מרדכי נאור: סמלים ודגלים  

סמלי תנועת העבודה

(לפי הא"ב)

אחד במאי

כרזה לכבוד האחד במאי 1955, איירה: צילה בינדר, באדיבות מכון לבון (C)

חג הפועלים הבינלאומי שהתאזרח גם בארץ.
צוין תחילה בארצות הברית בשלהי המאה ה-19, וממנה התפשט לארצות אירופה.
נחשב ליום חג, שבתון, מפגנים ותהלוכות לקידום זכויות הפועלים (ובראשן 8 שעות עבודה) ולסולידאריות בינלאומית של מעמד העובדים.
עם הקמתה של ברית המועצות הפך האחד במאי לחגה הרשמי, ומדי שנה ביום זה קיבלו ראשי המדינה והמפלגה הבולשביקית מצעד צבאי גדול בכיכר האדומה במוסקבה.
מצעדים ומפגנים נערכו באחד במאי גם בארצות סוציאליסטיות וקומוניסטיות אחרות, כגון סין העממית ומדינות מזרח אירופה, ואף בחלק מארצות המערב.
בארץ-ישראל צוין האחד במאי לראשונה בשנת 1906 – על-ידי חברי מפלגת פועלי ציון. לאחר הקמת הסתדרות העובדים ב-1920 הוא היה לחג הפועלים הרשמי, ועם השנים – בהשפעת ההסתדרות – הוא נתקבל כיום שבתון במגזרים רבים. לדוגמה: משק העובדים וזרם העובדים בחינוך. כן לא הופיעו כמעט כל העיתונים היומיים עקב שבתון של עובדי הדפוס.
באחד במאי נהוג היה לערוך מצעדים, מפגנים ואירועי ספורט המוניים בהשתתפות אלפים ובנוכחות קהל צופים רב. לקחו בהם חלק חברי תנועות הנוער החלוציות, 'הפועל', אנשי האיגודים המקצועיים וחברי קיבוצים.

תהלוכת האחד במאי -1937, באדיבות מכון לבון (C)

בשירות המדינה רשאים היו העובדים שלא לבוא לעבודה ביום זה, במסגרת 'ימי הבחירה'.
ב-1953 גרמה השבתת הלימודים באחד במאי בחלק מבתי הספר למשבר ממשלתי, עקב התנגדות מפלגת הציונים הכלליים, שהייתה חברה בקואליציה, לשילוב סממנים מעמדיים במערכת החינוך.
בשנים הבאות נחלש מעמדו של חג האחד במאי הן בעולם והן בארץ. מצעד אחד במאי האחרון שערכה ההסתדרות נערך ב-1978. השבתון ביום זה – בוטל זה מכבר.
בשנות ה-2000 מציינים את החג בעולם רק כמה מדינות (סין, קובה, צפון קוריאה וצפון ויאטנאם) ומפלגות קומוניסטיות. בישראל נערכות תהלוכות של רק"ח וגופי שמאל, אולם היקפן מצומצם.

"דבר"

כרזה לציון 25 שנים לעיתון 'דבר', באדיבות מכון לבון (C)

'דבר', עיתונה של ההסתדרות משנת 1925 ואילך נחשב שנים רבות לסמל ממש, בהיותו כלי הביטוי המרכזי כלפי חוץ וכלפי פנים גם יחד. לא בכדי אמר מזכיר ההסתדרות דוד בן-גוריון ב-1931: 'דבר' שקול בעיני כמו ההסתדרות עצמה. שני מפעלים יש לנו בארץ – ההסתדרות ו'דבר''.
ב'דבר' כתבו מיטב הסופרים, העיתונאים והמנהיגים הפוליטיים. יוקרה רבה העניקו לעיתון במשך עשרות שנים שני 'גיבורי תרבות': נתן אלתרמן ב'טור השביעי' שלו ואריה נבון בקריקטורה השבועית.
ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, היה עורך 'דבר'
ב-19 שנותיו הראשונות של העיתון (עד יום מותו באוגוסט 1944).
'דבר' אף נחשב למעין העיתון הרשמי של היישוב היהודי בארץ-ישראל ומדינת ישראל בשנותיה הראשונות, בהיותו כלי-ביטוי של מנהיגות היישוב והמדינה.
לאחר קום המדינה נחלש מעמדו. הזמנים החדשים ודעיכתה של העיתונות הציבורית-פוליטית עשו את שלהם. שנים לא מעטות התקיים העיתון בקושי, רק בעזרת הזרמת כספים מצד ההסתדרות. ב-1996 נסגר.

דגלים וסמלים

דגל תנועת העבודה בארץ, במשך עשרות שנים, היה הדגל האדום. עליו נרקמו, לרוב בחוטים בצבעי זהב וכסף, שמות התנועה, המפלגה או הארגון שהוא ייצג. מקובל היה להניף את הדגלים בימי חג, עצרות ותהלוכות.
הסמלים היו שונים לכל גוף, ארגון ותנועה – וחברי אותם גופים נהגו להצמידם לחולצה או לצווארון ולא הסתירו את גאוותם לשאתו. במיוחד בלט הדבר בתנועות הנוער החלוציות.
סמל הנוער העובד היה עגול ונראו בו ענף של עץ זית וחץ והכתובת: לעבודה, להגנה ולשלום – נוער עובד.

הסמל הראשון של הנוער העובד

סמל השומר הצעיר כלל ארבעה מרכיבים: מגן דוד, עלי חבצלת (סמל הצופיות) הכתובת חזק ואמץ וזר המקיף את המגן דוד.

סמל השומר הצעיר

בסמל המחנות העולים נראו לפיד, שיבולים והכתובת עלה נעלה.

סמל המחנות העולים

סמל התנועה המאוחדת כלל מגן דוד, בתוכו מגל המקיף שלוש שיבולים, זר של עלי-זית והכתובת: עלה והגשם.

סמל התנועה המאוחדת

לאחר איחוד הנוער העובד והתנועה המאוחדת, ב-1959, והקמת הנוער העובד והלומד נקבע סמל משולב הכולל מרכיבים משני הסמלים הקודמים והכתובת: לעבודה, להגנה ולשלום, עלה והגשם.

סמל הנוער העובד והלומד

לארגון הספורט 'הפועל' היה סמל משלו, שבו נראה ספורטאי בתוך חצי עיגול הצומח מתוך האות ע' במילה 'הפועל'.

כרזה לכבוד כינוס 'הפועל' הרביעי, 1935, באדיבות מכון לבון (C)

סמל אהוד במיוחד במחצית השנייה של שנות ה-40 היה סמל הפלמ"ח – שתי שיבולים וחרב. אף שהפלמ"ח היה זרוע המחץ של ארגון ה'הגנה' הכלל יישובי, הוא זוהה עם ההתיישבות העובדת ובעיקר עם הקיבוצים.

סמל הפלמ"ח

המנונים

כמו לכל תנועה המכבדת את עצמה, לתנועת הפועלים הישראלית (ואף להורתה – הארצישראלית) היה המנון משלה. ליתר דיוק שניים ואפילו שלושה.
ההמנון הראשון, בהיות התנועה ציונית-סוציאליסטית, היה ההמנון הלאומי – 'התקווה'.
ההמנון השני היה רק שלה, והוא אומץ בדרך לא-ברורה. המדובר ב'ברכת עם' מאת חיים נחמן ביאליק, שבפי כל נקרא 'תחזקנה', על-פי המלה הראשונה שלו.
לשיר, שביאליק כתב עוד ב-1894, יש שמונה בתים, אך תנועת הפועלים אימצה רק את הבית הראשון:

תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל אַחֵינוּ הַמְּחוֹנְנִים
עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם.
אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם, עַלִּיזִים מִתְרוֹנְנִים,
בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם.

המעניין בשיר הזה, שהוא נכתב למענן של המושבות הראשונות בארץ ישראל, שהיו בנות-פלוגתה של הפועלים, בעיקר מאז העלייה השנייה. זהו שיר 'מגויס' הקורא להתנדבות, לעלייה לארץ ולבנייתה – ולכן כה דיבר אל ראשוני תנועת הפועלים.
ביאליק לא אהב את העובדה ש'ברכת עם' שלו הפך להמנון, ובעת שהשתתף בטקסים שבהם הושר וכל הקהל קם על רגליו – נהג להישאר לשבת.

נחום רומבק, 'השבים ממלאכת יומם', מגזרת נייר, באדיבות ארכיון השומר הצעיר, יד יערי (C)

ההמנון השלישי היה מיובא. הכוונה היא ל'אינטרנציונל' – המנון תנועת הפועלים הבינלאומית. ה'אינטרנציונל' הושר לראשונה בארץ בתקופת העלייה השנייה, אך רק ביידיש או ברוסית. התרגום העברי נעשה בידי משורר צעיר, בן 22, בשם אברהם שלונסקי.
הימים ימי העלייה השלישית (1922). שלונסקי היה חלוץ צעיר בפלוגת גדוד העבודה בעין חרוד. הוא כתב שירים בסתר, מחשש שיאשימוהו בבטלנות ובוהמייניות. והנה נתגלה כי שיר שלו פורסם בעיתון בתל-אביב. ב-1 במאי 1922 הצליח לכפר על 'עוונו'. הוא שיחק כדורגל בקבוצת הכדורגל של הגדוד והבקיע את שער הניצחון, ובאותו יום עצמו תרגם את ה'אינטרנציונל' לעברית.
לשיר במקור שישה בתים ובית חוזר. בארץ נהוג היה לשיר רק את שני הבתים הראשונים ואת הבית החוזר:

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב.
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה,
לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְרָב.

עוֹלָם יָשָׁן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרימָה
מִגָּב כָּפוּף נִפְרוֹק הָעֹל.
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נַקִּימָה
לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל, מָחָר – הַכָּל.

זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנָצְיוֹנַל יֵעוֹר, יִשְגָב אָדָם.

לקראת סיומה של המאה ה-20 תרגם חיים חפר את השיר (בחלקו) מחדש, בגרסה מודרנית יותר. הוא שינה לגמרי את הבית הראשון ואת הבית החוזר והשאיר על כנו את הבית השני.

עצרת האחד במאי - שירת האינטרנציונל (מאתר יו-טיוב)


השיר במקורו נכתב על-ידי הפועל והמהפכן א'זן פוטייה (Pottier) בפאריז, ב-1871. פרסומו הגדול בא לו רק 17 שנים לאחר מכן, כשחבר מקהלת פועלים בעיר ליל, לילואה פייר דגייטר (Degeyter) חיבר לו לחן, שהתפשט במהירות בעשרות ארצות.
ה"אינטרנציונל" נתקבל כהמנון של תנועות ומפלגות קומוניסטיות וסוציאליסטיות, כדוגמת ההסתדרות ומפלגות הפועלים שלנו. שנים ארוכות הוא גם היה המנון ברית המועצות.

החולצה הכחולה

הסמל מס' 1 של תנועות הנוער החלוציות בארץ-ישראל, ולאחר מכן בישראל העצמאית.
תנועות הנוער היוו מרכיב חשוב במה שכונה עוד לפני קום המדינה "ארץ ישראל העובדת". מדובר היה בארבע תנועות: הנוער העובד, השומר הצעיר, המחנות העולים והתנועה המאוחדת. (בשלהי שנות ה-50 התאחדו הנוער העובד והתנועה המאוחדת והקימו את הסתדרות הנוער העובד והלומד). חניכיהן, בגילים 10-9 עד 18 לבשו חולצות כחולות, וזה היה סימן ההיכר שלהן כנגד תנועות-נוער אחרות, כגון הצופים ותנועות דתיות וימניות.
אין עדות מהימנה איך בא לעולם השימוש בחולצה הכחולה. ככל הנראה הראשונים שהשתמשו בה היו מדריכי הסתדרות הנוער העובד, שהקימו ב-1924 תנועת-בת להסתדרות העובדים שאיגדה וחינכה נערים עובדים. חולצת העבודה הכחולה של הפועלים, עם השרוך האדום, ביטאה את הזיקה של התנועה למסר הסוציאליסטי ולתפקיד התנועה בחינוך נערים עובדים.
בעקבות הנוער העובד הלכו גם תנועות הנוער האחרות. השוני בין התנועות החלוציות הודגש בשרוך: הנוער העובד והתנועה המאוחדת השתמשו בשרוך אדום שהושחל דרך שישה חורים בחלקה העליון הקדמי של החולצה הכחולה. אצל השומר הצעיר השרוך היה לבן.

מתי חלילי, 'יפה עם שרוך לבן' (C)

בתנועת המחנות העולים לא היה בשימוש שרוך, והחולצה נסגרה באמצעות שבעה כפתורים לבנים, שלפי המקובל בתנועה ציינו את שבעת עקרונות היסוד שלה.
לאחר הקמת המדינה אימצה תנועת בני-עקיבא, חלקית, חולצה צבעונית, אלא שאצלה הצבע היה תכלת, והשרוך כחול.
ליוקרתה של החולצה הכחולה תרם גם השיר "חולצה כחולה", שנתחבר בנסיבות שלא היו קשורות כלל לתנועות הנוער החלוציות. לידתו של השיר הייתה בשנת 1926 בעפולה, בה ישב בעת ההיא קיבוץ-ההכשרה של השומר הצעיר ססס"ר, שחבריו הקימו בתחילת שנות ה-30 את קיבוץ אפיקים. לאחת ממסיבות הקיבוץ כתב חבר הקיבוץ מרדכי זעירא פזמון שסיפר על המפלגות בארץ, ובין השאר הוזכר כי ברוסיה הסובייטית, חברי החוגים הדרמטיים בבתי החרושת לובשים חולצות כחולות, ועליהן גאוותם. השיר היה קצר במיוחד וכלל רק עשר מילים, שהושרו כמה פעמים ברציפות, ואף תוך הכפלת המילים:

חֻלְצָה כּחֻלָּה
וְהִיא עוֹלָה
בְּלִי שׁוּם סָפֵק
עַל כָּל הָעֲדָיִים.

במקור היה עוד בית, שכלל את המילים "חולצה כחולה/ במפעלה/ תמשוך לבם/ של כל הפועלים", אך הוא לא נקלט ולא הושר.
בתנועות הנוער אימצו את הבית הראשון בלבד, שזכה להיות בימי "המדינה שבדרך" לאחד מלהיטי התקופה, והפכוהו למעין המנון שלהן.

סיסמאות

סיסמאות היו מקובלות בגופים, ארגונים, מפלגות ותנועות. הסיסמה הבינלאומית 'פועלי כל הארצות התאחדו', נתקבלה גם בארץ. לכל אחת מתנועות הנוער החלוציות הייתה סיסמה משלה, שכבר הוזכרה, בהיותה חלק מסמל התנועה. נהוג היה להשתמש בסיסמאות בהפגנות, מפגנים וכן בטקסים תנועתיים. נוהג מקובל היה להצית 'כתובות אש' של הסיסמאות, בעת טקסי התנועות.
בסניפים ובקנים של התנועות השונות צוירו על הקירות סיסמאות מעודדות וממריצות שנלקחו לרוב משירי משוררים. לדוגמה: 'מאמץ מאוחד עקשני וער של אלף זרועות' (רחל) ו'בואו שכם אחד לעזרת העם' (ביאליק). אחרי מלחמת העצמאות מקובלת הייתה הסיסמה: 'לא הטנק ינצח אלא האדם'.
עיתוני הפועלים השתמשו אף הם בסיסמאות: 'לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים' (על המשמר); 'פועלי כל העולם התאחדו' (קול העם); 'דבר' הסתפק במילים: עתון פועלי ארץ ישראל.

פנקס חבר

היו ימים שנשיאת פנקס חבר תנועתי, מוסדי או מפלגתי הוסיפה כבוד וחשיבות למחזיק בו. פנקס החבר המרכזי של תנועת העבודה היה 'הפנקס האדום' של הסתדרות העובדים, שחברות בה העניקה גם חברות בקופת חולים של ההסתדרות (שירותי בריאות כללית הם ממשיכיה כיום).
החזקת פנקס חבר חייבה תשלום מיסים, ולכל מוסד, תנועה וארגון היו בולים משלו, שהודבקו בעמודים מיוחדים בפנקס. אי תשלום מיסים היה סיבה להפסקת פעילותו של החבר.
פנקס החבר מס' 1 של ההסתדרות הוענק לזקן חבריה – הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' (אז"ר).
בשנותיה הראשונות של המדינה זכה 'הפנקס האדום' ההסתדרותי גם למוניטין שליליים, שכן בחוגים פוליטיים שונים, בעיקר בימין, הושמעו טענות, כי מי שאין לו פנקס כזה מקופח בקבלת עבודה והטבות שונות.