ההתחלות - 'בר גיורא ' ו'השומר'  

ראשוני שיבת-ציון המודרנית, מאז המחצית השנייה של המאה ה-19, לא העלו על דעתם שהיאחזותם בארץ-ישראל תהיה כרוכה במאבק, ובוודאי שלא במאבק חמוש. באי העלייה הראשונה סברו שהם מגיעים לארץ שכוחת-אל, פרובינציה מרוחקת של האימפריה העו'תמאנית השוקעת, שרובה שממה ויושביה – לצד כשתי רבבות של יהודי "היישוב הישן" – הם כמה מאות אלפי ערבים: פלחים ובדווים ומעט תושבי ערים. מספר תושבי הארץ לא היה ברור כל צורכו, מה גם שגבולות ארץ-ישראל לא היו מוגדרים.

עד מהרה גילו העולים כי השכנים הערבים מתייחסים אליהם בעוינות. שנאת זרים הייתה אופיינית לימים ההם, ובנוסף נחשבו היהודים ל"בני חסות" ול"בני מוות" (ולאד אל מייתה), כלומר אנשים חסרי-מגן, שביטחונם תלוי בחסדי תקיפים – טורקים, שייח'ים מקומיים או קונסולים זרים, שכן רוב העולים לא ויתרו על נתינותם הקודמת, וכך זכו להגנה משפטית של הקונסולים – נוהג מקובל בממלכה העות'מאנית.

מצב הביטחון הפנימי – ללא קשר ליהודים – היה בשפל המדרגה. מעשי שוד ורצח היו חזיון נפרץ. שודדים תקפו נוסעים יחידים, כרכרות ואף את עגלות הדואר. גניבת רכוש ויבולים חקלאיים היתה כמעט נורמה אצל שבטי הבדווים, שרכושם של עובדי האדמה (ערבים כיהודים) נחשב בעיניהם הפקר. הממשל הטורקי, כולל המשטרה ומערכת המשפט, גילה חוסר-אונים, והכל ידעו כי הוא מושחת מיסודו.

המושבות הראשונות סבלו, בנוסף לכל האמור, מהתנכלויות של שכניהן. כמה דוגמאות: ב-1883 פרץ ריב בין המושבה ראש פינה לשבט הבדווי ערב זנגרייה על שימוש במי מעיין; שלוש שנים לאחר מכן הסתכסכה פתח-תקווה עם שכניה הערבים בגלל זכויות מרעה; גדרה הותקפה על-ידי ערביי הכפר הסמוך קטרה ב-1888; סכסוכי שכנים גרמו לשתי התנפלויות ערביות על המושבה רחובות: הכפר זרנוגה (1892) והשבט הבדווי א-סטריה (1893), ועוד.

גדרה בתקופת העלייה הראשונה, תצלום באדיבות מכון לבון (C)

המושבות הראשונות ניסו להתמודד עם הבעיות הביטחונית המציקות האלה בדרכים שונות: בכמה מהן הוקמו ארגוני-מגן ראשונים, אך הדרך העיקרית הייתה להישען על תקיף ערבי, בדווי או צ'רקסי, ולהפקיד בידו את השמירה והגנת היישוב. לעתים הופעלה שיטת ביניים: שומר יהודי ראשי, הנעזר בקבוצה מעורבת של שומרים יהודים וערבים. כך נהג השומר אברהם שפירא בפתח-תקווה.

השינוי הגדול בהתייחסות לבעיות הביטחון בא בתקופת העלייה השנייה (1914-1903), זו שבמסגרתה הגיעו ארצה כמה אלפי צעירים, בעלי הכרה ציונית וסוציאליסטית, שהקימו בארץ-ישראל את תנועת העבודה. עולים אלה, שחוו, בעיקר ברוסיה, את הלחץ האנטישמי ואימי הפוגרומים, נימנו בחלקם עם קבוצות ההגנה-העצמית היהודית, וכשהגיעו ארצה ונתקלו במציאות העגומה של מושבות יהודיות הזקוקות להגנת זרים, החליטו לפעול, כדי להעביר את השמירה לידיים יהודיות. בעת המאבק למען עבודה עברית במושבות, הם טבעו את המושג: "גם שמירה עברית היא עבודה עברית".

כמה עשרות מחלוצי העלייה השנייה הקימו ארגוני-ביטחון ראשונים – 'בר-גיורא' ו'השומר', ונטלו על עצמם את הגנת היישובים השונים, תוך שהם מכינים תוכניות להגנת היישוב היהודי כולו. רובם ככולם נמנו עם מפלגת 'פועלי ציון', שראשיתה ברוסיה והמשכה במדינות אחרות, לרבות ארץ-ישראל. בין חבריה הבולטים של מפלגת 'פועלי ציון' בעת ההיא: דוד בן-גוריון (לימים ראש הממשלה הראשון), יצחק בן-צבי (לימים הנשיא השני) וישראל שוחט (מייסד 'השומר').

אנשי "השומר", תצלום באדיבות מכון לבון (C)

הנה כי כן, יחד עם ראשית היווצרותה של תנועת העבודה הארצישראלית בימי העלייה השנייה, כבר הופנה חלק מהמאמצים לתחום הביטחון. על השילוב בין עבודה להגנה, מאז תחילת המאה -20, עמד, בעיצומה של מלחמת העצמאות, דוד בן-גוריון:

'בארגון 'השומר' שהוקם לפני יותר מארבעים שנה, היה גלום כבר הגרעין הראשון של צבא-הגנה לישראל. מארגני "השומר", ככל בני העלייה השנייה, ראו בעבודה את המכשיר העיקרי להקמת המולדת, ויחד עם זה הכירו שכוח חמוש יהודי הוא תנאי הכרחי לבטחון העבודה ולמילוי יעוד העובדים והמתיישבים. אלא שהם לא הסתפקו בשמירה והגנה בלבד. 'השומר' לא רצה שחבריו יחיו כל הזמן על נשקם – חיים אלה עלולים לנוון ולדלדל את האדם – ומפני כך שאף למזג את חיי העבודה וההתיישבות בחיי שמירה והגנה, והיה מעסיק את חבריו חליפות – תקופה בשמירה ותקופה בעבודה, וגם יסד כפרי שומרים – תל עדשים, תל חי וכפר גלעדי.'

הקשר הזה – עבודה והגנה, ביטחון והתיישבות – היה מסימניו הבולטים ביותר של היישוב היהודי בארץ-ישראל שצמח מ-50 אלף נפש בתחילת המאה ה-20 ליותר מ-600 אלף נפש בתש"ח-1948.