בשנת 1903 הוקמה במקום המושבה הטמפלרית וילהלמה-חמידיה, שנקראה על שמם של הקייזר הגרמני וילהלם השני והסולטן התורכי עבדול חמיד השני. במלחמת העולם השנייה הקימו הבריטים במקום מחנה הסגר לאזרחים גרמניים. מאוחר יותר גורשו תושבי המושבה עם אזרחי גרמניה האחרים מארץ ישראל. לפני הקמת המדינה פונו אחרוני הטמפלרים מישראל והשכנים הערבים השתלטו על וילהלמה. במלחמת העצמאות, ביולי 1948, נכבשה המושבה על ידי צה"ל במסגרת מבצע 'דני' לכיבוש לוד ורמלה.
המוסדות המיישבים החליטו לשכן במקום את תושבי מושב עטרות שנכבש על ידי הלגיון הערבי ב-14 במאי 1948. ב-8 באוגוסט 1948 הגיעה למקום קבוצת חלוץ של בני נוער מעטרות. בהמשך החלו להגיע המשפחות מעטרות. הצטרפו אליהם שתי משפחות מבן שמן, ותושבי היישובים נחלים ובארות יצחק שפונו גם הם מישוביהם במלחמת העצמאות. היישוב חולק לשלושה חלקים עבור הקבוצות השונות והמשפחות התגוררו בבתי הטמפלרים ובצריפים. במרץ 1949 הצטרפו שתים עשרה משפחות שפונו מהמושב שאר ישוב במטרה לפנות מקום לגרעין התיישבותי חדש.
בשנת 1953 עזבו חברי בארות יצחק ונחלים והקימו מחדש את יישוביהם בסמוך. אנשי עטרות ושאר יישוב נשארו במקום והקימו
מושב עובדים. בתי המושבה הטמפלרית חולקו ביניהם והיו למגורי קבע. על המגרשים הריקים נבנו 'בתי סוכנות'. האיכלוס הסתיים עם הגעתן של משפחות יוצאי קיבוצים ומשפחות שהגיעו במסגרת מבצע 'מן העיר אל הכפר'.
המושב התבסס כמשק מעורב שענפיו : כרם, רפת, ירקות ולול. התושבים נדרשו לעבד את משקיהם בכוחות עצמם ולא לעסוק בעבודות חוץ. השיווק ואמצעי הייצור היו מאורגנים ומשותפים.
בשנות ה-50 סבל היישוב מהתנכלויות של מסתננים. בשנות ה-60 נסלל כביש אספלט ליישוב. המשקים התבססו, נרכש ציוד פרטי, יושמו שיטות חקלאות חדישות. בשנות ה-70 התפתח ענף המטעים על חשבון הרפתות, ולראשונה נשתלו מטעי אפרסקים ואפרסמון בנוסף לתפוחים. כמה משקים התמחו בגידול ארטישוק. החלו להיווצר בקיעים בשיווק המשותף.
בשנות ה-90 יחד עם הביסוס הכלכלי החלה תופעה של ריכוזיות: פחות חקלאים עיבדו שטח גדולים יותר. חלק מהמשפחות המתגוררות במושב עזבו את העיסוק בחקלאות לטובת עסקים ומחסנים.
