הפאריטט ב'הגנה'  

מאורעות-הדמים של קיץ תרפ"ט-1929 היו קו-שבר בתולדות היישוב היהודי בארץ בכלל וב'הגנה' בפרט. הוברר כי היערכות נכונה של אנשי הארגון בלמה במקצת המקומות את ההתקפות הערביות, אך בראייה כוללת לא מילאה ה"הגנה" את תפקידה כיאות. זאת ועוד: יותר ויותר הוכח כי על הבריטים אין לסמוך, ויש לבנות מחדש את הארגון, כדי להפכו למסגרת כלל-יישובית שתגן טוב יותר על הנפש, הרכוש והאינטרסים היהודיים. הסתדרות העובדים הודיעה שהיא תשמח לשתף פעולה עם כל גוף ביישוב שירצה ליטול חלק באחריות על ה"הגנה" ובפעילותה.

ב-1931 הצליחו המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית והוועד הלאומי – להגיע להסכם עם כל החוגים המרכזיים ביישוב, וה'הגנה' הוכפפה לגוף חדש – המפקדה הארצית (מ"א), שקיבלה את סמכותה מהמוסדות האמורים. המ"א כללה בשלב הראשון 6 חברים שנבחרו בצורה פאריטטית – שלושה ייצגו את תנועת העבודה (למעשה את הסתדרות העובדים ו'מפא"י', מפלגת הפועלים הראשית) ושלושה ייצגו את חוגי המרכז והימין. גוף זה פעל ב-17 השנים הבאות – עד קום המדינה. בשלב מאוחר הוא הורחב וכיהנו בו שמונה חברים, ארבעה מכל צד, ובראשם הועמדה אישיות שנחשבה נייטרלית ותוארה היה ראש המפקדה הארצית (רמ"א).

חלוץ ולוחם בכרזה של מפ"ם, צייר: נפתלי בזם, באדיבות ארכיון השומר הצעיר, גבעת חביבה (C)

לכאורה הסתיימה שליטת ההסתדרות על ה'הגנה'. אולם הדבר אינו מדויק. ההסתדרות, כגוף הכלל-ארצי הגדול והמשפיע ביותר, הייתה מעורבת בכל תחום, וכמובן בנושאי ביטחון. ביישוב, שנחשב ל'חברה מגויסת', הייתה למושג זה משמעות כפולה ומכופלת בהתיישבות העובדת, וחברים בקיבוצים, במושבי עובדים ובתנועות הנוער החלוציות של 'ארץ ישראל העובדת', היו מוכנים להיחלץ לכל קריאה ותפקיד, יותר משיכלו לעשות זאת אנשים פרטיים בעיר ובמושבה הגדולה.

כך, לדוגמה, יציאה לקורס מ"מים של ה'הגנה' (מקביל לקורס הקצינים בצה"ל) חייבה התפנות או חופשה של כמה חודשים, וזו ניתנה ביתר קלות לחבר קיבוץ מאשר לתושב עיר שהיה חייב לסגור עסק או לבקש חופשה ממקום עבודתו הפרטית. (וראוי להעיר, שכל הפעילות הזו הייתה התנדבותית).

בנוסף לכך, הן מהסיבות האמורות והן מסיבות נוספות, האישים הבכירים שהעמידו לרשות ה'הגנה' והמנגנון שלה (אף שהיה מצומצם) חוגי ההתיישבות ותנועת העבודה, בלטו יותר מאישים שהגיעו מחוגי המרכז והימין. בקרב חוגים אלה גם הייתה פסיחה על שתי הסעיפים: האם להצטרף ל'הגנה' או להעדיף עליה את החברות באצ"ל, מה שגרם להחלשת המרכיב ה'אזרחי', הלא-פועלי, בארגון.

ונקודה נוספת הראויה להדגשה: באותן שנים רוב מנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה, ובראשם דוד בן-גוריון, נחשבו ל'אקטיביסטים', ובלשון ימינו 'ניצים' לעומת זאת, כמעט כל ראשי הימין הלא-רביזיוניסטי והמרכז, וכן אף רוב המנהיגות הדתית-לאומית, נחשבו ל'יונים' מאז ראשית שנות ה-30 הייתה לתנועת העבודה, באמצעות מפא"י, שליטה על הגופים הייצוגיים העיקריים של היישוב והתנועה הציונית, והם שקבעו את המדיניות הפנימית והחיצונית, לרבות בנושאי ביטחון.