בחוות כנרת, שהוקמה בשנת 1908, התגבשה קבוצת פועלים מאנשי העליה השניה. חברי הקבוצה עברו לעבוד בסג'רה ואחרי כן בכפר אוריה ואז נקראו לקבל את האחריות על חוות כנרת שהייתה על סף סגירה. ב-2 בנובמבר 1913 התיישבה הקבוצה שמנתה שלושה עשר צעירים ושלוש צעירות בחצר כנרת. המתיישבים בהנהגתו של בן ציון ישראלי, עם חברים נוספים שהצטרפו אליהם בהמשך, הקימו קבוצה ופיתחו משק חקלאי תוך כדי התמודדות עם התנאים הקשים,מחלת הקדחת ובעיות הבטחון באזור. הקבוצה תכננה להמשיך לפתח את המשק ולהרחיבו, אולם מלחמת העולם הראשונה קטעה את התוכניות. בשנות המלחמה השתדלו חברי הקבוצה לשמור על הקיים ולסייע לפליטים הרבים שהגיעו לאזור.

אחרי שהסתיימה המלחמה ניסתה קבוצת כנרת להתרחב. בשנת 1919 הצטרפה לכנרת 'קבוצת השישים', שאנשיה עסקו בעבודה חקלאית ובעבודות קבלניות. כעבור כשנתיים עזבו רוב חברי הקבוצה ונמנו עם מייסדי עין חרוד. בשנת 1922 הצטרפה לכנרת 'קבוצת וילנה', מאנשי העליה השלישית, עשרים בחורים ושמונה בחורות שעלו מוילנה בשנת 1920 ונדדו במקומות שונים בארץ. הצטרפות הקבוצה חיזקה את קבוצת כנרת מבחינה חברתית וכלכלית. חברי הקבוצה פיתחו  משק חקלאי אינטנסיבי, שכלל רפת, מטע בננות (הראשון בארץ ישראל), כרם ופרדס. 'חצר כנרת' הפכה צרה מלהכיל את כל החברים ובשנת 1926 הונחה אבן הפינה לישוב הקבע על גבעה שבמרכז אדמות הקבוצה. בשנת 1929 לאחר שהושלמה בנית שלושה בתי מגורים גדולים, חדר אוכל, לול ורפת, אורווה ומתבן, עברה קבוצת כנרת אל נקודת הקבע. בשנת 1933 הגיעה לכנרת קבוצת נוער ראשונה להכשרה. חברי הכשרה זו הקימו מאוחר יותר את קיבוץ גינוסר. מהלך השנים הגיעו לכנרת כ-35 הכשרות, גרעינים וחברות נוער שהקימו והשלימו קיבוצים רבים.

בשנת 1934 הצטרף לכנרת 'קיבוץ רמת-גן', קבוצה שמנתה שמונים מאנשי העליה החמישית, בוגרי תנועת 'נצ"ח-השומר הצעיר' מלטביה, ליטא ואסטוניה. בעקבות הצטרפותם הוכפל מספר החברים בכנרת, הורחב המשק  והוקמו ענפים חדשים: מדגה, חציבה, תובלה, מוסך ונגריה. בשנים 1938-1933 הביא בן ציון ישראלי לארץ חוטרי תמרים מעיראק במטרה לחדש את גידול התמרים בארץ ישראל. החוטרים הראשונים ניטעו ב'גן רחל', גן לזכרה של המשוררת רחל, שנועד להיות מטע-אם לתמרים שינטעו בארץ. בשנת 1935 נקלטה בכנרת חברת נוער עולה ראשונה.

בשנות המאורעות ובשנות המאבק בבריטים שימשה כנרת בסיס לפלוגות השדה ולפלמ"ח. חברי הקיבוץ שירתו ב'הגנה', בפלמ"ח ובצבא הבריטי. רבים השתתפו בפעולות ההצלה של יהודי אירופה, ב'בריחה' ובהעפלה. בתקופת מלחמת העצמאות פונו ילדי הקיבוץ לחיפה. בנים וחברים השתתפו בקרבות בעמק הירדן ובשאר אזורי הארץ, חמישה עשר מהם נפלו. בתים רבים בקבוצה נהרסו. 

לאחר סיום המלחמה שוקמו המבנים והמשק והחלה תנופת פיתוח. נבנו שיכוני מגורים נוספים בהר כנרת, נשתלו  חלקות ירקות וניטעו  מטעי נשירים ושקדים. בשנת 1970 הוקמו מפעל המטקות ונפתחה המחצבה ברמת פוריה. בשנת 1977 הוקמו מפעל הפלסטיק 'חופית' ומפעל הבטונים במחצבה. בשנת 1980 נחנך אתר הטבילה לצליינים 'ירדנית'. בשנת 1984 נפתחה מחצבה בציפורית (שנסגרה בשנת 2001). בשנת 2001 שוקמה ושופצה מכללת אוהלו והפכה למרכז סמינרים.

כיום ענפי המשק העיקריים בכנרת הם: חקלאות (מטעי סובטרופיים, בננות, תמרים, זיתים, גידולי שדה, מכוורת), תעשיה (מחצבות כנרת, 'חופית', 'מפעל תמרים-חצר כנרת'), תיירות ('אחוזת אהלו'- מרכז כינוסים וסמינרים, 'ירדנית' - אתר טבילה לצליינים,  החנות 'תמרים פלוס', חניון 'ירדן-כנרת', סיורים מודרכים בסביבה) ועסקים קטנים. בשנים האחרונות עבר הקיבוץ תהליכים של הפרטה ושינוי אורחות החיים.

בבית העלמין כנרת, המשותף לקבוצת כנרת ולמושבה כנרת, נטמנו ראשוני החלוצים באזור ואבות תנועת העבודה: ברל כצנלסון, דב בר ברוכוב, נחמן סירקין, משה הס, אברהם הרצפלד, שמואל יבנאלי, בן ציון ישראלי ואחרים. 

קבוצת כנרת בסוף שנות ה-20 (מתוך ויקיפדיה עברית)