בשנת 1893 רכש הברון רוטשילד את אדמות ביריה. האדמות נמסרו לאיכרי ראש פינה, אך הן הוזנחו עקב הריחוק וקשיי עיבוד הקרקע. בשנת 1922 ניסתה קבוצת פועלים להתיישב במקום, אך ללא הצלחה. ב-8 בינואר 1945, באישור השלטונות הבריטים, הוקמה ביריה כאחת משלוש מצודות (יחד עם חוקוק ורמות נפתלי). במקום התיישבה קבוצה של חניכי 'בני עקיבא', אנשי הפלוגה הדתית של הפלמ"ח. ביריה היתה נקודת התצפית המיושבת הגבוהה ביותר באזור. היא הגנה על צפת מצידה הצפוני ושימשה חוליה מקשרת אל יישובי הצפון. הנקודה שימשה גם תחנת מעבר לעולים בלתי-ליגליים מסוריה ומלבנון.

ב-28 בפברואר 1946 גילו הבריטים בביריה נשק בלתי חוקי. הם עצרו את כל עשרים וארבעה חברי ביריה, תפסו את המצודה ולא הרשו לאייש את המקום מחדש. מפקדת ה'הגנה' חששה מהתקדים המסוכן של פינוי נקודת ישוב עברית והחליטה להקים את ביריה ב'. ביום העליה המסורתי לתל חי, י"א באדר (14.3.1946), 3,000 חברי תנועות נוער, תלמידים וגדנ"עים מכל הארץ, שאמורים היו להגיע לתל חי, הופנו לביריה. בחצות הלילה, בגשם שוטף, בדרכים צדדיות ובשבילי הרים התקדמו העולים לביריה כשהם נושאים עמם כלי עבודה, חומרי בנייה, מזון ושתילים. כשהגיעו לאתר הקימו בסמוך לנקודה הקודמת מחנה אוהלים מגודר ונטעו את השתילים. כ-150 איש מבין העולים נשארו להמשך עבודות ההקמה. הבריטים העלו למקום כוחות גדולים של צבא ומשטרה ובסיוע טנקים ומשוריינים הרסו את המחנה ופינו בכוח את המתיישבים שגילו התנגדות פסיבית. בלילה שלמחרת עלו שוב מאות מתושבי הסביבה, ביניהם יהודים דתיים מצפת, והקימו את ביריה ג'. כדי להרתיע את הבריטים מניסיון פינוי נוסף הופצו שמועות כי במקום 1200 איש. הבריטים נאלצו לוותר והתירו לעשרים איש להישאר בביריה ג'. אחרי כחודשיים פינה הצבא הבריטי את המצודה והמתיישבים חזרו אליה. ביריה התפרסמה בזכות אירועים אלו והיתה לסמל של המאבק בבריטים על הזכות להתישבות.

גרעיני התישבות של 'בני עקיבא' החזיקו במקום עד מלחמת העצמאות. הם עסקו בעבודות יעור ופיתחו משק חקלאי. בתקופת המלחמה היו צפת וביריה נתונות במצור ולישוב נגרם נזק רב. בתום המלחמה לא היה עוד צורך להחזיק במצודה. האזור ההררי של ביריה אינו נוח לחקלאות ולכן בחרו החברים לעבור ליישובים עין צורים ומשואות יצחק. בשנת 1949 הוקם במקום כפר עבודה שנעזב כעבור מספר שנים. בשנת 1971 התישבו במקום משפחות דתיות והקימו ישוב קהילתי.

הישוב נקרא על שם העיירה ביריא מתקופת המשנה והתלמוד, מקום מושבו של רבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך, שמה של העיירה השתמר בכפר הערבי ביריא ששכן בסמוך.