הציבור היהודי שישב בארץ ישראל בתקופה המדוברת (שנקראת גם "תקופת היישוב") החזיק בגוונים כאלו או אחרים של תודעה ציונית, שהיוותה את המחנה המשותף למגזרים היהודים השונים באותה התקופה. "היישוב" נבדל מ"היישוב הישן", שכלל אוכלוסייה יהודית חרדית המתנגדת לרעיון הציוני.

בתוך "היישוב" קמו מערכות פוליטיות, שהמסגרת הארגונית שכללה את כולם הייתה כנסת ישראל. למעשה, היה "היישוב" התשתית הארגונית, החברתית, הכלכלית והפוליטית למדינת ישראל.