במלחמת העצמאות ואחריה  

במלחמת העצמאות (1949-1948), כך נראה, הגיעה לשיאה תרומתה של "ארץ-ישראל העובדת" ליישוב ולמדינה שזה עתה קמה. ככל היישוב שנאבק על קיומו נגד כוחות עדיפים לכאורה, אף הגורמים והמרכיבים השונים של תנועת העבודה נחלצו להגנת המולדת. כ-300 היישובים החקלאיים, לאורך כל הגבולות ובמקומות הרגישים מבחינה ביטחונית, העלו תרומה ראשונה במעלה להדיפת התקפות האויב – תחילה הערבים הפלסטינים, ולאחר מכן חמישה צבאות ערביים שפלשו לתחום המדינה מיד עם הקמתה.

ההתישבות כחגורת הביטחון של המדינה בכרזת מפ"ם, באדיבות ארכיון השומר הצעיר, גבעת חביבה (C)

ואין זה עדיין הכל. המרכיבים השונים של המשק והשירותים של הסתדרות העובדים העמידו עצמם לרשות המאמץ המלחמתי. קשה לתאר את המערכת המורכבת של שיגור השיירות לירושלים (ולחלקי ארץ אחרים) ללא מקורות האספקה של המושבים והקיבוצים, ובראש וראשונה אמצעי התחבורה שלהם. המשאיות של ההתיישבות העובדת הן שהעלו לירושלים את האספקה החיונית; כן שולבו במאמץ המלחמתי מאות משאיות של קואופרטיבים לתחבורה והאוטובוסים של הקואופרטיבים אגד, דן, דרום יהודה ושחר, שהובילו חיילים לזירות הקרב והיוו חלק בלתי נפרד מהשיירות הגדולות; קופת חולים של ההסתדרות, לצד המוסדות הרפואיים של הדסה ומגן דוד אדום, היוו שילוב של משרד הבריאות וחיל רפואה; חלק גדול מעבודות הביצור והסלילה נעשו על-ידי עובדי סולל בונה; את המים החיוניים לנגב ולשאר אזורי הארץ המרוחקים סיפקו עובדי מקורות – בימים ההם חברה משותפת לחברת העובדים ולסוכנות היהודית; חיל האוויר הצעיר נעזר בראשיתו במטוסים ובטייסים של חברת אוירון, מיסודה של הסתדרות העובדים. ואלה רק חלק מהדוגמאות.

העפלה, עבודת הארץ והגנה - בכרזה של מפא"י, באדיבות ארכיון לבון (C)

וכל זה אף מבלי להביא בחשבון את תרומתו החשובה של הפלמ"ח ללחימה ולהישגים שהושגו. ואין כמובן לגרוע מתרומתה של ההנהגה המדינית והצבאית, שכמעט כולה הייתה מבוססת על פעילי תנועת העבודה.

תרומה נוספת הייתה הקמת שורה ארוכה של ישובי משלט. המושג משלט יוחס במלחמת העצמאות לעמדה או למוצב השולטים על סביבתם. בהתאם לכך נקראו יישובים חדשים – רובם קיבוצים – שהוקמו תוך כדי המלחמה או בשנה הראשונה שלאחר סיומה במקומות שולטים – יישובי משלט.

את רוב היישובים האלה הקימו לוחמי מלחמת העצמאות שהיו מאורגנים בהכשרות ששירתו בפלמ"ח. יישובים נוספים הוקמו על-ידי עולים חדשים, שהתאגדו בגרעיני התיישבות, לעתים אף לפני עלייתם לארץ. בסך הכל הוקמו בשתי שנות המדינה הראשונות כשמונים יישובי משלט, שהיוו חלק חשוב במערכת ההגנה המרחבית של המדינה הצעירה.

באותן שנים, אף שקמה המדינה ודומה היה שכל התפקידים המרכזיים עוברים אליה, הושם דגש על ערכי העבודה והחלוציות ברוח תנועת העבודה. די לבחון את חוק שירות הביטחון תש"ט-1949, כדי להיווכח בכך. בניצוחו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, עוצב צבא ייחודי. וכך אמר בן-גוריון בכנסת, בדיון על קבלת החוק:

'חוק שירות הביטחון המונח לפניכם מכוון להנחיל לצבאנו שתי תכונות-יסוד הדרושות לביטחוננו: כושר צבאי וכושר חלוצי. השנה הראשונה בשירות [בעת ההיא אורך השירות לגברים ולנשים היה אחיד – שנתיים] תוקדש בעיקר לחינוך חלוצי במסגרת צבאית. אחרי אימון צבאי ראשוני של כמה שבועות – מחודש וחצי עד שלושה חודשים – יישלחו השנתונים של בני 18 ומעלה, בני הארץ ועולים, נערים ונערות, להכשרה חקלאית, מלווה פעולה תרבותית מאומצת... להכשרה החקלאית שתי מטרות: צבאית והתיישבותית... לא יקום צבא יעיל בארץ, שהיא ארץ של עלייה, אם הנוער, ובייחוד העולים, לא יקבלו קודם-כל חינוך חקלאי שישריש אותם בחיי המולדת, ירגיל אותם לעבודה פיסית, יקנה להם את הלשון, הרגלי תרבות, סדר ומשמעת לפני שייכנסו לצבא סדיר'.

הכשרה בחקלאות, הסביר עוד בן-גוריון, תאפשר הקמת יישובי-ספר, שבלעדיהם לא ייכון הביטחון במדינה. בשנת השירות השנייה יושם הדגש על אימונים צבאיים. שר הביטחון לא הסתיר את גאוותו על כך, ש"סעיף שנת ההכשרה [החקלאית] בחוק השירות הוא יחיד במינו ואין דוגמתו בשום חוק צבאי בעולם".

החוק הזה, במתכונתו המוצעת, לא הופעל למעשה, ועם השנים נותר ממנו רק הנח"ל, שבמשך שנים רבות היווה את הזרוע החלוצית-התיישבותית של צה"ל. עם זאת, יש בו כדי להעיד על תפיסתם החלוצית של אבות המדינה בדור הראשון שלה.