בימי מלחמת העולם השניה (1947-1940)  

הישוב בארץ ערב המלחמה

מצבו של הישוב היהודי בארץ עם פרוץ מלחמת העולם השניה נותר יציב ואף השתפר, בניגוד למצבם של יהודי אירופה, שהיו נתונים לסבל קשה מנשוא, השמדה ואובדן. היציבות ואחריה ההתפתחות הכלכלית שהביאה לגיאות בארץ ('פרוספרטי' - בלשון אותה עת) היתה קשורה במדיניות הכלכלית הבריטית ובמעבר לכלכלת מלחמה החל משנת 1941. מדיניות זו נוועדה לרתום את משאבי המשק המקומי למאמץ המלחמתי באמצעות מעורבות רבה יותר של הממשלה בחיים הכלכליים, שהתבטאה בחקיקת תקנות שנועדו להסדיר את מערכות היצור והחליפין, פיקוח וקיצוב מוצרי יסוד, שהיבוא שלהם נפגע לשם הבטחת רווחת הכלל ומאוחר יותר ניהול הייצור לשעת מלחמה.

הישוב היהודי בארץ התגלה כבעל יכולת מקצועית עדיפה בתחום הידע המקצועי והתשתית התעשייתית אל מול מדינות האזור ועל כן הפך עד מהרה למוקד אספקה חשוב עבור הצבא הבריטי. פועלים רבים נקלטו בעבודות ציבוריות עבור הצבא הבריטי - בהן הקמת מחנות צבא, סלילת כבישים ובניית שדות תעופה. ענפי שירותים, כגון הסעדה, בידור ומלונאות התפתחו אף הם.

בתחום התעשייה חלה התפתחות ניכרת עקב הקטנת יבוא המוצרים המוגמרים לאזור. יתרונה של התשתית התעשייתית של הישוב, שהוקמה בשנות השלושים הודות לכספי 'ההעברה' הביאה להעברת אחוז ניכר מן ההזמנות לארץ. מספר עובדי התעשייה הוכפל במהלך השנתיים הבאות. התוצר גדל פי חמישה. אספקת הדלק לא נפגעה, שכן צינור הדלק הוביל נפט עירקי לבתי הזיקוק בחיפה, שאותם הקימו הבריטים בשנת 1938. ענפי ייצור שונים פותחו והורחבו בכדי לספק את צורכי הצבא הבריטי: טקסטיל, מזון (תוצרת חקלאית, שוקולד, שימורים, דברי מתיקה), ייצור מכונות, תיקון מכונות (שיפוץ כלי רכב צבאיים, שיפוץ אוניות), אופטיקה,גומי, תרופות (ייצור טבליות פנצילין), הפקת מלח), אספקת דשן (ממפעלי ים המלח), ייצור נשק (מוקשים עבור החזית הצפון אפריקאית), שחזור צמיגים ועוד.

מפעלים הסתדרותיים, כגון 'סולל בונה', שביצע עבודות עבור הצבא הבריטי בכל רחבי המזרח התיכון, וכן 'אתא', שסיפק מדים לצבא הבריטי, התרחבו בשנים אלו באופן ניכר.

המדיניות הבריטית בשאלת ארץ ישראל ערב המלחמה

עד לפרסומו של 'הספר הלבן' בשנת 1939 שאפה מרבית הנהגתה של התנועה הציונית להגשים את מטרותיה הלאומיות בארץ ישראל תוך שיתוף פעולה עם ממשלת המנדט הבריטי. פרסום 'הספר הלבן' של מקדונלד ב-17 למאי 1939 גרם למשבר חמור בין הישוב היהודי בארץ ישראל לבין שלטונות המנדט הבריטי. שלושה סעיפים מתוכו נתפסו על-ידי אנשי היישוב בארץ כמסמלים את התנערותה של ממשלת בריטניה ממחויבותה לתנועה הציונית וליישוב בארץ. עיקרה של התכנית הבריטית, כפי שהשתקפה בפרסום זה, אמורה היתה להניח את הבסיס להקמתה של מדינה עצמאית בארץ ישראל בתום עשר שנות הכנה. מדיניותה המיועדת של בריטניה כלפי הישוב במהלך שנים אלו אמורה היתה להתבסס על שלוש מוסכמות מרכזיות, שעמן סרבו ההנהגה הציונית והנהגת הישוב להשלים:

• הגבלת העליה היהודית לארץ. בחמש השנים הראשונות תותר עלייתם של 75 אלף יהודים לארץ. מספר זה אמור היה לשמר את מצבו הדמוגרפי של הישוב היהודי ביחס לאוכלוסיית הארץ הערבית ולשמר את היחס המספרי בין האוכלוסיות: שליש יהודי ושני שליש ערבי. מצב זה אמור היה להשמר גם בעתיד: נקבע כ בתום חמש שנים יקבע המשך העליה רק בהסכמה עם הערבים.

• הגבלות על מכירת קרקע ליהודים.
  

• הקמת ממשלה עצמאית שתייצג את יחסי הכוחות הדמוגרפיים בארץ בתום עשר שנים. מצב זה אמור היה להבטיח את השליטה הערבית על המיעוט היהודי בארץ.

כרזת מפא"י כנגד הספר הלבן, באדיבות ארכיון מפלגת העבודה, בית ברל

תגובות הישוב היהודי לפרסום 'הספר הלבן' היו קשות. יום לאחר אישור 'הספר הלבן' בפרלמנט הבריטי הכריז דוד בן-גוריון בכנס בירושלים כי הציונות תלחם כנגד מדיניות 'הספר הלבן'. עם זאת ציין כי המלחמה היא במדיניות הממשלה הבריטית ולא בבריטניה עצמה. המאבק החל באופנים שונים: הגברת העליה הבלתי ליגאלית, העלאה מזורזת של ישובי 'חומה ומגדל' על הקרקע וכן פעילות צבאית שנועדה לפגוע במתקנים בריטיים .

מלחמת העולם השניה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939 שינתה כליל את היערכותו של היישוב בארץ. אל מול המאבק בגרמניה הנאצית היה ברור כי יש לדחות כל עימות עם בריטניה ולהתגייס בכל צורה אפשרית לשם סיוע לבריטים במאבק. את מדיניות הישוב היהודי בעת ההיא היטיב להגדיר בן-גוריון: 'עלינו לעזור לצבא [הבריטי] כאילו לא היה 'הספר הלבן' ועלינו לעמוד נגד 'הספר הלבן' כאילו לא היתה מלחמה'.

ההתישבות בשנות ה-40

ההתנדבות לצבא הבריטי

ראשית שיתוף הפעולה בין הישוב היהודי לבריטים בתחום הצבאי החלה כבר בתקופת 'המרד הערבי', עם שיתופם של כוחות מצומצמים מבני הישוב בכוחות הבריטיים כמתורגמנים או כמורי דרך ומאוחר יותר במסגרת 'פלגות הלילה המיוחדות' של וינגייט ובמסגרת המשטרתית שנספחה לצבא (JAP). עם פרוץ המלחמה החלה התנדבות ספונטנית של בעלי נתינויות זרות לצבאות בנות הברית.

בתחילתה של מלחמת העולם השניה פנו רבים מאנשי היישוב באופן ספונטני לשלטונות בבקשה לסייע במאמץ המלחמתי, בתחילה לא היו השלטונות הבריטיים מעוניינים להיעזר במתנדבים מן הישוב בארץ, אך על אף עמדה זו נערך בארץ 'מפקד ארצי של מתנדבים לשירות המולדת'. מתוך כחצי מליון היהודים בארץ התפקדו מעל 136 אלף איש. מהם: 36,000 הביעו הסכמה להתגייס לצבא הבריטי, 40,000 הסכימו להתגייס להגנת הישוב (הכוונה הלא-מוצהרת היתה לשרת בכוחות המגן המחתרתיים של הישוב) ו-11,000 התנדבו ל'חיזוק המשק.

בקיץ 1940 עם התגברות הצלחותיהם של הגרמנים באירופה (כיבוש צרפת, ארצות השפלה, דנמרק ונורווגיה) והצטרפות איטליה למלחמה לצידם של הגרמנים פנו הבריטים למוסדות היהודיים בבקשה כי יסייעו לגיוסם של מתנדבים ליחידות צבא שונות. מעל 5,000 מיהודי הארץ התנדבו לצבא הבריטי ושרתו ביחידות צבאיות שונות במזרח התיכון: בחילות האוויר והים, בתותחנים , בהנדסה , ברפואה, במיפוי ובתובלה. מאוחר יותר החל גם גיוסן של נשים לא.ט.ס - חיל העזר לנשים.

ברכת שנה טובה מהפלוגה הא"י להובלה 650, מאוסף ארכיון 'השומר הצעיר', יד יערי, גבעת חביבה (C)

בין השנים 1942-1940 התקיים שיתוף פעולה בין ארגון ה'הגנה' לבריטים, במסגרתו פעלה ה'הגנה' בלבנון ובסוריה כנגד שלטונות וישי הצרפתיים (שהיו קשורים בגרמנים) ואף הפעילה תחנת שידור של צבא צרפת החפשית מביתו של דוד הכהן בחיפה. סיירי ה'הגנה' (בהם משה דיין, יצחק רבין, יגאל אלון) פעלו בגבול הצפוני כנגד כוחות אלו.

במסגרת המקומית המשיכו לפעול גם ה'נוטרים', שהוקמו ככח מגן על הישוב היהודי בארץ בשנת 1936, בעקבות פעולות ההתקפה שנערכו כלפיו בתקופת 'המרד הערבי'. כח זה השתייך לארגון ה'הגנה', פעל בשירות הצבא הבריטי אך במקביל סייע רבות לפעולותיה המחתרתיות של ה'הגנה'.

הפלמ"ח

בשנת 1941 החליטה מפקדת ההגנה על הקמתו של הפלמ"ח (פלוגות מחץ) ככח מגויס קבוע של הארגון. פקודת ה'הגנה' ליסוד הפלמ"ח פורסמה במאי 1941. נכתב בה כי במסגרת הפלמ"ח יוקמו תשע פלוגות, אך בפועל הוקמו שש בלבד.

בגבור סכנת הפלישה לארץ על-ידי צבאו של רומל הוסכם בין מפקדת ארגון ה'הגנה' לבין הפיקוד הצבאי הבריטי במזרח התיכון על הכשרתו של כח צבאי שישמש כיחידה מיוחדת שתלחם לוחמת גרילה בעורף האויב במקרה של פלישה לארץ. למטרה זו הוקמו במסגרת הפלמ"ח שתי יחידות מיוחדות: 'המחלקה הגרמנית' (שנועדה לפעול בעורף הגרמני) ו'המחלקה הערבית' (שנועדה לפעול בקרב הציבור הערבי המקומי). סוכם כי הפלמ"ח יצוייד על-ידי הבריטים וכן יזכה להכשרה צבאית שיטתית בלוחמה זעירה, סיירות, קרבות פנים אל פנים, צליפה וחבלה.

לאחר תבוסתם של הגרמנים בצפון אפריקה השתנתה עמדתם של הבריטים: הם החליטו על הפסקת שיתוף הפעולה והחזרת כלי הנשק אליהם. משלב זה הפכה פעילותו של הפלמ"ח למחתרתית. החלטתם של הבריטים להחרים את כלי הנשק ששימשו את הפלמ"ח עד לתבוסת הגרמנים לא תאמה את כוונות ארגון ה'הגנה', שהתעתד להסתייע בפלמ"ח ככח צבאי בעתיד. במרץ 1943 נשלחה חולית פלמ"ח לבסיס הבריטי שעל הכרמל והוציאה את הנשק המוחרם לטובת הארגון.

עם הפסקת הסיוע הבריטי, ובהיעדר מקורות מימון חלופיים הציע 'הקיבוץ המאוחד', בהנהגתו של יצחק טבנקין לקלוט בקיבוציה את מחלקות הפלמ"ח. הוחלט כי חברי הפלמ"ח יעבדו במסגרת המשקים במשך שבועיים בחודש ויתאמנו ביתרת הזמן. בהמשך התגייסו למשימה זו גם שאר התנועות הקיבוציות והקיבוץ היה לאכסניה הרשמית של הפלמ"ח. השילוב בין עבודה לאימונים הפך לסיסמת הפלמ"ח ושיטה זו שימשה בהמשך כהשראה להקמתו של הנח"ל במסגרת צה"ל.

הגיוס לשורותיו של הפלמ"ח התרחב בהמשך לאחר שהוסכם עם ראשי תנועות הנוער החלוציות על הפניית גרעיני ההתיישבות שלהן לפלמ"ח. הקשר בין הפלמ"ח להתישבות העובדת חוזק עתה גם משום שרבים מאנשיו השתייכו לעתודות ההתישבות שלה.

עם סיום מלחמת העולם השניה החל הפלמ"ח לפעול במסגרת מאבקו של היישוב בבריטים.

הצנחנים היהודים באירופה

שיתוף פעולה נוסף שיזמו הבריטים היה גיוס צנחנים מתנדבים, חברי ה'הגנה', שהתנדבו לצנוח מעבר לקווי האויב הנאצי באירופה ולפעול במטרה לסייע לכוחות הבריטים. במסגרת זו גוייסו 32 מתנדבים. 12 צנחנים מתוכם נפלו בשבי הגרמנים. שבעה מבין הצנחנים שנפלו בשבי הוצאו להורג: חנה סנש, חביבה רייק, אנצו סרני, אבא ברדיצ'ב, צבי בן-יעקב, פרץ גולדשטיין ורפי רייס.

גיוס לפלוגות חיל הרגלים

במסגרת הצבא הבריטי הוקמו גם פלוגות חיל רגלים יהודיות. למעשה קבעו הבריטים כי יחידות אלה יוקמו במקביל ליחידות ערביות, אך הגיוס מקרב הערבים היה מועט (מרביתם העדיפו לתמוך בצד הגרמני). פלוגות אלו כונו 'באפס'. במסגרת זו הוקם ה'רגימנט הפלשתינאי' שכלל ארבעה גדודים, בהם אחד ערבי.

גיוס נשים לצבא הבריטי

בתחילת 1942 החלו הבריטים לגייס נשים בעקבות יוזמתם של ארגוני הנשים בארץ: מועצת הפועלות וויצ"ו. רבים מן ההתישבות העובדת, כמו-גם מאנשי החוגים הדתיים והשמרניים, התנגדו מסיבות שונות ליוזמה זו. בעקיפין הביאה ההתנגדות הזו בהתישבות העובדת דווקא לשינוי מעמדן של הנשים ב'הגנה' ולגיוסן להכשרות הפלמ"ח. עד סוף המלחמה גוייסו כ-3500 נשים ל-א.ט.ס (Auxiliary Territorial Service) - חיל העזר לנשים, מרביתן מקרב חברות ה'הגנה'. כ-700 נשים התגייסו לחיל העזר של חיל האוויר המלכותי הבריטי - WAAF .

הקמת החטיבה היהודית הלוחמת

בשנת 1944 נעתרו הבריטים לדרישת הסוכנות היהודית והקימו את החי"ל (חטיבה יהודית לוחמת), שהוגדרה על-ידי הבריטים כבריגדת חיל רגלים יהודית מוגברת. מפקדה היה ארנסט פרנק בנג'מין, בריגדיר יהודי-אנגלי. שלושת גדודי החטיבה נטלו חלק בלחימה בצפון איטליה עד לאפריל 1945.

'יהודים רוצים להלחם כיהודים', כרזה מאוסף מכון לבון (C)

לבד מתפקידיהם הרשמיים פעלו חיילי 'הבריגדה' בסיוע להסעת פליטים יהודים, הספקת מזון ודלק לספינות המעפילים וכן ב'החרמת' נשק בריטי לטובת פעילות ה'הגנה'.

תרומתם של מתנדבי הישוב היתה בעלת חשיבות רבה מאוד לאירגונה של שארית הפליטה באירופה ולארגונם של הניצולים לקראת העלאתם לארץ. מאוחר יותר, עם העברתה של ה'הגנה' למסגרת צה"ל איפשר נסיונם הצבאי והקרבי, שנצבר בעת שירותם במסגרות הצבאיות הבריטיות, הקמתה של תשתית צבאית מקצועית בצה"ל.

על ההגנה, הפלמ"ח והמאבק בארגוני 'הפורשים'
ראו גם במדור : 'הגנה וביטחון'

אל מול השואה

שאלת עמדתו של הישוב היהודי בארץ לנוכח שואת יהודי אירופה, כמו גם עמדתה של תנועת העבודה בתוכו, מקפלת בתוכה שאלות ערכיות ומעשיות לא קלות, בעלות ממד טרגי מובנה.

עד לשנת 1942 לא נתפשה בארץ עוצמת הטרגדיה הנוראה שפקדה את יהודי אירופה. בתחילה נדמה היה כי הפגיעות הרבות בנפש הנן פועל יוצא של המלחמה. עד לתבוסת הצבא הגרמני בקרב כנגד הבריטים באל-עלמיין נתון היה הישוב היהודי כולו בחשש לגורלו, רבים התנדבו למערכות ההגנה והלחימה: חלקם של המתנדבים פעל במסגרת הצבא הבריטי בעוד אחרים בחרו להצטרף לארגוני המגן בארץ, ובעיקר לארגון ה'הגנה', שהיה הגדול שבהם, ולפעול מתוך המסגרות המקומיות בשיתוף עם הצבא הבריטי. בשלב זה ברור היה כי יש להפנות את עיקר המאמץ למאבק לצד בעלות הברית אל מול האויב הנאצי.

עם הגעתם של אזרחים ארצישראלים רבים שהוחלפו באזרחים גרמניים ששהו בארץ, אושרו החששות הקשים ביותר. בעקבות עדותם פרסמה הנהלת הסוכנות היהודית אישור רשמי אודות שואת העם היהודי, היקפה ומשמעותה. הוכרז חודש אבל לאומי והוחלט על הגברת הנסיונות להזעיק את העולם החופשי לעזרתם של היהודים.

הנסיונות הללו לא הועילו. כינוסה של ועידת ברמודה באפריל 1943 בהשתתפות נציגי בריטניה וארצות הברית לשם דיון בבעיות הפליטים (ובכללם הפליטים היהודיים) ומסקנתה כי לא ניתן להפסיק את הטבח ולהציל את היהודים הנתונים בעול המשטר הנאצי הבהירה זאת לכל אלו שהעזו לקוות. השאלה, האם פעל היישוב היהודי בארץ דיו להצלת אחיו, עמדה ועומדת במחלוקת קשה. דומה כי אמות המידה בהן ניתן להעריך מציאות יומיומית אינן תקפות בדיון העוסק במציאות כה נוראה, כה טראגית, שנותרה כמדומה מחוץ לכל יכולת הבנה אנושית. להלן נציין כמה מן הפעולות שנעשו באותה עת:

הקמת 'ועד הצלה'

הוועד הוקם בניהולו של יצחק גרינבוים, חבר הנהלת הסוכנות. משנת 1943 הוחלט על-ידי הסוכנות היהודית להפנות כספים למטרות הצלה. הוחלט להרחיב את יעדיה של קרן 'מגבית ההתגיסות', שהוקמה לשם מימון ההתגיסות לצבא הבריטי, ולכלול בהם גם מימון פעולות הצלה. מעתה נקראה הקרן 'מגבית ההתגיסות וההצלה'.

המפעל המאוחד להצלה ועליה, כרזה מאוסף מכון לבון (C)

העפלה

בשנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השניה, חודשה ההעפלה לארץ ישראל בהיקף נרחב. בפעילות זו עסקו פעילים מההתישבות העובדת, ומקרב אנשי ה'הגנה', במסגרת 'המוסד לעליה ב'', שפעל מאז כגוף יחיד להעלאת יהודים ארצה באופן לא לגלי עד לשנת 1947. שאר הגופים הפוליטיים והפרטיים שעסקו בעליה הבלתי לגלית עד שנת 1942 פסקו לפעול עד שנת 1947 (אז ארגן האצ"ל במשותף עם התנועה הרביזיוניסטית את הספינה 'בן הכט' שהביאה ארצה כ-600 מעפילים).

ההעפלה הבלתי לגלית בכרזת ההסתדרות הכללית משנת 1946, כרזה מאוסף מכון לבון (C)

את פעולות ההעפלה כיוונה מן הצד המדיני הסוכנות היהודית. בוועדה שמונתה כמוסד עליון לענייני ההעפלה מטעם הסוכנות יוצגו כל המפלגות הציוניות המרכזיות, לבד מן הרביזיוניסטים. למן חידוש ההעפלה ועד להקמת המדינה העלה 'המוסד לעליה ב'' לארץ 64 ספינות מעפילים, שהביאו למעלה מ-70 אלף מעפילים. כמו-כן הפנה המוסד מאמצים להעלאת יהודי המזרח לארץ בדרך היבשה, מלבנון ומסוריה ומארצות איסלם נוספות. בדרך זו הגיעו לארץ 10,000 עולים נוספים.

מאבק פוליטי

בעיצומה של המלחמה, עם התפשטות הידיעות הנוראות בדבר השמדתה ההמונית של יהדות אירופה כונסה בניו-יורק, ב-9 במאי 1942, ועידת בילטמור. השתתפו בכינוס מנהיגים ציוניים מארץ ישראל, ארצות הברית, אנגליה ודרום אפריקה. בעקבות הוועידה פורסמה 'תכנית בילטמור' (על שם מקום הכינוס: מלון בילטמור בניו-יורק), שבה הועלו מספר תביעות:

• הקמת כח יהודי לוחם שיפעל בכפוף למעצמות הברית במלחמתן בנאצים.
  

• היערכות לכינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל (במסמך נכתב 'קומנוולת' - קהילייה) בתום המלחמה.

• פתיחת שערי הארץ לעליית יהודים המונית וחופשית בפיקוח הסוכנות היהודית.

צעד נוסף שביטא שינוי בעמדות ההנהגה הציונית באותה עת היה העתקת עיקר המאבק על דעת הקהל היהודית והכללית לארצות הברית. את מדיניות ההסמכות על בריטניה הוביל עד לאותה עת חיים ויצמן. עתה הצליח דוד בן-גוריון, בסיועו של המנהיג הציוני האמריקאי אבא הילל סילבר להעתיק את עיקר הפעילות הפוליטית של התנועה הציונית לארצות הברית.

ניסיון בריטי פחות ידוע לפתור את שאלת היישוב היהודי בארץ ישראל נערך בשנת 1943 על ידי ועדת שרים בריטית שכונסה בחשאי בהוראת וינסטון צ'רציל בראשתו של הרברט מוריסון, ממנהיגי הלייבור. ועדה זו תמכה בכינונה של מדינה יהודית בחלק משטחי ארץ ישראל והקמת פדרציה ערבית, שתכלול את עבר הירדן, סוריה ולבנון וכן את ערביי הארץ. ירושלים והנגב אמורים היו להישאר בחסות בריטית. תכנית זו אושרה על-ידי הממשלה הבריטית בשנת 1944, תוך הסכמה שתבוצע בתום המלחמה. היא כשלה עוד בטרם נודעה ברבים בשל התנגדותו התקיפה של משרד החוץ הבריטי. מכשול נוסף שנוצר היה רצח הלורד מוין, ידידו האישי של צ'רציל בידי שני מתנקשים מחברי הלח"י. התכנית נגנזה סופית עם כישלונו של צ'רצ'יל בבחירות הכלליות שנערכו באנגליה עם תום המלחמה.

עליתה של מפלגת הלייבור לשלטון באנגליה בקיץ 1945 סימלה את ראשיתה של התפנית החדה ביחסו של הישוב לבריטניה. מפלגה זו, שהביעה עמדות פרו-ציונית בתקופה בה שהתה באופוזיציה התכשה להן עתה ואימצה במקומן את מדיניות 'הספר הלבן'. שר החוץ החדש ארנסט בווין, תמך בתכנית המתבססת על מתן אוטונומיה חבלית: על-פי תכנית זו אמורה היתה הארץ להיות מחולקת למספר חבלים שיקבלו אוטונומיה חלקית. חבל ארץ אחד בלבד נועד, על-פי תכנית זו, להמסר לרשות הישוב היהודי. תכנית זו נדחתה מכל וכל על-ידי התנועה הציונית ובעקבותיה החליט בן-גוריון, כי במקביל למאמצים המדיניים שימשכו לקידום המאבק על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל יפתח הישוב במאבק חמוש בבריטים בתיאום עם ארגוני 'הפורשים'.

התקופה שכונתה 'תקופת המאבק' בבריטים נמשכה משנת 1945 ועד שנת 1947, אף כי בפועל נוהל מאבק זה בעוצמה שונה כבר משנת 1939, כלומר מפרסום 'הספר הלבן', שבו התנערו הבריטים מ'הצהרת בלפור' ומההתחייבויות שנטלו על עצמם עם קבלת המנדט על הארץ.

ארגון ה'הגנה', שהיה הגדול מבין הארגונים הצבאיים הוולונטריים ביישוב פעל כל אותה עת בשני מישורים: במישור הגלוי שיתף הארגון פעולה עם הבריטים: אנשיו התגייסו לצבאם, מילאו תפקידים מודיעיניים וסייעו כלכלית. במישור הניסתר ובמקביל החלה ה'הגנה' לבנות עצמה כארגון מחתרתי לקראת מאבק אפשרי בבריטים או בערבים בעתיד. במסגרת חשאית זו הפעילה ה'הגנה' גם את 'ארגון עליה ב'' שפעל להעלאת מעפילים מאירופה בדרך הים ולהעלאת יהודים מן המזרח ביבשה. באותה עת גם הוגברו המאמצים להתחמשות ולאגירת נשק, שבהם השתלבו גם החיילים היהודיים ששרתו בצבא הבריטי.

מדיניות שיתוף הפעולה עם הבריטים היתה מקובלת בתחילה גם על-ידי האצ"ל, שהחליט עם פרוץ קרבות מלחמת העולם לשתף פעולה בפעילות המלחמתית הבריטית. במהלך פעילות חשאית בעירק אף איבד הארגון את מפקדו דוד רזיאל. חוגים באצ"ל בראשותו של אברהם שטרן שהתנגדו למדיניות זו פרשו מן הארגון בשנת 1940 והקימו את 'האצ"ל בישראל', שנקרא מאוחר יותר בשם לח"י (לוחמי חירות ישראל). ארגון זה המשיך לפגוע בבריטים אף בימים בהם עמדה בריטניה כמעט לבדה במערכה כנגד הנאצים. בשנת 1942 נתפס מנהיג הלח"י אברהם שטרן ונורה במקום מחבואו על-ידי הבריטים. מעל ל-150 מחברי הארגון ומפקדיו נאסרו ופעילותו של הארגון כמעט ששותקה עד שנת 1943, אז חזר לפעול . עד סוף 1943 המשיך האצ"ל במדיניות שיתוף הפעולה עם הבריטים. בשנה זו התחלפה מדיניותו עם החלפת מפקדיו: יעקב מרידור העביר את הפיקוד לידיו של מנחם בגין.

תחת הנהגתו של מנחם בגין הכריז האצ"ל על 'מרד' בבריטים והחל לפגוע במבני ממשל ובמוסדות בריטיים. פעולות אלו נעשו בניגוד לדעתם של ראשי הסוכנות היהודית, ובראשם דוד בן-גוריון, שפתחו במאבק ציבורי בניסיון לאלץ את שני הארגונים לחדול מפעולות אלה.

הסזון

הוויכוח בשאלת המרות

בין פברואר 1944 לנובמבר 1944 התנהלו מגעים בין מפקדי ה'הגנה', האצ"ל והלח"י בניסיון להסכים על מדיניות אחידה, אך נסיונות אלה כשלו. הוויכוח בין הארגונים היה עמוק יותר מסוגיית המאבק בבריטים ונגע בשאלת 'המרות הלאומית': מהו מקור הסמכות בחברה וולונטרית, שבה לא קיימת סמכות ממלכתית הנשענת על בחירות דמוקרטיות.

התנועה הרוויזיוניסטית, שהאצ"ל השתייך אליה, לא הכירה בזכותם של המוסדות הדמוקרטיים הוולונטריים בתנועה הציונית להטיל עליה מרות, בטענה כי זכות זו נתונה רק למוסדות ממלכתיים. מדיניותה התבססה על ההנחה כי ניתן יהיה להגיע להחלטות רוב על ידי השגת הסכמים בין גופים אוטונומיים.

ראשי תנועת העבודה לא ייחסו חשיבות רבה לפורמליזם החוקי, אלא למעשה הבניה הלאומי עצמו. גישתם היתה כי כמנהיגיה של התנועה הציונית, הפועלים בכל מאודם לקידום יעדיה של הציונות, הם זכאים, כנציגי הרוב בהנהגתה, לקבל תוקף פוליטי אשר יאפשר להם להטיל מרות מטעם ההנהגה על כלל הציבור. מקור המרות, על-פי גישה זו צריך היה להיות אחד, נציג הרוב המשתייך למסגרת הוולונטרית.

הפעילות המחתרתית של האצ"ל והלח"י בשנת 1944 לא היתה מקובלת על מרביתו של היישוב בארץ, ונעשתה בניגוד לעמדת הנהגת היישוב, שראתה אותה כמסכנת את האינטרסים הלאומיים העתידיים, את מעמדם של החיילים היהודיים בחילות הצבא הבריטי ואת המאמץ להקים עוצבה יהודית גדולה במסגרת הצבא הבריטי שתשתתף במלחמה בנאצים. רצח שר המושבות הבריטי, הלורד מוין בידי הלח"י, בנובמבר אותה שנה נתפס על ידי ההנהגה כחבלה ממשית במאמצים הללו. בעקבות פנית המוסדות הורה ארגון הלח"י לחבריו להפסיק לפעול. ארגון האצ"ל לא נענה לפניה.

סירובו של האצ"ל לקבל עליו את המשמעת הכוללת של ארגון הרוב, הסוכנות היהודית, הביאו את ההנהגה להחלטה על הטלת מרות הרוב על המיעוט הפורש, באמצעות ארגון ה'הגנה'. פעולה זו נעשתה בשם ההנהלה הציונית ושותפו גם המפלגות האזרחיות באחריות הציבורית ביחד עם מפלגות תנועת העבודה.

הסזון

ה'סזון' הוא כינוי לסדרת פעולות, שעליהן הוחלט בארגון ה'הגנה' ושנועדו להביא להפסקה מיידית של הפעילות המחתרתית כנגד הצבא הבריטי. מדיניות זו נבעה ממספר שיקולים:

הצד המדיני כוונת התנועה הציונית היתה להוכיח לממשלת בריטניה כי בראש הישוב היהודי עומדת הנהגה שקולה, המסוגלת להטיל את מרותה על קבוצות מתמרדות בתוכו. מדיניות זו נתפסה כחלק מן המהלכים שנועדו לקדם הסדר מדיני בתום המלחמה שיוביל להקמתה של מדינה יהודית בארץ.

הזוית הפוליטית היתה כוונה להביא ליצירתה של מרות מרכזית ביישוב, שתשאב את תקפה מכח סמכותו של הרוב לדכא פעילות של מיעוטים מתמרדים בתוכו.

הזווית הציבורית הכוונה היתה למנוע אפשרות של היווצרות אנרכיה פנימית, הנובעת מיצירתם של מוקדי כח עצמאיים שאינם נשמעים ואינם מחוייבים לקו מדיני או ציבורי משותף. מדיניות זו נחלה כישלון בזירה הציבורית, משום שהיא פגעה במרקם האמיתי של אחריות הדדית בישוב היהודי - ועל כן נדחתה על-ידי חלקים נרחבים בתוכו.

הסזון כלל כמה מרכיבים:

הטלת מרות הרוב על המיעוט באמצעות נקיטת צעדים אזרחיים:

• פיטורי חברים בארגוני הפורשים ממקומות עבודה וסילוקם מבתי הספר.

• מניעת מחסה ומקלט מחברי הארגונים.

• מניעת גביית כספים למימון פעילות הארגונים.

• שיתוף פעולה עם הבריטים במאבקם בארגונים, כולל הסגרת החברים לבריטים.
  

שיתוף פעולה עם הבריטים:

הביטוי המעשי לשיתוף הפעולה הזמני עם הבריטים היה מסירת מקום מחבואם של ראשי הארגון ומסירת אנשיו לידיהם. חשוב לציין כי כל העוסקים במלאכה זו ראו בפעילותם הכרח לאומי ופעלו בתנאי אותם ימים מתוך מניעים פטריוטים ומכח סמכותה של ההנהלה הציונית. בין חברי ה'הגנה' שמונו לטפל בעניין זה היו יגאל אלון, משה דיין, ישראל גלילי, משה סנה, יעקב דורי, אליהו גולומב וטדי קולק. כדי לבצע את ההחלטות, הוקם כוח מיוחד של אנשי 'הגנה', שחלקם אף הוכשרו במיוחד לשם ביצוע המשימה. אנשי השטח התנדבו למשימה הזו, שהיתה לא פשוטה לכל אותם פעילים, ונעשתה מתוך הכרה כי על אף הקושי הנפשי הנורא היא נעשית למען טובת הכלל.

חלק זה במדיניות ה'סזון' לא היה מקובל על מרבית היישוב מסיבות ערכיות ומוסריות, מסיבות פוליטיות וכן מתוך העמדה היהודית המסורתית כי אין פועלים כנגד יהודים. עם זאת שני הצדדים ידעו לשמור האיזון הרופף, שהפרתו עלולה היתה להוביל את הישוב למלחמת אחים. בעקבות ה'סזון' הורה מנחם בגין לאנשיו להפסיק את פעולות הארגון ולא להגיב באלימות כנגד ה'הגנה'.

פעילות ה'סזון' פגעה באופן קשה באצ"ל ובסוף חודש פברואר 1945 הושגה מטרתה העיקרית: הפסקת הפעולות נגד הבריטים. במקביל גברה ביישוב המחאה כנגד פעולות ה'סזון', ובחודש מרץ החליטה הנהלת הסוכנות על הפסקתו. במאי 1945 חידש האצ"ל את פעולותיו נגד הבריטים, אולם בעוצמה נמוכה יותר. בסוף חודש אוקטובר 1945 הוקמה 'תנועת המרי העברי' שבה שיתפו פעולה כל האירגונים הצבאיים: ה'הגנה', האצ"ל, והלח"י כנגד שלטון המנדט הבריטי.

תנועת המרי

מלחמת העולם השניה הסתיימה במאי 1945. ביישוב היהודי לווה הניצחון בהגברת הציפיות לשינוי מדיניותה של בריטניה בשאלת ארץ ישראל. ברקע הציפיות הללו עמדה הידיעה כי שואת העם היהודי נחשפה עתה לעיני העולם כולו וכי לא ניתן יהיה להתעלם מתוצאותיה הנוראות ומן ההכרח למצוא פתרון לעם היהודי. כמו-כן קיוו מנהיגי התנועה הציונית כי יחסה של בריטניה לישוב ישתנה על רקע נכונותם של רבים מאנשי הישוב להתגייס לשורות הצבא הבריטי או לסייע לו באופנים שונים, בעוד מרביתו של הישוב הערבי נטתה לתמוך בצד הגרמני.

עלייתה של מפלגת הלייבור, ששהתה באופוזיציה משנת 1931 ושהביעה עמדות פרו-ציוניות במהלך המלחמה, עודדה אף את הציפיה לשינוי המיוחל. אך עד מהרה הובהר כי מדיניותה של בריטניה נוטה במובהק אל עבר הצד הערבי. בריטניה דחתה על הסף את התביעה הציונית להעלאת שרידי השואה לארץ ולהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. הישוב היהודי ראה במדיניות הזו בגידה ועילה מוצדקת לפתיחת מאבק חמוש בבריטים.

בהוראתו של דוד בן גוריון הוחלט על שיתוף פעולה בין כל תנועות המרי, שיבוא לידי ביטוי בתיאום הפעולות הצבאיות כנגד הבריטים אך לא באיחוד הארגונים עצמם. על פעולות 'תנועת המרי העברי' פיקחה ועדה מיוחדת מטעם המוסדות הלאומיים, שכונתה בשל מעמדה הסודי ועדת X. בוועדה השתתפו נציגי כל הקבוצות הפוליטיות המרכזיות בישוב, ובמסגרתה נפגשו נציגי ה'הגנה', האצ"ל והלח"י לשם תיאום סדר הפעולות של ארגוניהם.

הידועות שבפעולות תנועת המרי היו שיחרורם של כ-200 מעפילים שהיו עצורים במחנה המעצר הבריטי בעתלית על ידי הפלמ"ח ופיזורם ביישובי הסביבה. בהמשך הותקפו מטרות בריטיות שונות, בהן: בסיסי המשטרה הבריטית וכן תחנות המכ"ם בריטיות שהוצבו לאורך החוף במטרה לאתר ספינות מעפילים על-ידי הפלמ"ח והחי"ש, פגיעה במטוסים ובשדות תעופה בריטיים, וכן במבני משטרה בירושלים וביפו על-ידי האצ"ל והלח"י. ביוני 1946 הותקפה הרכבת בשלושה מקומות על ידי האצ"ל והלח"י, בהמשך ביצע הפלמ"ח פעולה רחבת היקף במסגרתה פוצצו בו זמנית 11 גשרים שישמשו מעבר אל עבר מדינות שכנות על-ידי אנשי הפלמ"ח.

תגובתם הנרחבת של הבריטים על פעולותיה של תנועת המרי נועדו לשבור את כוחו של הישוב היהודי ובעיקר כוונו כנגד ה'הגנה' והפלמ"ח. ביום שבת ה-29 ביוני 1946 פשטו חיילים בריטים על עשרות קיבוצים, מוסדות של הישוב ומבני ציבור בערים ועצרו כ-3,000 יהודים, בהם חלק ניכר מהנהגת הישוב. כמו-כן נערכו חיפושים נרחבים אחר נשק ומסמכים וכן נחשפו סליקים גדולים שהשתייכו ל'הגנה'. מבצע זה זכה בישוב לכינוי 'השבת השחורה'. מנהיג הישוב, דוד בן גוריון, ששהה אותה עת מחוץ לארץ לא נעצר. בכירי ה'הגנה', ובהם ראש המפקדה הארצית משה סנה הצליחו לחמוק אף הם מידי הבריטים.

כרזת מפא"י, למען חברי ההנהגה הכלואים, מאוספי ארכיון מפלגת העבודה, בית ברל (C)

אופיה של התגובה לארועי 'השבת השחורה' היה נתון במחלוקת בתנועה הציונית ובישוב. ראשי ה'הגנה', כמו-גם ראשי האצ"ל והלח"י, רצו להגיב בהמשך הפעולות ההתקפיות. נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן תבע להפסיק את הפעילות ההתקפית עד לכינוס הנהלת הסוכנות היהודית בפאריס. כמשקל לתביעתו זו ציין ויצמן כי אם לא תבוצע הוראתו יתפטר מתפקידו. בהיעדרם של רבים מן המנהיגים הכלואים ובהיעדרו של דוד בן גוריון ,ניצח הקו המתון שיוצג על ידי ויצמן.

משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ה'הגנה', התפטר מתפקידו בעקבות ההחלטה הזו, אך הורה ל'הגנה' לציית לה וכן לאנשי לח"י ואצ"ל להשהות את פעולותיהם. ה'הגנה' ולח"י נענו להוראה. האצ"ל לא שעה לה וב-22 ליולי 1946 פוצץ האגף הדרומי של מלון המלך דוד בירושלים.

תוצאותיה המרות של פעולה זו, שבה נהרגו 82 איש, בהם 25 אנגלים, 40 ערבים ו-17 יהודים וכן נפצעו רבים, סימלו את קיצו של שיתוף הפעולה במסגרת תנועת המרי. ה'הגנה' טענה כי הורתה לארגוני הפורשים להשעות את פעולותיהם. האצ"ל טען כי ה'הגנה' ידעה על המבצע. היחסים בין הארגונים נותקו.

באוגוסט 1946 קיבלה הנהלת הסוכנות שהתכנסה בפאריס החלטה על הפסקת המאבק החמוש בבריטים, לבד מן הנחוץ במסגרת המאבק למען המשך ההעפלה. עיקר המאבק הועתק לתחום הפוליטי וכוון להשגת תמיכה בינלאומית בהקמתה של מדינה יהודית כמו-כן הוגברו מאמצי ההתישבות, מתוך הבנה כי עיצוב גבולותיה העתידיים של המדינה הכרחי לקראת ההכרעה הצפויה בשאלת ארץ ישראל.

ה'הגנה' והפלמ"ח הפסיקו את המאבק החמוש, אך האצ"ל והלח"י, שלא ראו עצמם כפופים למרות המוסדות הלאומיים המשיכו במאבק החמוש במהלך השנים 1947-1946, שכלל בנוסף לפגיעה במטרות בריטיות גם פגיעה בחיילים, קצינים ואנשי משטרה בריטיים.

בדצמבר 1946, עם כינוסו של הקונגרס הציוני ה-22 בבאזל ביקש דוד בן גוריון לקבל לידיו תיק חדש, שלא היה קיים עד אז בסוכנות היהודית: תיק הביטחון. בשובו לארץ בשנת 1947 החל ללמוד לעומקו את נושא הביטחון ונועץ עם ראשי ה'הגנה' וכן עם מפקדים שנטלו חלק במלחמת העולם השניה, הן בצבא הבריטי והן במסגרת הבריגדה היהודית. בעקבות השיחות הללו הגיע בן גוריון למסקנה כי מבנה ה'הגנה' אינו מתאים לצרכיה העתידיים של המדינה שבדרך וכי יש להקים צבא כללי, שיתאים למלחמה הצפוייה עם הצבאות הערביים .

לקראת הקמתה של מדינת ישראל

החלטתה של בריטניה להעביר את האחריות להסדר גורלה המדיני של ארץ ישראל ל'ארגון האומות המאוחדות' בשנת 1947 הביאה להקמתה של ועדת חקירה מטעמו לשאלת ארץ ישראל (אונסקו"פ). המלצות מרבית חבריה של ועדה זו קבעו כי יש לחלק את ארץ ישראל המנדטורית לשלושה חלקים: מדינה יהודית (על פני 62% מן השטח); מדינה ערבית (על פני 38% מן השטח) וגוף נפרד לירושלים וסביבתה.

המלצות אלה הן שהיוו בסיס להחלטה 181 של האו"ם מן ה-29 לנובמבר 1947, בדבר חלוקתה של ארץ ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית ובינאום ירושלים. החלטה זו נדחתה על-ידי הערבים ויום לאחר קבלתה באו"ם פרצה מלחמת העצמאות.

במהלכה של המלחמה, קיבל מרכז מפא"י את ההחלטה להכריז על הקמתה של המדינה. מחבר הנוסח הסופי של מגילת העצמאות, דוד בן גוריון, קרא אותה בשם מועצת העם, בה' באייר תש"ח ( 14 במאי 1948) והיה ראשון החותמים עליה.

הכרזת העצמאות

על מלחמת העצמאות ראו באתר הנושאי 'הגנה וביטחון'