'כאן על פני אדמה' - 1919-1904  

חלק ראשון: תרס"ד - תרע"ט 1919-1904

קשרים חדשים

כל אי התאמה גרמה למתיחות

בבואי לדגניה נקלעתי לתוך האווירה המיוחדת במינה אשר שררה אז בקבוצה הראשונה. הנסיון של חיי-שיתוף היה עדיין בראשיתו. בכנרת, שבה היתה והתלבטה אז הקבוצה האמריקאית, ובמגדל עם ראשית הקומונה שלה, שררה אותה אווירה של תביעה גדולה מאוד מאיש לאיש. כיוון שכל החיים היו מבוססים על קשרי חברות, על כושר האדם ליחסי חברות ועל התאמה הדדית – הרי שענין זה היה גורם למתיחות מתמדת בין אדם לחברו. בתמידות נעשו מאמצים של התחיות הדדית – ולא תמיד הצליחו. כל גילוי קל של אי-התאמה או אי-הבנה בין איש לרעהו היה גורם מתיחות ומשפיע על חיי הקבוצה כולה. אנשים היו מהלכים במצבי-רוח קשים. כיוון שכל החיים היו תלויים ביחסי חיבה ורעות, הרי שכל חיכוך של מה בכך הי מעורר באיש עצמו את הספק אם יוכל לחיות כאן, או מציב בפני החברה את השאלה אם הוא מתאים לה. הכל היה סובייקטיבי מאוד גם בגלל היות החברה מצומצמת, ושיווי-המשקל שלה ניתן לערעור על נקלה.

עליזה שידלובסקי

חברי קבוצת דגניה, ארכיון לבון (C)

לחפש את האדם המתאים

חלק מהקבוצות חיפשו את האדם המתאים על-ידי סלקציה אישית. כזאת היתה דגניה. ובענין זה דגניה משמשת סמל, מפני שהיא היתה ראשונה בענין זה והתמידה בזאת מראשית התנועה הקיבוצית ועד היום. בדגניה היתה סלקציה. כמעט ולא היה איש מהעליה השניה שלא היה כמה זמן בדגניה. ולא היה שם פועל. ולא רק בדגניה, אלא בכל מקום. הפועל היה עובד ונודד. משהו מזיעתו של כל פועל היה בדגניה. כל פועל קצת הזיע שם, בשמחה, ולא היה מוותר על זאת. אבל היתה שם סלקציה מתמדת – בחירת האדם המתאים.

פתקאות של גילוי לב

- - - - גרנו בחצר בחושה. הקיר שהבדיל בין חדרינו לא הגיע עד התקרה. מדי פעם זרקנו פתקאות אחד לשני. תמיד הן היו הבעה של קרבה וידידות. כאשר הוחלט ביני ובין תנחום על יום התקשרותנו, הודעתי ליעקב בפתקה.
- - - - - באותם ימים כל אחד רשאי היה אצלנו להגיד לחברו, ובגלוי, כאשר עם לבו. לפעמים אפילו נגעו ברגשות הכי אינטימיים של החיים הפרטיים. כמה חודשים אחרי חתונתי, ואני טרם הריתי, קיבלתי מכתב מחברה: "זה פשע כלפי הישוב. עלינו לקיים את מצוות 'פרו ורבו' ". מיד העברתי ליעקב את הפתק דרך הקיר. עד עכשו כאילו מהדהד בלבי צחוקו הרועם - - -

ב"אורדן" (המסדר) הסודי

ישראל שוחט נראה לי אז כמו "שייך" בין חבריו, והם היו נתונים כולם להשפעתו האישית ויישמעו לו, מלבד היותם קשורים מאוד אחד לשני. באחד הימים הביאו, ללא כל סיבה ניכרת, תמרים ותפוחי זהב ויתכוננו להילולה. שאלתי את שוחט לסיבת הדבר, וסיפר לי שאחד החברים, ישראליק (ישראל גלעדי), השוכב בבית-החולים, נותח היום והניתוח עבר בשלום ומתכוננים לחוג את המאורע. המסירות הזאת שליכדה את החברים השפיעה גם עלי. התחברתי אל מניה וילבושביץ (שוחט). היא היתה חזקה מאוד ושאפה שכל הנשים תהיינה חזקות, ותוכלנה לקחת חלק בכל העבודות הקשות והמסוכנות אשר הגבר עושה אותן.
כעבור זמן קצר לאחר בואי התחילו להכין אותי ל"אורדן" הסודי שהיה קיים כבר. הזמינו אותי לאספה שבה נכחו אחד-עשר חבר. באספה דובר על מטרת ה"אורדן" ועל הצעדים הקרובים שיש לעשותם. דיברו על הצורך להרים את כבוד היהודים בעיני השכנים , ושיש להוציא את השמירה על המושבה העברית ואת מרעה העדרים מידיים זרות; וכן דובר על האחריות המוטלת על החבר לאחר שהוא מתקבל ל"אורדן" ועל המשמעת החלה עליו מיום הכנסו.
שמחתי מאוד על שסיפחו אותי לחבורה, אבל הפחידה אותי האחריות המוטלת עלי מעכשיו. ידעתי כי מעכשיו איננה (צ"ל אינני) חופשיה לעשות צעד על דעת עצמי, ואם גם הדברים טרם היו ברורים לי כל צורכם, הנה קיבלתי עלי את הכל כתורה שבלב וארגיש כי הרעין המלכד אותנו הוא רעיון קודש.

קיילה גלעדי

חברי השומר, ארכיון לבון (C)

אל הקרקע

באסיפה תנחום הרים כיסא

היו בינינו אנשים שחשבו שיש למסור את דגניה לקבוצה אחרת – ואלה היודעים את העבודה וסדריה צריכים ללכת לכבוש מקומות חדשים ולהקים קבוצה חדשה. בחורן היו לפיק"א שבעים אלף דונם אדמה. ערבים עיבדו אותם ויהודי אחד השגיע עליהם. את האדמה הזאת רצו לגאול. על כך היה ויכוח קשה. יוסף בוסל היה אחד המתנגדים להליכה לחורן. הוא ראה בזה את הרוח הגלותית השואפת לנדודים וטען שעלינו לבנות את הקבוצה ולהיות לדוגמא לאלה שיבואו לבנות קבוצות.
ותנחום הרים כיסא והורידו בתנופה על הרצפה והתריע "כאן אנחנו נישאר!".

להעלות את הפריון או לרדת ברמת החיים

הדאגה העיקרית היתה לשאת את עצמנו, לחיות מעבודתנו ולא להיות נתמכים. הישג זה היה נחשב למטרה העיקרית. זה לחץ עלינו ודחף אותנו להתקדמות מתמדת. הכנסנו את מחזור הזרעים, התחלנו בזיבול, החלפנו את המחרשה הערבית, הכנסנו חלקים של מכונות וכו'. נדחפנו לכך מפני שעל ידי זה יכולנו לעמוד מול העבודה הזולה. אם כי אין לנו אף פועל ערבי במשקנו- המחיר של החיטה שלנו לא צריך להיות גבוה יותר מזו של הערבי. התחילה התחרות המתמדת: לרדת לרמת החיים של הפועל הערביי, או להעלות את פריון העבודה. לרדת לרמת חייו של הפועל הערבי היה קשה, מפני שלאיכר הערבי יש מה שאין לנו. יש לו משק, זהו משק דל אך מעורב, והוא מספק חלק מצרכיו. לפועל הערבי אין צורכי שיכון, וצרכיו בתלבושת ובאוכל הם קטנים מאד.

תצלום מאוסף סוסקין, מכון לבון (C)

המשק הארצישראלי היהודי – חד צדדי, מונוקולטרי, לא מעורב. האדם קונה את החלב ביהודה ואת הפרי בגליל. לכן, אפילו אם הוא מוכן לחיות ברמת חייו של הפועל הערבי ושל האיכר הערבי – אין לו התנאים לכך. גם אין לו הנסיון בעבודה המביא לפריון גבוה, וגם לא אותה עמידה מול תנאי האקלים וחוסר התזונה. המוצא היה רק בעליה מדעית, ארגונית ועליית הפריון על-ידי ארגון אחר ועל-ידי טכניקה אחרת. הקבוצה היתה מתלבטת בין שני הקטבים: האם לרדת בסיפוק הצרכים או לעלות בפריון. בשתי הדרכים הללו נתקלה הקבוצה באחת השאלות העיקריות: החומר האנושי. כאן התחילה הקבוצה בסלקציה מתמדת. כמעט כל פועל בארץ היה קנדידאט לכל קבוצה וכל חבר עבר דרך ארבע-חמש קבוצות, כי היתה סלקציה לשם התאמת האדם לקבוצה. הקבוצה היתה דרך של כל הפועלים, כי הקבוצה היתה דרך של כיבוש עבודה, של כיבוש קרקע, של כיבוש שמירה, של כיבוש משק ושל יצירת משק. כל אחד שאף לכך, ופה התחילה הקבוצה מתלבטת ביחס להרכבה. כך גם נוצרו טיפוסי הקבוצות השונים.

להסתדרות הפועלים החקלאיים

תרע"ח, 1918

כפר גלעדי, אוסף סוסקין, מכון לבון (C)

הננו קיימים ומקווים להתקדם ולהתפתח במשקינו ובמושבינו. את ההסתדרות לא עזבנו ואין במחשבתנו לעזוב אם רק תוסיף לעמוד על פרינציפים של פועלים בהכרה סוציאליסטית (הפרינציפ של אי-ניצול). ברורה לנו הטעות של ההסתדרות ומקווים אנו שתשנה את יחוסה ולהבא תתקרב יותר לשמוע רחשי הלב של הפועלים המתפרצים למרחב של עבודה יישובית, ותעזור ככל האפשר לקבוצות השונות בצורותיהן להסתדר במשקים ולהתישב על האדמה. – השנה הראשונה תרע"ז. רכשנו לנו אינוונטר במידה קטנה. זרענו תבואות שונות על אדמת חמרה. לא היתה לנו אפשרות לבנות בנינים בחמרה. הפקידות לא האמינה בכוחותינו. על-ידי זה לא רצתה להשקיע כספים בבנינים וכו'. היינו מוכרחים לגור במתולה ועבדנו בחמרה. האדמה רחוקה כשעה וחצי מהמושבה. ריחוק המקום גזל מאתנו הרבה כחות לחינם. כידוע, בשנה שעברה בכל הסביבה של ההרים לא הצליחו התבואות מפני מיעוט הגשמים. גם אצלנו לא הצליחו התבואות. הנהגנו השמירה במושבה במתולה ובשדות. המושבה מתולה תמיד סבלה מהשכנים המטואלים-הדרוזים, הבדואים, והנוצרים. כולם גנבו מרכוש המושבה וחיו על חשבונה. מפני זה נחרבה המושבה וירדה במובן החקלאי פלאים. בקושי עלה לנו להנהיג את השמירה, בפרט כי רחוקים היינו ממרכז השמירה העברית, ולא יכולנו להשיג עזרה בזמן הצורך. הפקידות עזרה בהרבה להנהגת השמירה. ע"י ההתאמצות הרבה הרווחנו במובן האקונומי. את ההפסד שהיה לנו בתבואות בפלחה יכסה הרווח של השמירה. התקציב שהשגנו הושקע כולו באינוונטר. בסוף השנה התחלנו להעמיד הביתן על האדמה. רצינו להרחיב את המשק כדי להגדיל מספר חברי הקבוצה ....

עם סידור העבודה

במוצאי שבת מתכנסים למשרד לחלק את העבודה. ישנן עבודות המתחלקות יום יום ויש שמתחלקות אחת לשבוע ולחודש. השומר מתחלף, מתחלף גם החצרן. במטבח נכנסות צעירות חדשות בלוית צעיר. נמסר למישהו התפקיד של ניקוי החדרים ותיקון לבנים. צעירה אחת נשלחת לנטיעות ולירקות. פורצים ויכוחים בין בעלי המקצוע המיוחדים, ה"פלאנטאטורים", הפלחים, הירקנים. כל אחד מושך אנשים ובהמות לעבודה, כ"א מהם יודע את דרישות המקצוע שלו. במשך הזמן גדלו אנשים במשק אשר הקיפו את כל המקצועות, אולם בראשונה היו נטיות נפרדות לכל מקצוע, ואי-אפשר היה לחלק את העבודה באופן שכל ענפי המשק יעובדו בזמנם לפי מידת הצורך. הפלחים דרשו משאר המקצועות לוותר לפלחה ולחכות עד שתעבור העונה – ולא הבינו ולא הרגישו באמת את צורך הענפים האחרים, וכן לא הרגישו בעלי הענפים האחרים את ההרגשה הבלתי-אמצעית שהרגיש מי שעבד בפלחה יום-יום וראה את צרכיה היא. קשה היה הסידור. אנשים לעבודה חסרו כמעט תמיד, מספר החולים היה בקיץ באופן ממוצע לא פחות מעשרים אחוזים, והיו גם זמנים של 50 אחוזים. לעתים קרובות נשתנתה רשימת-העבודה וצריך היה לסדרה מחדש בכל בוקר ובוקר. בגמר סידור העבודה הרשמי, נשארו עוד סידורים קלים או חשובים מאד שאין להם עדיין פתרון ודורשים מחשבה מיוחדת, והיו הפעילים ביותר מתעכבים עליהם במשך שעות רבות, ולפרקים מתלחשים עד אור הבוקר.

שמואל דיין

דברי פועלות

יש נחיצות בעובדות אדמה

בין השגיאות הרבות שעשה הישוב החדש, היתה גם זו שלא העריך כראוי את עבודת האשה. בה בעת שמנהלי הישוב והמתעניינים בו הבינו כי נחוץ לנו אלמנט של עובדי אדמה, שכחו לגמרי כי לא פחות מזה יש נחיצות גם בעובדות אדמה. וכתוצאה מזה לא מצאו לנחוץ לדאוג להתפתחות יסוד כזה בין הנשים ולהתרבותו. הצעירות שבאו לארץ מארצות הגולה היו עזובות לנפשן. ברוב עמל היו מוצאות עבודה, וגם העבודות לא התאימו לתפקידן ולא לרוחן. רק יחידות מהן הצליחו אחרי הרבה עמל נפש ורוח לתפוש איזה מקום בעולם העבודה שלנו. גם עתה לא נשתנה היחס הפסיבי הזה מצד המוסדות הישוביים, ואינם מתחשבים בצעירות כעם אלמנט ישובי.

נטיעת פרדסים, אוסף סוסקין, מכון לבון (C)

חטא גדול חטאו אבותינו לפנים ליחס לחינוך האשה. כל דאגתם היתה רק לבן. את הבת השאירו באי-ידיעה גמורה בנוגע לכל קניינינו הרוחנים, אך החיים לא אחרו לנקום בנו על ההבדל הזה: בתקופת ההתבוללות היתה הבת הראשונה שפנתה עורף לעמה ותחנך לנו דור של מתבוללים. ניזהר מחזור על השגיאה הזאת בעבודתנו הישובית. אם לא נקשור את האשה לחיי הכפר ע"י חינוך מתאים, תהיה היא הראשונה למשוך את כל המשפחה לעיר, ואולי עוד הלאה מזה, וכל עמלנו לברוא ישוב כפרי בריא לא יצליח.

האשה מניחה את חותמה על כל הבית. היא נותנת לו את האופי ויוצרת את הרוח השוררת בו. בחפצנו לגדל דורות נאמנים לעמנו, צריכים אנחנו לאמהות עבריות טובות, ובחפצנו לגדל דור כפרי טבעי, לא נוכל להשיג את מטרתנו אם האם לא תהיה קשורה קשר טבעי ואמיתי אל כפרה משקה וגינתה.

חנה מייזל

לסדר את הזוג בישוב אחד

התביישתי אז מאוד לספר לחברים, ואפילו לחברות, שיש לי חבר ושבקרוב אנו עומדים להתחתן. אף על פי כן, דומתני שרבים מבין החברים ידעו את ה"סוד". כשנשלח אסושקין לחדרה, התחלתי להשתדל שיסדרונו במקום עבודה אחד. כשלעצמי, סבורה הייתי כי הדבר ניתן להסתדר, אבל נתקלתי בהתנגדות מצד הוועד. ישראל גלעדי, שהיה אז חבר הוועד האחראי לענייני השמירה ב"השומר", התייחס לדרישתי בשוויון נפש ובקרירות, אף שיחסו אלי היה, כמדומתני, יחס של חיבה וידידות. אכן, אפשר שלא הבנתי אז את טעמי התנגדותו ולא ירדתי לסוף דעתו.
מכל מקום, החזיקו אותי במרחביה עד סוף שנת 1911, ורק אז העבירוני, סוף-סוף, לחדרה.
גם שם עבדתי במטבח השומרים יחד עם טובה פורטוגלי ועטרה קרול והתחלתי להרגיש את עצמי כחלק בלתי נפרד ממשפחת "השומר". את חברי, אסושקין, כבר לא מצאתי בחדרה כי בינתיים הועבר ליהודה – לרחובות.
עברו עלי חודשים אחדים בחדרה, ושוב התחלתי להשתדל שיעבירוני לרחובות. רציתי לחיות סוף-סוף במקום שבו נמצא חברי-לחיים. נוסף לזה, עוד לא הוקם שם מטבח משותף, וועד "השומר" ביקש למלא את החסר. אולם כאשר העליתי את דרישתי אני – נתברר שיש "יריבות" במלחמה על מקום העבודה. מלבד אסושקין היו ברחובות עוד כמה מהשומרים אשר גם להם היו בחורות, וגם הם היו מעוניינים להביאן שמה. מלחמה זו כרוכה היתה בכמה מומנטים קשים ולא נעימים. מכל מקום התחלנו אני ואסושקין – הוא ברחובות ואני בחדרה – ל"הרעיש" עולמות, עד שסוף סוף הבין הוועד את הדבר והסכים להעברה. הנימוק של ישראליק, שסירב להעבירני מחדרה לרחובות היה, כי אני פועלת טובה, ובחדרה דרושות פועלות מנוסות, כי בתנאי האקלים ובגלל המלריה שעשתה שמות בבחורים שלנו, אי אפשר לוותר על פועלת טובה, ולכן עלי להשאר בחדרה, ולרחובות תישלח אחרת. אולם לבסוף הסכים גם הוא ואנו ניצחנו.

אם שאמה איננה עמה

גור אריה, 'חלקי מכל עמלי', מתוך ספר החלוצים.

האם בין הפועלים היתה הופעה יחידה בעולם! אם שאמה אינה עמה בזמן הלידה; איפה זה היה בעולם?
התחילה מבוכה – מה עושים עם הילד?
איך מגדלים ילד? איך לחנך ילד? היינו כמו אדם הראשון. אבל אדם הראשון היה חיה, ולחיות יש אינסטינקט האומר להן מה לעשות עם הילד. אנחנו לא היינו חיות כי אם הני אדם, והמבוכה סביב הילדים הראשונים בקבוצות היתה ענקית. פה התעורר מחדש המבחן: קומונה או משפחות? חינוך משותף? אמנם האם לא ידעה לטפל בילד יותר טוב מחברה אחרת, אבל בכל זאת יש משהו בכך שהיא אם. היא ידעה לאהוב, ידעה מסירות, ידעה פחד וחרדה ודאגה, וקשה לה לשער כי החברה השניה טובה ממנה לטפל בילד. ופה אין חשבון פרטי – החשבונות הפרטיים התבטלו: יש קומונה והילד הוא על חשבון כולם. איך להאכיל אותו, איך להלביש אותו, מה להוציא בשבילו, קריאה לרופא, למילדת, לחובשת, תנאים, תנאי שיכון – היה זה מבחן גדול.

המתנגדים לשלטון רוצים שלטון על ילדיהם

- - - - רעיון הקבוצה נתקל כעת בהתנגדות רבה בתוכנו. הסיבה העיקרית היא הנטיה לעשות את הילד לרכוש פרטי, לקלסתר פניהם של האב והאם. אנחנו, המתנגדים לשלטון, רוצים בשלטון ביחס לילדינו. בכל חיינו מכניסים אנו קומונה, ובחינוך אנו סותרים אותה. אם נניח שילד הוא רכוש פרטי, וכשרונות גם הם רכוש פרטי – לאן נגיע? החיים יכניעו אותנו באופן כזה. - - - רעיון הקבוצה הוא כולו חידוש. כל חיינו מהפכה אחת גדולה. הראינו שיהודי יכול להתחיל בזריעה, לקצור, לדוש: החילונו חיים חדשים משותפים במובן חברות ובשחרור האשה בחברה. הילדים הם רכוש כללי, וחינוך כללי אנחנו צריכים לתת להם. אנחנו עולים בהר תלול, ובבת אחת צריכים לעלות. ואם לאו, נרד ניפול – ודגניה תהיה כפתח-תקוה.

שלי שלנו

קבוצת "קבצנים שמחים "

פועלים בסג'רה, אוסף סוסקין, מכון לבון (C)

שיחי הצבר שבסביבת סג'רה שימשו לנו במשך חודשי הקיץ מקור מחיה חשוב. בוקר-בוקר, לפני צאתנו לעבודה, היינו קוטפים סלים מלאים צבר והיה זה לנו מזון יום תמים. כי לא פעם יצאנו לעבודה בלא פת בסלנו. אחר כך למדנו לבשל ריבה מפרי הצבר. הדוודים רתחו בחצר במשך שעות, עד שנשארה בתחתיתן הריבה הסמיכה. גם בימי החורף חיפשנו אחר מזונות מן ההפקר. יצאנו ללקט פטריות, בצל-בר ועשבי-בר שונים – כדרך הערביות. מפיהן למדנו איזה עשבים ראויים לאכילה בצורה חיה, ואיזה מהם יש לבשל ולטגן בשמן. זו היתה לנו "עונת המרעה", כפי שקראנו לה. גם גינת-הירק נתנה משהו, ואף פרתנו המהוללה נתנה מחלבה בלא עין-הרע, וקצת ביצים היו מטילות התרנגולות בלוטי האלון שהיו למכביר ביערות סג'רה, שימשו לנו תה או קפה לאחר שנקלו באש, והחרובים היו לנו סוכר. לימים, כשהשגנו גם "דבס" (דבש חרובים) וערבבנוהו עם "טחינה" (פסולת השומשומין לאחר שמוציאים מהם את השמן) – והיה זה מאכל-תאווה.
קבוצתנו נודעה ברחבי הגליל בשם "קבוצת קבצנים שמחים". החלו לבקר אותנו פועלי המושבות הקרובות; עוברי-דרך שונים, שהיו מטיילים מיהודה לגליל וחוזר חלילה, היו מתעכבים אצלנו יום-יומיים או שבוע-שבועיים, ומספרים לנו מהנעשה ב"עולם הגדול".

החום היה ללא נשוא

מיטות השינה המכוסות בכילות , מתוך הספר 'כאן על פני אדמה'

שמונה ימים ושמונה לילות נמשך החמסין. החום היה ללא נשוא. בכל הלילות האלה לא נתנו שינה לעינינו. אנשים היו מתקלחים, מתעטפים כשהם רטובים בסדין רטוב כולו, עולים כך על מיטתם ונרדמים לשעה קלה עד שהרטיבות היתה מתנדפת כולה. הסדין היה נהפך למעין קליפת עץ לוהטת, והנרדם היה מתעורר כמתוך סיוט בלהות בהיותו אחוז להבת אש. אחדים מצאו להם מקלט על חוף הירדן והיו נרדמים שם כשרגליהם היחפות טבולות במי הירדן, ואחרים התגלגלו כל הלילה על הגורן כדי להתרחק מהבל החום הנודף מכותלי הבנינים. המפלט המדומה היחידי היה המים – הן לשתיה והן למקלחת. חביות של מים נשתו בימים ההם, והמים – פושרים, תפלים וללא ספק מזוהמים זיהום בקטריולוגי. הפיקחים שבנו בחרו לשתות מים חמים – "תה" כביכול. ואף אלה – כוסות לעשרות ביום. לא ייפלא, איפוא, כי החברים החלו לנפול אחד-אחד, וביום החמישי או הששי לחמסין הגיע כבר מספר החולים לעשרים. המחלה, לפי הדיאגנוזה המקובלת, קדחת. גם אני עצמי הלכתי ונחלשתי מיום ליום. יומיים ראשונים התהלכתי כצל, כאילו ערפל לוהט פרוש סביבי. הרביתי לשתות מים ללא אוכל ושינה. לבסוף נפלתי למשכב. קבלתי חום גבוה ושפרה קבעה: האיש קודח! נעשיתי, איפוא, לאזרח הישוב ואתי תעודת זהות של הגליל: קדחת! התגאיתי בהישג זה, אולם הגאווה לא יכלה לגרש מקרבי את מרירות התחושה של הקדחת – הצמרמורת, החום, הבחילה והחולשה.

קופת חולים פנימית

"השומר" דאג לחבר החולה. לשם כך נוסדה, קודם כל, קופת חולים פנימית, שהקדימה את מוסדות העזרה ההדדית של ההסתדרות ואת קופת-החולים שלה. אולם לא די היה בכך: הטיפול בשומרים חולים הצריך מאמצים גדולים וגם הוצאות המתרבות והולכות. "השומר" צריך היה לרפא את חבריו החולים והפצועים בחוץ-לארץ. את העזרה לחבריו הרחיב עד שהקיפה גם את המובטל, את האסיר, את העומד בפני משפט וזקוק לעזרה משפטית ועוד. לשם מטרות אלו, שדרשו כספים רבים, הוקמה קופת "השומר", שנצטברו בה סכומים גדולים, ורק לעתים רחוקות נתקלבו לשם כך הלוואות מהמשרד הארץ-ישראלי או מההסתדרות הציונית. וגם ההלוואות האלו שולמו בקפדנות על ידי אותה קופה עצמה.

הבאתי מים בפחים מן הבאר

בחדרה השגנו דירה בת שני חדרים וזו הספיקה לנו, מפני ש-7 מהחברים היו צריכים ללון אצל האיכרים ולנו עם הפרידות באורווה. החברים היו באים מהעבודה ב-5 לפנות ערב, מבלים בבית עד 9 והולכים לישון.
בליל השבת היו באים אלינו רבים מפועלי חדרה, והיינו מבלים את הערב יחד, וכן גם היינו מקיימים את האספות אצלנו.
החברים מהקומונה – כשהיו באים מהעבודה – מצאו בית נקי, אוכל חם וגם מים חמים להתרחץ למרות שבבית לא היו ברזים; הייתי מביאה מהבאר שני פחים מים ומחממת אותם. בבית זה, בבית שפירא בחדרה, יצרנו את הגרעין הראשון של חיי שיתוף ב-1909. כל מי שקיבל שכר עבודה נתן אותו לאם-הבית מבלי לקבל חשבון על מה מוצא הכסף, ואני – צעירה מחוסרת נסיון – הייתי צריכה לנהל משק-בית.

קולטורה

השיחות "על האבן"

הכמיהה למקורות תרבות היתה גדולה והאמצעים דלים. אורח שנזדמן לכנרת – היו בולעים דבריו בצמא. הספרים המעטים עברו מיד ליד, קראו אותם והתווכחו עליהם. ברל כצנלסון ריכז פעולתו בארגון ספריה. מכל ישובי הגליל נמשכו החוטים אל ארון הספרים שבחדר האוכל של קבוצת כנרת, שהיה בבחינת ספריה נודדת.
על האבן הגדולה שבקצות חצר כנרת היתה ועדת התרבות הראשונה של פועלי הגליל יושבת לדיוניה ביום-השבת, יום המנוחה מעבודה. ברל כצנלסון עטור זקנקנו השחור וחולצתו טלאי על גבי טלאי, יצחק טבנקין בעיניו הכחולות והבעת פניו הרוחנית ורחל כצנלסון בצמתה הארוכה.
" מה הפעולה התרבותית שתביא אושר לפועל, שייהנה ממנה?" זו השאלה שהציגו לעצמם ובה תביעה גדולה מהחיים, למרות התנאים החמורים. קורת-גג לא היתה לוועדת התרבות ומזכירות לא היתה לה. אבל תוך כדי השיחות "על האבן" נקבעו יסודות, הובהרו רעיונות, הוגדרו מושגים.

ה"שומרניקים" בזים לספרים

אנשי השומר: מאיר חזנוביץ, שמואל הפטר, יוסף נחמני וצבי נדב , אוסף סוסקין, מכון לבון (C)

היה ביטוי של ביטול לספר ולגלוג קל לאותם התיאורים של חיי גיבורים בספר, שהם כל-כך רחוקים ושונים מן החיים האמיתיים שבהם היו שקועים השומרים בימים ההם. ספריה לא היתה במקומנו, וצריך היה להסתפק בספר שמניה שוחט היתה מביאה לפעמים מן העיר. מכאן הרושם ש"השומרניקים" בזים לספרים. והיו גם חברים שהתגנדרו בבורות שלהם, אלא למעשה היו גם הם מתייחדים לפעמים עם ספר בפינת הגורן. ולבסוף היו חברים שהיה להם יחס פנימי עמוק לכל דבר-תרבות והיו כולאים אותו בתוכם או מאפילים אליו בביטוי של זלזול מעושה. כאילו אמרו להחניק בתוכם כל גילוי חיצוני לתרבות, מתוך חשש פן יפריע הדבר להליכות חייהם הפשוטים. אני נזכרת במאיר'קה חזנוביץ, שהיה לועג לכל ענין שב"תרבות", ולאמיתו של דבר היה בעל נפש פתוחה לחוויות של יופי ושירה. כשהיה ברחובות, היה מן הנפגשים עם רחל בלובשטיין (המשוררת) ובאין רואים היה לומד בביתה לפרוט על הפסנתר. כשחזר למרחביה הביא אתו הרבה מנגינות וזמירות משובבות-לב.

בשבת אכלו דגים מהירדן

שבת – יום מנוחה. בששי בין ערביים מורגשת כבר השבת. חדר האוכל נוצץ, המנורה הגדולה מאירה באור מיוחד, הרצפות שטופות יפה. סוף-סוף אחרי כמה שיחות נקנו גם מפות, והשולחנות קיבלו צורת חג. מישהו רמז על נרות – כמה חן היה זה מוסיף! מעט יין ג"כ לא היה מזיק, ואמא שתברך על הנרות - - - -
והארוחה – שבתית, לאמור: דגים מהירדן ומיני לביבות מטוגנות בשמן ותה. שירה, שמחה מעורבת בעצבות, ממלאות את החדר וגם את הלבבות. החברים מתלכדים יחד ויוצאים במחול.
בשבת בבוקר משכימים קום רק התורנים ומכינים לשולחן. ספלים וצלחות, תה, שתי עוגות קטנות - זוהי ארוחת הבוקר. מנקים את החדרים, מכינים לצהרים. מטאטאים את האורווה ומרביצים את רצפתה מים, משקים את הבהמות ומאכילים אותן. בינתיים מתחילים לבוא אורחים. צעירות עומדות מעבר לירדן, צועקות ומבקשות שיבואו להעביר אותן. התורן, אם אינו מוצא מי מהחברים שיתנדב לכך, הריהו עצמו נוסע כל היום, מעביר הלוך ושוב את האורחים. רק "צפורה", הפרדה החכמה, ידעה להעביר את האיש ולשוב חזרה בעצמה ישר לחצר. יתר החברים – יש והיו מקדימים לקום כדי שיום המנוחה יהיה ארוך יותר. שאפשר יהיה להספיק יותר ולהנות ממנו. מישהו היה כותב מכתבים, מריק את יסורי נפשו, מבטא את אשר נבצר ממנו במשך השבוע, הרגשות, ההרהורים, מביע לחבריו, לידידיו או לבית הורים; יש מטיילים לכפרים הקרובים להכיר את השכנים, את טבע המולדת, הארץ אשר אתה יושב בה ואינך יודע אותה, או מטיילים למושבות הקרובות להתראות עם חברים העובדים במושבות אחרות.

השתתפות המונית בחג החקלאים

גם השתא חגגנו בכנרת את יום הזיכרון למות מנהיגנו המנוח הרצל ז"ל. אבל בהמון חוגג יותר גדול ובתכונה יותר-רבה, מאשר בשנים הקודמות. קטנה היתה ההתחלה לפני 4 שנים, ובהביטנו היום על המון חוגג זה המגוון, שמילא את כל החווה והמושבה כנרת – שתי הנקודות שצמחו בפינה הזאת במשך 4 שנים, ועומדות לפנינו בכל יופין והדרן כמו באיזו אגדת פלא, מתברר לנו שאמנם יצירה חדשה הולכת ונוצרת פה לפנינו, ויחד עם התפתחותו של הגליל יפה נוף זה, הולך ומתפתח מאליו חג לאומי בשם "יום הרצל". הוועדה המסדרת את "יום הרצל", בחפצה לתת לו ערך כללי, פנתה במכתב לוועדי המושבות, למנהלי החוות והקבוצות, שישתתפו בסידור החגיגה. אמנם היו כאלה שהתיחסו בשלילה לכל הענין, וטעמים הלא מוכנים הרבה – הטעם העיקרי הישן: "למה נתראה?" "לשמחה מה זו עושה?" "בזמן שצוררינו מבית ומבחוץ דוחקים את רגלינו ובכל צעד ממעשינו מוצאים הזדמנות להתנפלות שחצנית והלשנית". מתוך טעמים אלה ודומיהם השתמטו אחדים מהשתתף בחגיגה, והרבה מאלה הרשמיים שהבטיחו את השתתפותם, היה בהבטחתם מעין "כמי שכפאו". ולמרות זאת כמה מרובה ונלבבת היתה ההשתתפות מכל עבר. כמו גל הרים את הכל, ומכל המושבות עזבו את העבודה, לבשו בגדי יו"ט, ונהרו מי ברכיבה ומי ברגל ומי בעגלה ל"יום הרצל". המושבות הקרובות יותר כמעט התרוקנו מאנשיהם ביום זה, באו לא מעט מהמושבות היותר רחוקות, נראו פנים חדשות גם מהגליל העליון, חדרה וחיפה; ומטבריה באו, מאות – יהודים ובלתי יהודים – לראות את החג של המושבות. באו גם התימנים לראות איך מכבדים בא"י את זכר גדול מעם "שהיה למלכות". מרובה ומגוון קהל הנאספים, מעין "תערוכה של אנשים"; האיכרים והפועלים השזופים הכניסו אתם את ריח השדה אשר בירכו אלוהים.