ההעפלה  

אחת התרומות הגדולות של תנועת העבודה בכלל וההתיישבות העובדת בפרט במאבק להקמת המדינה הייתה בתחום העלייה, וליתר דיוק ההעפלה. תחום זה נחשב כאחד המרכזיים בפעילות ה'הגנה' מאז אמצע שנות ה-30 עד קום המדינה.

בשנות ה-30 כבר היה ברור שהבריטים מוכנים להקצות רק כמות מוגבלת של רשיונות-עלייה לארץ (סרטיפיקטים), והחלה להתפתח 'עלייה בלתי-ליגלית' שזכתה לכינויים 'עלייה ב'' ו'העפלה'. בשנים אלה היו שלושה גורמים שיזמו מבצעי העפלה: התנועה הרביזיוניסטית, תנועת העבודה ו'קבלנים'פרטיים. במשך כל השנים, ובמיוחד לאחר הקמת 'המוסד לעלייה ב'' ב-1939, הובילו את נושא ההעפלה של תנועת העבודה אנשי ההתיישבות, ברובם מהקיבוצים, ובראשם שאול מאירוב (אביגור), חבר קבוצת כינרת.

שאול אביגור ורעייתו, תצלום מאוסף סוסקין, באדיבות מכון לבון (C)

ראשיתה של ההעפלה המאורגנת בקיץ 1934. אנשי ההתיישבות העובדת, שמיכסת הסרטיפיקטים הרשמית לא הספיקה להם, בעוד אלפי חלוצים במזרח אירופה מתדפקים על שערי הארץ, החליטו לעשות מעשה ולהביא עולים חסרי-רשיונות בספינות מיוחדות ובהפלגות חשאיות לחופים שוממים. אלא שלא היה להם מנגנון ובעיקר מי שיקבל את העולים ברדתם לחוף. היוזמים ביקשו את עזרתו של אליהו גולומב, המנהיג הבלתי-מוכתר של ה'הגנה'.

אליהו גולומב, התצלום באדיבות מכון לבון (C)

זה נועץ במורה הרוחני של תנועת העבודה, ברל כצנלסון, וקיבל את ברכתו למבצע ההורדה הראשון. אשר לאישור פורמלי של ה'הגנה', מסביר ספר תולדות ההגנה:

'בלי להביא את הענין למפקדה הארצית החליטו אליהו וחבריו להפעיל את מפקדי הגושים הנוגעים הדבר, מתוך בטחון כי אנשי ה'הגנה' הצמאים לפעולה - יירתמו אליה בלי לדקדק בדקדוקי פורמליות, ואנשי המפקדה הארצית יקבלו גם הם בברכה את המעשה הקרוב ללב כל יהודי ולא יבואו בטענות אל עושיו'.

אופיינית לעירפול סביב הלגיטימציה הפנימית לנושא ההעפלה הייתה התייחסותו של יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, כלפיו. בן-גוריון, מראשי מפא"י ותנועת העבודה, שלל תחילה דרך פעולה זו, בהסבירו כי ההעפלה עלולה להזיק למדיניות הציונית ולעלייה החוקית, אך משדווח לו, בדחילו ורחימו, כי ספינת מעפילים עומדת להגיע לחוף תל-אביב, ממש ליד ביתו בשדרות קרן קיימת, התבטא בהתרגשות מהולה בכעס: 'כשהמעפילים יגיעו לחופי הארץ, תבואו ותעירו אותי משנתי ואלך ראשון לעזור לכם'. באשר לעניין העקרוני לא זז מדעתו: 'כל זמן שלא הוחלט על כך [במוסדות היישוב והתנועה הציונית] – לא ייעשו דברים כאלה!'

בן-גוריון שינה את דעתו משלהי 1938 ואילך, משהוברר לו לאן נוטה מדיניות בריטניה בארץ-ישראל. עתה הוא תמך בהעפלה, תבע להרחיב את ממדיה ולהכריז על "מרד עלייה" נגד הבריטים. לשם כך הוא היה זקוק לארגון, וכאן נמצאה לו, מוכנה לפעולה, ה"הגנה". באפריל 1939 הוקם בתוך ה"הגנה" ובפיקוחו הישיר של בן-גוריון, המוסד לעלייה ב'.

בתשע השנים הבאות, עד הקמת המדינה, הייתה ההעפלה אחת הזרועות החשובות של ה"הגנה", ולעיתים אף המרכזית שבהן. הגופים הפוליטיים והפרטיים האחרים שהביאו מעפילים הפסיקו לפעול. במיוחד ניכר הדבר בעת שהמאבק החמוש הופסק, ועל פניו הועדפו ההתיישבות והדרך המדינית (בשנים 1946/47). או-אז, מילאה ההעפלה, מבחינתה של ה'הגנה' את תפקיד השחקן הראשי בזירה, ויש לומר בהצלחה בולטת. דעת הקהל בעולם, שהציונות הנאבקת למען הקמת המדינה כה הייתה זקוקה לה, התקשתה לתמוך במעשי טרור; אולם היא גילתה אהדה יתרה להעברתם של ניצולי השואה באניות רעועות, באמצעות ה"הגנה", לארץ-ישראל ופרשת "אקסודוס" סיפקה את הדוגמה הטובה ביותר לכך.

ההעפלה בכרזת ההסתדרות הכללית, 1946, באדיבות מכון לבון (C)

הארגון והביצוע של ההעפלה ה"גדולה" באותן שנים (כ-70 אלף מעפילים שהגיעו ב-65 הפלגות) היו, כמעט תמיד, נחלתם של אנשי ההתיישבות, הפלמ"ח, גרעיני ההתיישבות ותנועות הנוער. רוב אנשי הפיקוד הבכיר של המוסד לעלייה ב' באו, כאמור, מההתיישבות; את האניות השיטו, לצד ימאים זרים ומתנדבים יהודים-אמריקאים, חברי הפלי"ם (הזרוע הימית של הפלמ"ח) – כימאים, מפקדי ספינות וקשרים; ארגון 'הבריחה' וההעפלה באירופה ובצפון אפריקה נוהל במידה רבה על-ידי שליחים מארץ-ישראל, חברי ה"הגנה" ואנשי התיישבות; גם חלק ניכר מהמעפילים נמנו, עוד בחוץ לארץ, עם גרעיני התיישבות של הזרמים הקיבוציים השונים. מחנות המעצר בקפריסין, בהם הוחזקו אלפים ולאחר מכן אף רבבות, היו 'כור היתוך' לארצישראליות הקרובה של המעפילים, שרבים מהם השתייכו למחנה הגדול של גרעיני-התיישבות, חברי מפלגות שונות, ובעיקר כאלה שהזדהו עם תנועת העבודה. ועל הכל ניצחו חברי הפלמ"ח, שהקימו במחנות את 'שורות המגינים', ארגון-אח ל"הגנה" בארץ-ישראל.

ולסיום נקודה זו, לא במקרה שכן מטה הפעולה של המוסד לעלייה ב' בבית הוועד הפועל של ההסתדרות בתל-אביב. פעילי ההעפלה היו מקושרים לעובדי הבית ולמבקרים הרבים בו, אנשי תנועת העבודה מהכפר ומהעיר.