בשנת 1903 הגיעו למבוי סתום נסיונותיו של הרצל להשיג מהתורכים צ'ארטר על ארץ ישראל. התכנית לישוב יהודים באל-עריש התבררה כלא מעשית. על רקע מצבם ההולך ומחמיר של יהודי מזרח אירופה, קיבל הרצל את הצעתם של הבריטים להעניק לעם היהודי צ'ארטר להתיישבות יהודית באוגנדה, שהיתה בשליטתם. באותה שנה העלה הרצל את 'תכנית אוגנדה' בפני הקונגרס הציוני ה-6. ההצעה עוררה חילוקי דיעות חריפים בתנועה הציונית אשר איימו על שלמותה. גם לאחר מותו של הרצל בשנת 1904 נמשך הוויכוח. המחלוקת יצרה שני זרמים עיקריים בתנועה הציונית: 'ציוני ציון', אשר תמכו בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד, וה'טריטוריאליסטים', אשר תמכו במציאת טריטוריה חליפית עבור העם היהודי.

'ציוני ציון' היו ברובם יוצאי מזרח אירופה, בעיקר מרוסיה. בראשם עמדו מנחם אוסישקין, יחיאל צ'לנוב ושמריהו לוין. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פיתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העליה וההתיישבות בארץ ישראל. לגישתם של 'ציוני ציון' השאיפה לציון במשך הדורות, היא שיצרה את הציונות, ולא ניתן להפריד בין ארץ ישראל לבין תרבות ישראל. העליה לארץ ישראל שונה מהגירה יהודית למקומות אחרים. היא אינה נובעת ממניעים כלכליים וכרוכה בשינוי השקפת העולם וההרגלים הקודמים וגורמת לחיזוק הרגשות הלאומיים. רק ארץ ישראל יכולה למשוך חלקים גדולים מהעם. לדעתם ההתישבות מחוץ לארץ ישראל היא בעייתית, שכן אם תתאפשר בעתיד התישבות בארץ ישראל, יהיה צורך לזנוח את כל מה שנבנה שם. לדעתם בחירת מולדת אינה צריכה לנבוע משיקולים של נוחות או רצון של מדינות אחרות. על העם היהודי לבחור בעצמו מולדת בהתאם לשאיפה לארץ ישראל, אשר הנחתה אותו במשך דורות. בקונגרס הציוני ה-7 בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל. בעקבות החלטה זאת ירדה 'תכנית אוגנדה' מעל הפרק.