באמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת, בניגוד לעמדתם של מנהיגי היהדות החרדית באירופה ומנהיגי תנועת החסידות, התארגנה קבוצת חסידים להקמת יישוב כפרי דתי בארץ ישראל. בראש ההתארגנות עמדו הרב ישעיהו שפירא, שעלה לארץ מתוך אידיאלים ציוניים, הרב ישראל אלעזר הופשטיין מקוז'ניץ והרב יחזקאל טאוב מיבלונה. בשנת 1924, בתקופת עלייה רביעית, עלו ארצה כ-80 משפחות. המתיישבים רכשו קרקעות מכספם ומכספי קק"ל ובשנת 1925 הקימו עליהן שני מושבים סמוכים : 'עבודת ישראל' לחסידי קוז'ניץ ו'נחלת יעקב' לחסידי יבלונה. חוסר הנסיון, והקשיים במקום גרמו למשבר כלכלי. בשנת 1926 הם התאחדו עם קבוצה של חברי 'הפועל המזרחי' והקימו את מושב העובדים כפר חסידים.
עד קום המדינה התפתחות היישוב היתה איטית. בהמשך, בעיקר בשנות ה-60 וה-70, התבסס הכפר כלכלית, בעיקר בזכות הוספת גידולי תעשיה וחפירת מאגר מים. מעברה סמוכה שבה יושבו עולי שנות החמישים היתה להרחבה הלא-חקלאית של המושב, כפר חסידים ב'. בשנת 2000, התמזגו הכפר וההרחבה ליישוב אחד .
הקליקו על המדורים 
