע"ט – תרפ"ט 1919 – 1929

קשרים חדשים

אלבום הצילומים היה משותף

א. ברמן, ממיסדי החבורה בווזיה, הציע שאין זה יפה וקומונלי אם כל אחד ישמור לעצמו אלבום תמונותיו. צריך להיות אלבום משותף. הצעתו נתקבלה ולאלבום המשותף נמסרו תמונות של הורים, דודים ו...בנות אשר אי פעם בימי נעוריך היית מיודד אתם. היה מצחיק ומשונה לדפדף ב"אלבום" זה. עד אשר הבינונו את המגוחך, וכל אחד תלש מהאלבום את שלו, ועוד שמורות אצלי כמה תמונות העבר עם נייר הדבק אשר א.ב. דאג להדביקם יפה לאלבום המשותף.

נראה אחד לשני את שגיאותיו וחסרונותיו

טושק אמרנט, מגזרת נייר, באדיבות ארכיון השומר הצעיר, יד יערי (C)

אני חושב כי הסיבה העיקרית היא באי-אמיתיות של היחסים. אם מישהו מסתיר מפני רעהו את יחסו האמיתי אליו, ולמעשה מביע את דעתו עליו לאחרים, הרי זה ראשית כל לא ישר, לפחות, ושנית: זהו הדבר שגורם לירידה. הן ברור צריך להיות כי להסתיר יכול בן אדם את יחסו רק במשך זמן מוגבל, ז.א. רק כלפי אנשים שאין אנו מתקשרים אתם לחיים משותפים לתמיד, אולם בקיבוץ, שהחיים המשותפים (בכל המובנים) הם יסוד נצחי בו, לא יתוארו יחסים כאלה.

ואם כך נחשוב, הרי אסור לנו להתיחס לאיש ולחסרונותיו כלבן-חלוף, ואם לא נשמור ולא נראה אחד לשני את שגיאותיו וחסרונותיו- לא נוכל להגשים כלום, ולאט לאט יאבדו כל הערכים שרכשנו לנו עד כה.

היום אין אצלנו כמעט דברים אסורים, שהאיש ידע כי עצם מציאותו בקיבוץ אינו מתאים למעשהו זה או אחר. כשאני חושב על הדברים האלה בא למוחי הפתגם הידוע: כבשה טמאה אחת מטמאה את כל העדר. כי חטא גורר חטא, ואם אנו שותקים על עובדה אחת, הרי מופיעה שניה, שלישית ועוד... ואחר כך עלינו להילחם כאילו הדברים מקובלים. וברור שזה יותר קשה.

אני יודע כי ישנם אנשים שיגידו שהדבר הוא ללא תיקון, את חסרונותיו הטבעיים של האיש אי אפשר לשנות, וטעות היא. הלא כאשר לא היינו מטבענו אנשי עבודה ולא חיינו חיי קומונה – והרי כל אלה תלויים בהתגברות על אינסטינקטים, ואלה הרבה יותר מושרשים – בכל זאת התגברנו ויכולנו להם וכן גם אחרי זמן ממושך, בו האדם יהיה מוכרח להתגבר על אינסטינקטים ולו גם להסתירם, זה ייהפך להרגל.

לכן אני אומר: בין הגורמים השונים אשר עתידים לתקן את מצבו הפנימי של הקיבוץ, צריך לתת את הבכורה לשאלת תיקון הפרט. ובין האפשרויות השונות אשר יש לתיקון זה, מקום חשוב תופסת השאלה של גילוי העובדות והוכחה על השגיאות והדברים השליליים של הפרט.

נכון שדברים אלה צריכים להיעשות "באופן חכם" כמו שזה אומר חזן, אולם להיעשות הם מוכרחים.

כל איש הגיד איך הוא רואה את הקומונה

אספותינו היו מיוחדות במינן: מלאות סודיות ואחריות אישית. אינני שוכחת את האספה הראשונה שלנו, חודשים אחדים אחרי התחלת עבודתנו. היה זה חשבון-נפש של כל חבר: איש איש הגיד, איך הוא רואה את הקומונה ומה הוא רוצה לראות בה בהמשך חייה, מה הדרך הוא רואה לעצמו בארץ, ומה דעתו על יתר חברי הקומונה. כל חבר כאילו עמד למשפט. כל חבר שהיה לו מה להגיד על זולתו – קם והגיד זאת בגילוי-לב. באספה זו גם הוחלט, מי ראוי ומי אינו ראוי להיות חבר לקומונה. היה זה לנו מעין יום-כיפורים, יום תמים שבו חיטטנו איש-איש בנפשו הוא ובנפש חבריו.

טושק אמרנט, מגזרת נייר, באדיבות ארכיון השומר הצעיר, יד יערי (C)

הובלט מדברי-האנשים, שרובם נושאים את נפשם להיות פועלים פשוטים בארץ. בתקופה ההיא נראה כל מי ששאף להיות איכר או פועל מקצועי כסוטה מדרך החלוציות. רק בודדים הכריזו על שאיפה מוזרה כזאת והיו כיוצאי-דופן. היינו חדורים הכרה שהארץ זקוקה לכובשי-עבודה.

באותו יום-דין עברתי גם אני, כמובן, תחת שבט הביקורת. נמצאו שלושה חברים , שהביעו דעה, כי אינני ראויה לחיות חברה בקומונה, ולאו דווקא משום שלא עמדתי במבחן-העבודה או לא הסתגלתי לתנאים הקשים, כפי שחששו מתחילה עם כניסתי, אלא בגלל "חטאות-אבות", משום המוצא הבורגני שלי והמושגים "הבעל-ביתיים" השולטים בי. גם זאת שלא ידעתי לדבר יודית, בלשון המוני העם, ראו כפסול. (כדאי אולי להעיר בדרך-אגב, ששנים משופטי אלה עזבו את הארץ זמן-מה לאחר עלייתם...). לא מעט דכאון הסב לי הדיון הזה עלי, אבל לא התייאשתי, וחזקה מאוד ההיתה בי החלטתי להיאחז בקומונה ויהי מה. האמנתי בכוחותי. ולולא עמדתי על שלי, מי יודע לאן היו זורקים אותי גלי החיים במסיבות הימים ההם...

להעביר חברים למרות רצונם

הגדוד רשאי היה להעביר חבר מפלוגה לפלוגה לפי דרישת העבודה או לשם צרכים אחרים, גם אם החבר לא נתרצה לכך. לולא משמעת זו אי אפשר היה ליצור מפעלים ופלוגות חדשות, או לספק את הדרישות התכופות של הפלוגות לתוספת אנשים לחיזוקם הארגוני, החברתי והמקצועי. העברת אנשים ממקום למקום היתה מחויבת המציאות בשנים הראשונות לקיומו של הגדוד, בשעה שחלק גדול ממנו היה עסוק בעבודות ציבוריות, והיקף העבודה היה משתנה בכל מקום לעתים קרובות. שיטת העברת אנשים בהמון ממקום למקום וצירוף אנשים, חברי פלוגות שונות, בהתאם למצב העבודה וסיכוייה – היו לה גם תוצאות חיוביות לייצובה ועיצובה של דמות הגדוד. ערכה החיובי של העברת חברים לליכוד הגדוד, התבטא בסיוע שהיא סייעה ליצירת קרבה אישית בין חברי הגדוד ממקומות שונים, להקניית המסורת והנסיון שנרכשו במקומות שונים, ובמידה רבה השפיע הדבר על האופי הכללי של סגנון החיים בגדוד. לולא זה, היו נוצרים בלי ספק סגנוני חיים נבדלים ושונים בכל מקום, כי הכול היה בימים ההם במצב של התהוות. ההעברות הללו ליכדו את האירגון הארצי של הגדוד ונתנו לו אחדות-צביון. נוצר הטיפוס של "גדודניק", שהכירוהו בכל מקום.

חברי גדוד העבודה, באדיבות מכון לבון (C)

אל הקרקע

שוורים או לוקומוביל

בכפר-גלעדי דשו בשיטה הפרימיטיבית הערבית, שבה הבהמה מסובבת את המורג. מנדל בורונובסקי רצה לשפר את השיטה ולהכניס לוקומוביל. היה ויכוח מר בין שני ראשי הפלחה. לואי, איש "השומר" בעל פילוסופיה שומרית קלאסית טען: "באנו הנה להתמזג עם עם-הארץ, לחיות כמוהם ולא להתעלות עליהם. הם דשים כך כל הדורות, זה מתאים לארץ, זה אורח החיים של הארץ; מה פתאום שנבוא כמו "פרנג'ים?" " מנדל, לעומתו, היה איש הטכנולוגיה והשכלולים. ה"שומרים" הסכימו בגניחה ללוקומוביל. הם אהבו את ההווי הפלחי הפשוט של עבודה בשוורים ובגורן.

מנדל הביא לוקומוביל. זהו מין קטר עומד, בלי גלגלים, שדש את התבואה. הסיקו אותו בסירה קוצנית. עונת הדיש נמשכה כשלושה חודשים, וכל אותה העת צריך היה להאכיל את המכונה: לקצץ קוצים, להעביר מערימה לערימה, להכניס ללוע המכונה וכו'. מספר רב של אנשים עבד בתהליך הזה, וגם הילדים הפסיקו את הלימודים באותה תקופה והשתתפו במלאכה.

בחורות סחבו דליי בטון

אנשים, במידה שהיו בעלי הכרה, ובאו לארץ לבנות ולהיבנות בה – היו מוכנים להישרף בלהבה בשביל לעשות את זה. הם עשו את עצמם לנכים בעבודה, עבדו עבודה פראית – בחצץ, בבנין. בחורות סחבו דליים של בטון מלמטה למעלה, לקומה העליונה. ימים, שעות, בלי הרף. ועד היום משלמים את המחיר, מחיר יקר מאוד. אבל איש לא היה אומר: "אני לא אעשה זאת, ולא אעשה אחרת, מפני שאני חושש שמא גבי יישבר". אפילו אם היה חולה או כאב לו משהו – היה יוצא לעבודה. היו כאלה שבאו מחוץ-לארץ, חיו חיים מסודרים. היו להם כל מיני מיחושים ואולקוסים. אבל הס מלהזכיר. דיאטה נחשבה לחרפה ולבושה. היו צריכים לשכנע אדם שהוא חולה.

"השולחן" סידר את העבודה

הקבוצה בראשיתה היתה גוף חד-תאי. כל הפונקציות, חברתיות ומשקיות, נתמלאו ע"י אורגן אחד – השיחה, או כפי שהיו רגילים לומר – השולחן (העובדה שלא היה עגול, לא גרעה מאומה מיכולתו לפתור שאלות סבוכות ביותר).

השיחה עצמה, יותר משהיתה מוסד מאורגן עם יושב-ראש, רשות הדיבור וכו', היתה שיחת רעים ושבת-אחים.

ערב-ערב בגמר הארוחה, לעתים בטרם פונו הכלים מהשולחן, קם מישהו, מכריז ואומר: "נסדר את העבודה".

"נסדר את העבודה" – עונים כהד מירכתי השולחן.

ענפים טרם היו, או שהיו בעובריהם. אעפ"כ היה המו"מ על סידור-העבודה ממושך למדי. על מה דיברו ועל מה לא דיברו. העבודה פורטה לפרטי-פרטיה, עסקו גם בזיווג זיווגים (של הפרדות, כמובן), מי תשמאיל ומי תימין.

הנה דוגמה של סידור העבודה: ראובן ושמעון ינכשו סירה קוצנית להסקה, פלוני ואלמוני ישאבו מים, אלה ואלה "יורידו" תאנים ו"צבר" לארוחת הבוקר, החבר הלז ירקח ריבה מהצבר (הוא התמחה במקצוע הזה במושבות יהודה בימי המלחמה הקודמת) ופמליא שלמה עוזרת על ידו וכו'.

בין המשקיסטים לבין עובדי החוץ

בשעות הערב צובאים עשרות חברים וחברות על האוהל של סידור-העבודה. קולות שונים נשמעים משם, ויכוח מתמיד נמשך בין המשק'יסטים ובין סידור-העבודה: אלה דורשים אנשים לעבודות המשק, אם כי אין שכרן בצידן מיד: לחרישה, לזריעה, לנטיעה; וסידור-העבודה מסדר אנשים לעבודות-חוץ: למחצבה, לייבוש, לכביש. טוענים המשק'יסטים: וכי לשם כך באנו הנה, לעבוד בעבודות ציבוריות? הלא משק רוצים אנו להקים! ולך תסביר ל"חלוצים" האלה כי פלחה איננה כביש ואיננה מחצבה, אסור לאחר את העונה, צריך להכין את השטחים, צריך לעבוד לפי תכנית משקית. אך סידור-העבודה בשלו: דיברה ראשונה מעשרת הדיברות שלנו: דפיציטים לא תעשה! קודם-כול עבודת –חוץ! קודם-כול הכנסה, ואז יהיה הכול – גם משק, גם פלחה, גם נטיעות, וגם שאר הדברים. מתנצחים אלה עם אלה עד שמגיעים לעמק השווה: מקבל רובינשטיין הקטן את מספר הפועלים הנחוץ לו לעבודת-חוץ, מקבל בנימין הגדול את אנשיו לענפי המשק.

דברי פועלות

אין לחלק עבודה על פי המין

בסוף הדברים רציתי לנגוע גם בשאלת הרגשות החבירה-העובדת בקיבוצנו. החבירה דורשת שווי זכויות בעבודה. רוצה היא להיות חבר שווה ביצירה ובתפישת עמדות, ורוצה היא להיכנס לכל ענפי העבודה. ובל תחולקנה העבודות לסוגים: לבחורים ולחלשים. אולם בעצם, החלוקה הזאת אינה צודקת, כי יש כאן ברוב המקרים שאלה של פריון בעבודה ולא שאלה של טיב. וכשם שאין מודדים את פריון העבודה לפי כוחות הענק, כן צריך גם להשלים כי בין האנשים הרגילים ישנם חזקים יותר וחלשים יותר. וככה צריך למדוד את פריון העבודה. אומרים גם, כי העבודה הקשה גורמת אינוולידיות לבחורה. אולם גם בזאת תנו לבחורה עצמה להחליט על עצמה – מהי העבודה שהיא נוטה אליה יותר מסיבות שונות.

צלם: אשר בן ארי, ארכיון השומר הצעיר, יד יערי (C)

השאלה הארוטית הופיעה בפני כולם

הארוס שבין הגברים מזווג אותם לחברה, ומנחיל לפרטים את עמדתם המוצקה והמוחשית בתבל. הארוס שבין המינים נותן לפרט את חייו במלואם, ומנחיל לו עמדה בתולדות האנושיות והשתלשלות הדורות העתידים.

הופעות מסוג ראשון נוצרו גם אצל היהודים וגם אצל היוונים העתיקים. חבר גברים שנתחברו מתוך יחס ארוטי, נהפך לחוג תרבותי, מרכז רוחני לאומה, מעין ממנו שאב העם כוחות יצירה לדורות. החסידים מצאו בחבר גברים את מקום משכנו של אלוהים. לאמור: אידיאה מופשטת מצאה את ביטויה בשתיה, בריקוד, בשירה, בחוג אנשים המתדבקים איש לאחיו ברגע ההתפעלות. אלא שאת האשה דחו מחוגם. וזאת היא תקלה: התקלה ליצירת חברה אנושית בריאה ושלמה. אותו היחס לאשה אנו מוצאים גם אצל היוונים.

שאלה זו – שאלת האשה בחוג התרבותי הנוצר על ידי הגבר – תפשה מקום עיקרי כבר בתנועתנו בחוץ-לארץ. הפתרון ששיערנו לנו אז היה, אמנם, תמים למדי – שהרי את החיים לא ידענו!

לא ללמד זכות על נשים הנני בא בזה. הנכם מכירים אותי, עד כמה אני רחוק מזה. הכרתי המדעית ותפיסתי את מהות האשה אחרת היא לגמרי. אך בקבוצתנו, בביתניה, נפתח לפנינו ספר שהוא אחר מהרגיל: נשמת בן-האדם.

ארבע צעירות היו בקבוצתנו. לשתיים מהן נטה הלב והרגש של רוב הצעירים. אין צורך לנמק את החזיון הזה. נשמתנו הערה, המלאה כוח ורצון, מצאה לה פתח התפרצות בארוס לצעירה. גורמים טבעיים ונפשיים, שנצטברו בנו בגילנו זה, חיפשו להם מוצא ופתרון. שתי הצעירות נהיו למרכז חיינו.

החיים בקבוצתנו היו אחרים מאשר בכל חברה אחרת. איש לא הסתיר מחבריו את רגשותיו ואת יחסו הפרטי. אמנם, רק שתי צעירות עמדו במרכז ורק שני צעירים מצאו יחס קבוע אליהן, אולם השאלה הארוטית, בתור פרטית וחברותית, הופיעה בבת-אחת בפני כולם. כל אחד משני הרעים הנזכרים לא צמצם את עצמו בפינתו הפרטית. כל פרט חי, במידה גדולה, את חיי הקבוצה כולה. באופיה של הקבוצה והיחוסים הפרטיים שבין אנשיה היתה ההנחה: החיים הארוטיים הפרטיים – בתור קנין רוחני של הקבוצה כולה. הצעירות האלו לא חיו, אמנם, את חייהן הרוחניים באותה האינטנסיביות ועושר המחשבות של הצעירים, אולם היות והן שימשו מרכז משיכה לצורך הארוטי של הגברים, הרי שחונכו על ידם בלי מחשבה תחילה ובלי תכנית פדגוגית.

נשארה המנטליות של העיירה

ביחסים בין הבחורות והבחורים היו הרבה מאוד מעצורים. למעשה נשארו עם המנטליות של העיירה. מתחת להכרה רצו להיות כמו כולם בעולם, וכל אחת חיפשה לה בחור להתחתן, אפילו אם לא עשו חתונה ממש.

היו יתושים וקדחת ומעל כל מיטה היתה כילה. גרו כמה יחד. וכשבא בחור לבקר, היו מורידים את הכילה ונסגרים בה. אם מישהו מהשותפים לחדר בא וראה שהכילה סגורה, היה ברור מה קורה. היו אומרים שיש שם "4 רגליים". בד"כ בני-הזוג היו רק מדברים ומדברים. כמעט שלא קימנו יחסים עד להתקשרות קבועה. היו המון בדיחות על הענין של "4 רגלים": כמו על מישהו שבא לבקר מישהי, ראה "4 רגליים" וברח. בקיץ היו זוגות שהיתה להם מחצלת קבועה מונחת בכרם או בחורשה, והיו הולכים לבלות שם. וגם על זה היו סיפורים כמו "לקחו לי את המחצלת".

מחיצה מסדינים

אני הייתי בן 22. איתה היתה בת 21. היה עלינו לסדר את ה"חדר" שלנו. באותה תקופה גרו כל חברי הקיבוץ בעליה הגדולה מעל לרפת. הקצו לנו מקום מעמוד עד עמוד. שאר הזוגות סגרו לעצמם פינה על ידי ברזנט. אך לנו לא נשאר. מניה שוחט הביאה אותנו ללא הודעה מוקדמת.

החותנת שלי הכניסה למזוודה סדינים גדולים. עשינו מחיצה, קירות לחדר. הם הפרידו בינינו לבין הרווקים, שגרו כולם יחד – בחורים ובחורות. חדר הסדינים שלנו עורר התפעלות מרובה.

ילדינו

הבכי נשמע מבית הילדים

בבהירות עוברים עכשיו לנגד עיני הימים הראשונים שלי בעין-חרוד. חברתי נ., שאף היא באה הנה זה זמן לא-רב, ועמה בת קטנה, אמרה שהיא תשגיח גם על ילדתי, ואני אוכל לצאת לעבודה. לאחר ימים מספר – נתחלף. אבל עוד לא עברו אותם הימים המעטים שקבענו, והנה כבר שלוש אמהות יושבות ודנות על גורל ילדיהן: אני, נ. ועוד חברה, אם לילדים אחדים, שכל היום היתה מטפלת בהם. ראינו צורך לקבוע מקום, בו יימצאו כל ילדינו יחד. חברים אחדים מן המחנה – גם הם השתתפו בערות בדיון,. ופונה חדר בבנין-אבנים רעוע משרידי בתי הערבים. תוקן הבנין איך שהוא, וה"מוסד" הוקם. כאילו יד נעלמת היתה בדבר – וגם מירושלים באה משפחה עם ילד בגיל רך משלנו; עוד משפחה באה מכפר-גלעדי, ובמשך ימים מעטים היה כבר מספר הילדים שמונה. המשך ה"שיפורים" היה: קניית מחצלת והוספת בנין פעוט, מטר על מטר, ל"מטבח הילדים". לא קל היה לנו. המעבר מבית פרטי לחינוך משותף בגיל רך מאוד היה קשה גם לילדים וגם לאמהות. הבכי הרב שהיה נשמע מחדר-הילדים רוב שעות-היום, ואף גם בלילות, רבץ-הכביד על כולנו בשנים הראשונות. אי הבטחון של ההורים והמטפלות, גם הן, ברובן, אמהות; הגישושים והנסיונות והפחד התמידי מפני טעות באיזה פרט חשוב – כאילו הורגשו גם ע"י הילדים. נוסף לכך קדחו אלה הרבה. החלטנו להעלות אותם לימי הקיץ לכפר-יחזקאל, לצריפים שהוקמו במעלה בניני המושב. יום-יום הייתי עולה, בשעות הפנויות מן העבודה,. לראות את הקטנה. קדחתי גם אני, והיה זה מאמץ בלתי-אנושי כמעט להתגבר על המחלה היצוקה כעופרת באברים, למלא, ככל האפשר, את מכסת יום-העבודה, ויחד עם זה לא לחטוא לנפש-הילדה, שהתרפקותה עלי נראתה לי תמיד כגדולה מאוד וכבלתי באה על סיפוקה במידה הדרושה.

באסיפה דיברו על הלינה המשותפת

עין חרוד

שרה יצקר: התבדלנו לחדרינו הפרטים מתוך צמאון לפינה הפרטית, שהיתה חסרה לנו, ביחוד לפועל הישן. צריך להשתדל שצמאון זה לפינה הפרטית, לאמא ולאבא, לא יהיה בין הילדים. זה מורגש בין ילדינו ואנו צריכים להיזהר מזה. מזמן שהחילונו לקחת את הילדים בערב הביתה, כדי שהלילה יהיה יותר שקט... יש לילדים, אפילו הקטנים, צורך להימצא לאו דווקא בחברה.

... לי ברור הדבר, אם כי אנוכי יודעת את המכשולים והצדדים השליליים שישנם בלינה הפרטית. ראשית – לא נוכל לדאוג לסידור המעון של המשפחה במידה שדאגנו לביה"ס. ויש שלילה בהימצא הילדים בצוותא עם ההורים. אבל לזה יכול להימצא תיקון. אפילו חדר ילדים נבדל ל-2 משפחות – גם זה ימנע אותנו מהרגשת "קהל", "חברה", "ציבור" במשך כל היום, מבלי השאיר רגע אחד של שקט אינדיבידואלי.

הילדה גרטנאור: אנו צריכים לשאול את עצמנו מה רצוננו: חינוך משותף או חינוך אינדיבידואלי. אם חינוך משותף, הרי צריך שהילדים יהיו מצורפים לחברה וחינוכם ישא אופי שלם ואחדותי, ולא תבוא הדיסהרמוניה מהשפעות פרטיות וחלקיות של ההורים על הילדים.

רוזנברג: יש רואים סכנה בלינה משותפת. כל שאלותינו נגמרות בהצבעה וכך גם שאלה זו. אין מגמה לחינוכנו. ביה"ס שלנו הוא בית לשרות הילדים ולטיפול בהם. אין לפנינו דמות האיש שאנו רוצים לחנכו. אני בעד איזולציה גמורה של הילדים מציבורנו – שהוא חולה, שהוא שובר את רצון עצמו בהתמדה. בית ההורים הפרטי הוא פסול בעיני בתור כוח מחנך. אין למסור את רגע ההתרשמות לידי ההורים, להיות דווקא המכריעים בניגוד למוסד.

שרה יצקר: כמו שההתלהבות הקוסמופוליטית עברה והוכר ערך האומה, כך תעבור גם ההתלהבות של השותפות המבטלת את המשפחה. כמו שחשובה האומה בתבל, כך חשובה המשפחה בכל ציבור. וקשה לחשוב שנבטל את החברה, שנמסור את הילדים רק לאנשים בודדים... בהיות הילדים חיים בשכנות, על יד ההורים – אז יחיו חיים אורגניים....

אידלשטיין: צריך שהילדים יחונכו כחטיבה אחת. מקור החינוך צריך להיות יחיד – חבר המחנכים ולא הקולות הנפרדים של ההורים. לא צריך שיהיו לילד שני בתים.

בת-ציון: בדברי אידלשטיין מורגש הרווק. אבל אנוכי, שאני אם לילדים, מרגישה ויודעת מהו הרצון לראות את הילד. דברי שרה מקורם אך ורק ברצון ההנאה האיגואיסטית. אנחנו לא נוכל לספק לעצמנו את ההנאה הזאת כי אנו עובדות. בין כך, אפילו בבית הפרטי לא נוכל למסור לו לילד אלא פגישות. ולמעשה – על הילד איננו חושבים. לילד טוב אם ההורים מבלים אתו – בין בבית ובין במוסד. אם לא נוכל לספק את צרכיו בבית לא יהיה מי שיחליף אותנו, לא כך במוסד, שבו תמיד המטפלים שצריכים להיות הטובים שבנו.

את שם הילדה בחר הקיבוץ

כשהתקרבו ימי ללדת את יעל, היה ברור לי כמו לכולם שאין לי רשות לתת לה שם כרצוני.

הילד היה שייך לקיבוץ, והקיבוץ צריך לקבוע את השם. לבית החולים הביאו לי שתי אלטרנטיבות מטעם הקיבוץ: יעל או תמר. לא כפו עלי הר כגיגית, חס ושלום, אלא כפי שאתם רואים השאירו את זכות הבחירה לי, מכאן שהליברליזם שרר אצלנו בכול. בחרתי בשם 'יעל' ואת 'תמר' השארתי ללאה.

כשרציתי לטייל אחרי יום עבודה עם בתי, הייתי חייבת לצאת עם כל חמשת הילדים שהיו כבר אז בקיבוץ. אסור להפלות בין ילד לילד. אם לטייל – אז עם כולם.

חברת הילדים הראשונה

"באתי לבית-אלפא בסוף 1923. לא מצאתי בזמן ההוא כל חברת ילדים, פרט לילדיו של אליהו רפפורט. היה זה זמן קצר אחר שוב אליהו מהכשרתו כסנדלר. הוא קיבל חדר בצריף הארוך של הסדנאות. בחדר זה היתה הסנדלריה וחדר המגורים והאמנות שלו (כשרונותיו האמנותיים מצאו את ביטויים בציור, בספרות – ובעיקר בשירה, בחיטוב בעץ, בעשיית כינורות וכו. י.ר-פ) וגם בית-הספר, באשר א. היה היחיד אשר טרח להרביץ בו תורה... הרעיון בדבר הקמת חברת ילדים הועלה לראשונה רק בסוף 1924. הדבר קרה אחרי משבר חברתי בקיבוץ בית-אלפא – על רקע ויכוח בשאלת הלינה המשותפת שנתעורר עם היוולד ילדי הקיבוץ הראשונים – נצחון רעיון החינוך המשותף המלא המריץ את אליהו להעלות את רעיון החינוך המשותף בגיל הנעורים (הכוונה לגיל 12 – 15) י. ר-פ) דבר זה שוב פילג את הקיבוץ ועורר ויכוחים סוערים. סייעה להם המציאות שנוצרה בינתיים – בואם של ילדים נוספים – בעיקר אחים של חברי הקיבוץ (בית-אלפא) וחפצי-בה... רובם – יתומים. עמלו של אליהו היה קשה וגורלו היה מר שכן פעל למעשה תוך התנגדות מצד רוב הקיבוץ. רק בודדים תמכו ברעיונותיו. אבל אליהו הצליח למשוך לרעיון זה אנשים מחפצי-בה ולאחר זמן גם מתל-יוסף, אשר חדלה בימים ההם לשלוח את ילדיה לעין-חרוד בגלל הפילוג בין המשקים האלה. עוד בקיץ 1925 התקבץ מספר ילדים מגילים שונים משלושת המשקים".

שלי שלנו

למה לך שעון?

למחרת בואי לגדוד ניגשה לי חברה ואמרה: "אה, יש לך שעון? הלא את רווקה, למה לך השעון? ואני הנני אם מיניקה, תני לי את השעון". חפצתי להגיד: "כיצד – שעון זה מתנה הוא לי", אולם מיד נכנעתי להגיון שבקומונה: היא זקוקה לשעון יותר ממני ומסרתי לה אותו.

אחרי זמן-מה ירד גשם. אני מוציאה את שכמיית הגשם שלי והולכת לחדר-האוכל. בפתח הדלת עומד שומר. רואה אותי ואומר: "הידד, שכמיה!" ומוריד אותה ממני. עוד טרם הספקתי להגיד מלה – והוא כבר לבוש בה. עמדתי. והוא מביט בי, פותח את השוליים של השכמיה, מצטחק ואומר: "אם יהיה גשם חזק, אבוא לאוהל לקחת אותך תחת השכמיה שלי". "שלו! - מה, זה שלך?" – " שלי, משום שאני השבוע שומר; בשבוע הבא יהיה זה של אחר".

הצטחקתי גם אני ואמרתי: "אל תטריח את עצמך, אלך בלי שכמיה, יהיה גורלי כגורל רבים". ככה נכנסו לקומונה שתי המתנות אשר הביא לי החבר כ. מהגדוד העברי.

נעלי ייצוג

בדגניה של אותם הימים לא היו נעליים. מכיוון שכסף לא היה כדי לקנות, הסתפקו בזוג נעליים לייצוג הקבוצה כולה. לחברים תפרו מין תחליף לנעליים – מברזנט.

כשאימי באה לבקר בארץ, נסעתי עמה לטיול. לקחנו עמנו חברה אחת מדגניה. כשהגענו לטבריה, ראינו מולנו את עגלת החלב של מרים ברץ. נעצרנו. החברה ירדה מהמכונית ומרים מהעגלה. התישבו על המדרכה של טבריה ו...החליפו נעליים. נראה שמרים נעלה את "נעלי הייצוג", והחברה היתה זקוקה להם עתה בנסעה לטיול ברחבי הארץ

הזבל לדור הבא

... היה זה בשנת 1923. תקופה של רעב למחצה ומחסור בכול.

כבר שבועיים מחכים למשאית הישע עם פרודוקטים שהגזבר הבטיח לשלוח מחיפה ועדין לא הגיעה. ובינתים כילינו את כל אשר היה בבית והמחסן ריק מכול. לא קטניות, לא אורז ואף לא טיפת שמן. על תה וסוכר אפלו לחלום כבר הפסקנו. ישנה עדיין מנת לחם לכל אחד, ובצל, הרבה בצל, אשר הצליח מאד בשנה ההיא.

לא בישלנו באותו יום. מתקרבת שעת הצהריים. עוד מעט יבואו החברים מן השדה רעבים, עייפים ורבטובים, כי גם גשם טפטף במשך כל אותו בוקר, ומה נגיד להם? החברה האחראית במטבח פרצה בבכי וברחה מן המקום, ואני נשארתי יושבת בחדר-האוכל קודרת ומלאת צער. העמדתי על השולחנות לחם ובצל – וזהו זה.

והנה נכנס לוקא – צעיר יפהפה, עליז ומלא חיים, ויחד עם זה אמיץ-לב ונאמן.

-"מה את מזופתת כל-כך מניה? מה קרה?" שואל לוקא.

ואני, מלאת מרירות שופכת את מר לבי לפניו. אין מה להגיש לחברים לאכול. הגזבר לא שלח מאומה. המצב הולך ורע מיום ליום, ואיך אפשר להמשיך ככה?

ואילו לוקא מסתכל בי, מחייך ובקול עליז אומר לי: "רק זה? גם כן טרגדיה! ואם לא אוכלים אפילו כמה ימים אז מה? מזה לא מתים, ואף הקיבה לא מקלקלים! וכי אין את יודעת כי אנו רק הזבל לדור הבא?"

הסתכלתי בו בהקשבה דרוכה, ופתאום הוקל לי: הלא לוקא צודק! אם אנחנו רק הזבל בשביל הדור הבא, הרי שיש למדוד את הקשיים היום-יומיים באמת מידה אחרת. ובעליזותו הדביק גם אותי.

אותה שעה החלו החברים להגיע מן השדה, עייפים ורטובים. עמדתי וקיבלתי את פניהם בשמחה: - חברה, לא בישלנו היום, כי הגזבר לא שלח פרודוקטים. יש רק לחם ובצל. אולם אל דאגה! לוקא אומר כי אנו רק הזבל בשביל הדור הבא!"

השתררה דממה קצרה. אך הנה נוטל חבר אחד בצל גדול מן השולחן, יוצא את אמצע חדר-האוכל ופותח במחול מבדח: לוקא יבנה הגליל! אל יבנה הגליל! מצטרפים גם אחרים. כל אחד עם בצל בידו. משתלהב מחול סוער, וחדר-האוכל מתמלא שמחה אמיתית ושירה אדירה: אל יבנה הגליל! לוקא יבנה הגליל!

האקסקוציה, החרמת הבגדים

סיפוק מיוחד היה לי השבוע. קיבלנו החלטה לסדר מחסן בגדים משותף. יום שלם נמשכה האספה, וההחלטה נתקבלה פה-אחד. זאת היתה בשבילנו הפתעה נעימה. ברור לנו אמנם שלא כולם הצביעו ברצון ובהכרה ברורה בעד ההחלטה הזאת, אולם מתוך שלא לשמה יבואו לשמה. העיקר, אם יש כבר ההכרה שאסור ואי-אפשר בקבוצה להשתמט מסידור מוסד זה. ועדת המחסן ניגשה במרץ רב לעבודה. קיבלנו כבר מכל החברים את הבגדים. ולו ראיתם את המחזה בשעת קבלת החפצים. כל חבר הכניס את כפיפתו, פתחה והוציא את חפציו. אחד-אחד היו מונים אותם ורושמים בפנקס. זאת היתה "אקסקוציה" שבאה להעביר את הרכוש מרשות הפרט לרשות הכלל. בצריף החדש סידרו מחסן מיוחד עם ארגזים לבגדים לכל אחד. לפי המרץ שגילו בימים הראשונים חברי הוועדה לעבודתם, מקווה אני שבמחסן ישרור סדר מוחלט. מחר בבוקר אספה, ויימסר דו"ח מעבודת הוועדה במשך השבוע. אינני יודע איזה רושם השאיר מאורע זה על אחרים. אולם אני נמצאתי בימים אלה במצב של התרוממות רוח. אלה הם הימים הנעימים ביותר שהיו לי בקבוצה עד עכשו. אני חושב שהמחסן המשותף, אם רק יהיה מסודר כדבעי, עלול להשפיע במידה רבה מאוד על חינוך החברים. זה ישפיע על החדשים הנוספים למחננו, שייכנסו לאווירה קומוניסטית טהורה, וזה גם יכניס שוויון לחיינו. לא יהיו עוד חברים מצוחצחים ומקושטים – ומצד שני חברים לבושי קרעים, ערומים ויחפים. אמנם יהיו עוד בטח עניינים שונים שישמשו חומר לשיחות חברים באספות. לא יחסרו אולי גם חיכוכים וטרוניות, אולם אין אני נרתע מפני אספות אלו. אספות אלה תחנכנה את החברים.

קולטורה

תתחיל לדבר כשתדע עברית

אני התחלתי לתקוף את הקבוצה המיסדת מיד בבואי ביחס לשפה; הם דיברו ביניהם רוסית, ואני הייתי קנאי לעברית. אכן, הם לא היו היחידים שלא דיברו עברית, היו גם רבים אחרים שדיברו רוסית, אידיש, ושפות אחרות. השתדלנו לארגן שיעורים לעברית. אך קשה היה לגייס בינינו מורים ללימוד השפה. לא כל אחד שידע ללמד היה מוכן לכך. הנה אליעזר כנעני (אז – הנדלר) – ידענו שהוא יודע עברית , אך הוא סירב לעסוק בהוראה. "לא באתי הנה כדי להיות מורה" טען. "רוצה אני לעבוד כמו כולם" (לבסוף הסכים ללמד חצי יום אחרי-הצהרים). היחס ללימוד השפה היה שונה. היו שהשתדלו יותר, והיו שהשתדלו פחות. למעשה גם לא קל היה לאנשים ללמוד, כולם היו עייפים בערבים. היו קשיי הסתגלות לעבודה ולאקלים, עם זאת היה הדבר תלוי גם ברצון וביחס החברים, וכמובן גם במידת התפיסה של כל אחד. אך החברים הרגישו שבלי עברית אי-אפשר לזוז.

אני הייתי חריף מאוד בענין השפה, לא נתתי לאנשים לדבר באספה שלא בעברית. היה פעם, שבאסיפה קם בחור ורצה לדבר בשפה אחרת. אמרתי לו: לא! אינך מקבל רשות הדיבור. דבר עברית. הוא טען – "אינני יודע עברית". אמרתי לו: תתחיל לדבר באספה בעוד חצי שנה, כשתדע את השפה,. שום דבר לא יקרה. אז הוא התחיל לצעוק – "זו אינקוויזיציה". החשש היה, שאם לא נפעל בענין השפה ביד חזקה, לא נתגבר על כך. לא הייתי היחיד שנהג כך, ולא רק באסיפה. כשהיינו שומעים בתוך האוהלים השכנים שבאחד מהם מדברים רק רוסית, היינו יוצאים ומתחילים לדפוק באוהל וכשזה לא עזר – גם הפלנו אוהלים.

פורים אחרי גילוי הפסיפס

כל מה שמתתיהו עשה ומה שאני עשיתי היה קשור אצלי עם החוויה של הקיבוץ. אחד הדברים הגדולים היה הקשר לנוף. העליה לגלבוע. להביא פרחים מהגלבוע בהתרגשות גדולה. הקרבה לשכנים הבדווים, גידול הצאן, הקשר האמיתי לעבר שלנו, לאבותינו – שגם הם היו בדווים מגדלי צאן. היה גם החורף הנהדר. הגשם. החורף הרך של בית-אלפא לעומת החורף שהכרנו באירופה. צלילי פעמונים של הכבשה המובילה. הרגשנו שאנחנו חיים בראשית של יצירה. היתה בנו התרגשות גדולה של ראשוניות. אבל עוד לא ידענו מה אנחנו בעצם רוצים. אפילו בפוליטיקה היה משהו מן החלום, מן הסמל. המציאות והדמיון התערבבו.

והנה יום אחד כשחפרו תעלה גילה משה ברסלבסקי את הפסיפס של בית-אלפא. אמרו שאסור שהבריטים ידעו על-כך. מישהו נסע לאוניברסיטה להודיע על כך. בא סוקניק והתחילו לחשוף את הרצפה. הפסיפס התגלה לאט-לאט. אנו רצנו כל יום מהעבודה לראות מה גילו. כל ערב התאספנו בחדרו של סוקניק, והוא הסביר לנו. התחלנו לעסוק בארכיאולוגיה. אך גם רקדנו ואלס וטנגו. כשחשפו את הפסיפס, התברר כי כאן בבית-אלפא ישבו יהודים. שזוהי בית-אלפא העתיקה. שפה היה בית כנסת: בנינו על מקום שהיו בו שורשים.

בפורים היה הפסיפס גלוי. החלטנו לעשות חג יחד עם חפצי-בה, ושנושא החג יהיה: בית-אלפא לפני אלפיים שנה. הביאו תלבושות מהבדווים. דבורה ואני ישבנו ותפרנו מכל מיני סמרטוטים תלבושות לכל הקיבוץ. התכנית היתה נהדרת. הילדים עמדו, כמו בפסיפס, כארבע עונות השנה – קיץ, חורף, אביב וסתיו. באמצע עמדה ס. היפהפיה של הקיבוץ. על זה שהיא היתה היפהפיה לא היה ויכוח.

לכבוד המסיבה חיבר מתתיהו הרבה שירים. השירים האלה לא נשארו. סידרנו שוק. לשוק באו אורחים: צוענים, הודים, וביניהם גנדי. השיא היה כשבאו חברי חפצי-בה. הם באו כרומאים. מחופשים בסדינים, והם לקחו בחורה, קטנטונת ושמנה, ונשאו דווקא אותה על האפיריון: היא היתה המלכה.

היה להם הומור עסיסי.

הגיעו קבוצות מאורגנות להאזין לרדיו 1925

היום התקנו אנטינה לראדיו הראשון בארץ, בפלוגתנו בחיפה.

בגיל 17 התנדבתי לצבא האדום והוצבתי ליחידת תחנת שדה ליד המפקדה העליונה, שמפקדה היה ל. טרוצקי. בשנת 1920 עוד לא היה רדיו-טלפון ברוסיה, ובשמענו פתאום קול אדם בוקע מהתחנה שעבדתי בה, נדהמנו כולנו.

בהגיעי לארץ קיבלתי מקלט קטן מחו"ל, אבל הוא לא פעל כהלכה. אך הידיעה על המצאותו של המכשיר הפלאי התפשטה בכל הארץ. ברל כצנלסון הזמינני לתל-אביב, למערכת "דבר", שהיתה זקוקה לרדיו טלגרפיסט. פנייתי לקיבוץ בבקשת השתלמות ברדיו בצרפת נתקבלה ללא התלהבות, והוקצב לי, נוסף לסכום כסף שהשגתי, סכום של לירה.

בהגיעי למרסיי, לתחנת ביקורת הדרכונים, שאלו אותי מספר פעמים לשמי, כיוון שעל בגדי היו מסומנים שמות שונים (הבגדים מהמחסן הכללי...).

בשנת 1926 חזרתי ארצה לקיבוץ, התקנתי את מכשיר הרדיו, האנטינה, ואירגנו חוג ללימוד הרדיו. נוסף לתושבים היהודים, כיתות תלמידים, היו באים גם פקידים אנגלים, בתו של המושל, רכובים על סוסים ומלווים שומרים בדוויים. המאזינים היו משלמים דמי האזנה, ובעלי המכוניות היו תורמים בטריות להפעלת הרדיו.

ועדת הראי-נוע תבחר פילמים מתאימים

מוסד הראי-נוע בתל יוסף, זה שהרבה חלמנו עליו, בא לנו כמעט בהיסח הדעת. ביקר את הארץ, ועבד איזה זמן בבית-אלפא, חבר מגרמניה – העומד קרוב לתנועת הפועלים בארץ. רצה ליצור איזה מפעל תרבותי בעמק להנאת העובדים. עסק וטיפל איזה זמן בזה, ובנסעו השאיר סכום כסף. בפגישה המשותפת של ב"כ ועדות התרבות של משקי גוש נוריס נבחרה ועדה שתנהל את הראי-נוע. המקום נקבע בתל-יוסף, היות ואצלנו יש חשמל. ההצגות תהיינה בזמן הראשון פעם בחודש-חודשיים. צוינו מיני פילמים הרצויים לנו ביותר, אחרי שאיננו יכולים לקחת מכל הבא ביד. מלבד הפילמים שיש בהם משום הנאה אסתטית, נשתדל להשיג גם מדעיים. בשביל ההתקשרות עם סוכנויות הפילמים נסע הח' ר. לתל-אביב וירושלים, ויש תקווה שנוכל להעמיד את המוסד על הגובה הדרוש. דאגה מיוחדת נקדיש לפילמים המתאימים לילדים. בגוש נוריס נמצאים כבר כיום שלושה בתי-ספר עם עשרות ילדים, והראי-נוע יכול לשמש לגורם חינוכי חשוב מאד בייחוד במקצוע ידיעת הטבע.

להחזקת המוסד הוטל מס של ¼ גר"מ על נפש עובדת במשקי נוריס.