שנות השלושים והעליה החמישית  

רקע כללי

הרעת מצבם של יהודי אירופה: בשנות השלושים של המאה העשרים החל להסתמן באירופה ראשיתו של שינוי חברתי-פוליטי אשר עתיד היה להפוך בהמשך לאיום ממשי על עצם קיומו של העם היהודי. סימנים ראשונים לטלטלה הפוליטית העתידה לסחוף בתוכה את אירופה כולה הופיעו בארצות שונות, כמעט במקביל: עליית כוחו של הפאשיזם באירופה, הנאציזם בגרמניה והאנטישמיות במזרח אירופה.

עומקה של הסכנה לא הובהר לכל, אך יהודים רבים החלו לחפש את דרכם אל מחוץ לאירופה. דווקא בשעה הרת גורל זו היו השערים נעולים: הגבלות ההגירה שנתקבלו בארצות הברית לא אפשרו הגירה המונית אליה. מדינות מערביות אחרות לא היו מוכנות ליטול על עצמן את הטיפול בבעיה היהודית.

כשליש מציבור המהגרים היהודים מאירופה וממזרחה בחרו לפנות לארץ ישראל בשנים הללו, ודומה כי לולא מגבלות ההגירה שהטיל השלטון הבריטי במחציתם השניה של שנות ה-30 על ההגירה לארץ ניתן היה קרוב לוודאי להציל את מרבית הפליטים היהודים, אשר יכלו להמלט בטרם פרוץ מלחמת העולם השניה.

מצב הישוב היהודי בארץ: שנות השלושים מתאפיינות בהחרפת העימות היהודי-ערבי בשאלת ארץ ישראל. התערבותן של המעצמות הפאשיסטיות איטליה וגרמניה באזור וכן התגברותה של העליה היהודית לארץ מאמצע שנות השלושים, היו מן הגורמים העיקריים לפרוץ המרד הערבי כנגד השלטון הבריטי. מרד זה נמשך משנת 1936 ועד שנת 1939 והיה באופיו מרד לאומי.

השפעתו של המרד הערבי על ההתנהלות המעשית של התנועה הציונית היתה רבה. עתה היה העימות הלאומי בשאלת ארץ ישראל לסוגיה גלויה: קביעתה של ועדת פיל כי קיימים בארץ שני לאומים, בעלי שאיפות לאומיות שונות ומנוגדות וכי יש להקים בעבורם שתי מדינות באמצעות חלוקתה של ארץ ישראל, הציעה למעשה לסיים את המנדט הבריטי, אך גם הצביעה באופן גלוי על אופיו הלאומי של הסיכסוך היהודי-ערבי.

מדיניותה של בריטניה בשאלת ארץ-ישראל והחלטתה לסגת ממסקנות ועדת פיל הושפעה ממספר גורמים: ההכנות למלחמת העולם השניה וההכרה כי העימות בין גרמניה לבריטניה קרב, הצורך להבטיח עורף אסטרטגי בריטי במזרח התיכון, הרצון לשמור על שליטה במאגרי הדלק באיזור וכן להבטיח את הדרך להודו דרך תעלת סואץ.

על מדיניותה של בריטניה בשאלת ארץ ישראל יורחב בהמשך באתר הגנה וביטחון.

ב'ספר הלבן' שפורסם בשנת 1939 (המוכר כ'ספר הלבן' של מקדונלד, שר המושבות הבריטי באותה עת) הוצעה הצעה בריטית חלופית: הקמתה של מדינה פלשתינאית דמוקרטית עבור כלל תושבי ישראל. מתווה זה אמור היה להותיר בידי הרוב הערבי את השליטה מכח משקלו הדמוגרפי, שיבוא לידי ביטוי בבחירות הדמוקרטיות למוסדות השלטון. היישוב היהודי אמור היה להתקיים במסגרת של מעין אוטונומיה תרבותית.

תגובתו של היישוב היהודי בארץ למסקנות ועדת פיל חצתה מפלגות. מפא"י, שהיתה הגדולה במפלגות והנהיגה את ההסתדרות הציונית ביחד עם חיים ויצמן, נחלקה בתוכה לשני מחנות: לתומכים - בהנהגתו של דוד בן-גוריון ולשוללים - בהנהגתם של ברל כצנלסון ויצחק טבנקין. ההתמודדות הפנים-מפלגתית נחסכה עם פרסומו של 'הספר הלבן', שאותו ראתה ההנהגה הציונית כולה כבגידה.

הפגנה נגד 'הספר הלבן', באדיבות מכון לבון (C)

הרכב דמוגרפי ופוליטי ביישוב - עם ראשית שנות השלושים החלה השפעתן של העליות הציוניות לארץ להיות ניכרת. בתחילת שנות העשרים השתייך רובו של היישוב היהודי ל''ישוב הישן' ולוותיקי הארץ המזרחיים, אולם בראשיתן של שנות השלושים החלה ניכרת השפעתן של העליות ממזרח אירופה וממערבה הן בהרכב האוכלוסיה היהודית והן בהרכב הפוליטי ביישוב.

מבחינה פוליטית נחלק היישוב היהודי בתוכו לכמה מחנות: תנועת הפועלים, המרכז - או הסקטור האזרחי (העירוני והכפרי), הימין - התנועה הרביזיוניסטית, המגזר הדתי-לאומי, הציבור הספרדי והציבור החרדי (שלא ראה עצמו כמשוייך ליישוב ולא השתייך לכנסת ישראל).

על הנהגת היישוב התמודדו למעשה שתי התנועות הגדולות: תנועת הפועלים והתנועה הרביזיוניסטית. המגזר הדתי לאומי ('המזרחי') והציבור הספרדי הורכבו שניהם מקבוצות קטנות באופן יחסי. החוגים האזרחיים היו מפוצלים בתוכם ולא הצליחו לחבור למסגרת פוליטית משותפת.

תמונה דומה החלה להשתקף גם בתנועה הציונית. בשנות העשרים נחשבה תנועת הפועלים לאגף השמאלי ותנועת 'המזרחי' לאגף הימני בתנועה. שתי התנועות ייצגו אך חלק קטן מצירי הקונגרסים הציוניים. מרבית הצירים השתייכו למרכז ואף מעט ימינה ממנו - ל'ציונים הכלליים' (או כפי שכונו 'ציונים סתם').

תמונה זו השתנתה בראשית שנות ה-30 עם התחזקותה של תנועת הפועלים, עליית כוחה של התנועה הרביזיוניסטית וירידת כוחם של 'הציונים הכלליים' בקונגרס הציוני. את מקומם של 'הציונים הכלליים' בקונגרס הציוני תפסו עתה שני הקצוות הפוליטיים: תנועת הפועלים והתנועה הרביזיוניסטית.

מאבקים על ההגמוניה בהנהגת הישוב ובהנהגה הציונית

איחודן של שתי מפלגות הפועלים המרכזיות - 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר' בשנת 1930 והקמתה של מפא"י, יצר בפועל מרכז כח פוליטי, שבו לראשונה החזיקה מפלגה אחת בכארבעים אחוזים מכח ההצבעה ביישוב.

כרזת בחירות של מפא"י בהסתדרות הכללית, באדיבות מכון לבון (C)

התנועה הרביזיוניסטית היתה באותה עת הכח הפוליטי המשמעותי ביותר שהתחרה במפא"י על ההגמוניה ביישוב היהודי בארץ ובתנועה הציונית. כאופוזיציה מרכזית בתנועה הציונית בראשות חיים ויצמן, הציגה התנועה הרביזיוניסטית שורת השגות בנושאי התיישבות, הקמת הסוכנות היהודית המורחבת, היחס לערבים ואופן פיתוחו של היישוב היהודי בארץ.

בראשית שנות העשרים העמיקה היריבות בין התנועה הרביזיוניסטית לתנועת הפועלים, ובראשה מפא"י, ונסובה סביב מספר נושאים:

• ההגמוניה בתנועה הציונית. במאבק על ההנהגה הציונית העריכו שני הצדדים כי נצחונו של צד יוביל לתבוסתו של האחר.
• מחלוקת על דרך בנייתה של הארץ: תנועת הפועלים שאפה ליצירת חברה הנשענת על עקרונות סוציאליסטיים, שתהא מבוססת ככל הניתן על עקרונות של שיוויון כלכלי וחברתי. לשם הבטחת עקרונות אלו תמכה התנועה בהלאמת אמצעי הייצור והקרקע הלאומית. כמו-כן היא תמכה בשימת דגש על התיישבות שיתופית-לאומית כאמצעי עיקרי ביישובה של הארץ, אם-כי לא שללה השתתפותם של גורמים פרטיים בבניין הארץ.
  התנועה הרביזיוניסטית, בהנהגתו של זאב ז'בוטינסקי תמכה ביצירתו של משק קפיטליסטי, בניית ערים והקמת תעשייה.
  
• השיטה המדינית: תנועת העבודה דגלה בהתקדמות הדרגתית, ביצירת התיישבות יהודית בארץ, בשינוי הדרגתי של המאזן הדמוגרפי לטובת היישוב היהודי ובקידום הדרגתי של יעדיה הלאומיים של הציונות, מבלי להופכם למוקד עימות בטרם יבשילו התנאים לכך. התנועה הרביזיוניסטית דגלה במדיניות מוצהרת - בהכרזה פומבית על מגמותיה הלאומיות של הציונותו עול תביעתה להתיישבות משני עברי הירדן.
  
• שאלת הדימוי הציבורי והתנועתי: תנועת הפועלים ראתה בסיגנון התנועתי הבית"רי, במדים ובמצעדים הצבאיים, בתמיכה בערכים המוחצנים של גבורה וכבוד לאומי וביחס האיבה לתנועת הפועלים, אות לדימיונה של תנועת בית"ר לתנועות פאשיסטיות בעולם. זיהוי זה נשלל על ידי התנועה הרביזיוניסטית, אך חוגים קיצוניים בתוכה, בהם 'ברית הבריונים', לא הקלו על יצירתו של דימוי חברתי שונה. הרביזיוניסטים מצדם ראו בחברי תנועת הפועלים 'אדומים' - הנכונים לשרת את ברית המועצות.
  

המאבק הפוליטי בשנים 1931- 1935

המאבק שהתנהל בין תנועת הפועלים לתנועה הרביזיוניסטית על ההגמוניה בתנועה הציונית ובמוסדות הישוב הוכרע בין השנים 1931 ל- 1935 .

• המאבק הפוליטי ביישוב: בינואר 1913 נערכו ביישוב הבחירות לאסיפת הנבחרים השלישית. כ-56% מבין מבין כתשעים אלף הזכאים לבחור השתתפו בבחירות אלו. מפא"י זכתה בכ-42% מן הקולות, וביחד עם הרשימה הספרדית הגיעה לכ-46% מן הקולות. הרביזיוניסטים זכו בכ-20% מן הקולות. כתוצאה מבחירות אלו הפכה מפא"י לגורם המרכזי בהנהלת הוועד הלאומי, ונציגה, יצחק בן-צבי התמנה לתפקיד יושב ראש מוסד זה.

• המאבק על הובלת התנועה הציונית: ביולי 1931 התכנס הקונגרס הציוני ה-17 בבאזל. עיקרי הדיון התמקדו בשלושה נושאים: א. בחירת הנהגה חדשה להסתדרות הציונית. ב. הבעת אמון ביו"ר ההסתדרות הציונית ד"ר חיים ויצמן. ג. תביעתה של התנועה הרביזיוניסטית לקבל החלטה ברורה בדבר מטרותיה של הציונות והכרזה על מדינה יהודית עכשיו.
  בקונגרס ה-17 הובס ויצמן (שמעמדו נחלש בעקבות פרסום 'הספר הלבן' של פאספילד) ובמקומו נבחר נחום סוקולוב. התביעה להכריז בגלוי על מטרותיה של הציונות, על-פי דרישת זאב ז'בוטינסקי, נדחתה. בין הגורמים לכישלון יוזמה זו פעל גם מכתבם של שניים מראשי ה'הגנה ' אליהו גולומב וסעדיה שושני, שבו נכתב כי החלטה ציונית קיצונית עלולה להחריף את העימות עם ערביי הארץ ולגרום למהומות דמים. סיעת הפועלים הציעה בקונגרס שלא לדון בהצעתו של ז'בוטינסקי, והצעתה התקבלה. בתגובה קרע ז'בוטינסקי את כרטיס הציר שלו ופרש מהמשך הדיונים עם תומכיו.
  ההנהלה הנבחרת החדשה לתנועה הציונית כללה לראשונה נציגים של תנועת הפועלים בעמדות בכירות. חיים ארלוזורוב, שנחשב לאחד מן הכוחות העולים במפא"י, נבחר לעמוד בראש המחלקה המדינית בירושלים.
  
  

• המאבק הבין-תנועתי בישוב, בשנים 1933-1931 : המאבק החריף בין תנועת הפועלים לבין התנועה הרביזיוניסטית בארץ התרכז סביב שלושה מוקדי עימות מרכזיים: יחסי העבודה בישוב, הסכם ההעברה עם גרמניה, ולבסוף - רצח ארלוזורוב.
  
  
  • יחסי העבודה בישוב: בזירה הישראלית התמקד העימות בין חברי ההסתדרות הכללית, בהנהגתה של מפא"י, לבין הפועלים שלא השתייכו למסגרת זו, והיו חברי בית"ר סביב בעיית אופן הארגון של שוק העבודה. רבים מן העולים הללו, שהגיעו לארץ במסגרת העליה החמישית, חיפשו דרכים להשתלב בכלכלה הישראלית מבלי להשתייך לארגוני הפועלים. התנגדותו של ז'בוטינסקי לשימוש בנשק השביתה ותמיכתו בבוררות חובה לאומית הפכה את התחרות הקיומית בין המחנות למאבק בעל גוון לאומי. הרביזיוניסטים האשימו את אנשי תנועת העבודה בחבלה בעניין הלאומי, בעוד אנשי העבודה ראו בניסיון הרביזיוניסטי לשבור את כוחה של ההסתדרות הכללית מעשה אנטי-לאומי, שכן לדידם הגשמתה של הציונות תלויה היתה בעיקרה דווקא בציבור הפועלים הציוני-סוציאליסטי.
  • 'הסכם ההעברה': ביטוי אחר לאחריות הלאומית, ולא רק המעמדית, אותה נטלה על עצמה תנועת הפועלים ניתן ב'הסכם ההעברה', אליו חתר נציגה בהנהלה הציונית, חיים ארלוזורוב. הסכם זה נועד לטפל בארגון עליית יהודי גרמניה ובאפשרות להציל, ולו חלק מהונם, באמצעות הסכם לקניית סחורות חלופיות מגרמניה הנאצית. מהלך זה גרר אחריו ביקורת קשה מצד התנועה הרביזיוניסטית כלפי מפא"י ובאופן אישי כלפי חיים ארלוזורוב.
  • רצח חיים ארלוזורוב: בשיאן של ההתקפות הללו, ב-16 ביוני 1933, נרצח חיים ארלוזורוב על חוף ימה של תל-אביב. רצח זה חידד עד קצה את מצב היריבות בין מפא"י לתנועה הרביזיוניסטית בארץ. רבים מאנשי מפא"י ראו בהתקפות האישיות על ארלוזורוב, ובראשן אלו שנוהלו על-ידי חברי 'ברית הבריונים', את המקור והמניע לרצח זה. חקירת הרצח נמשכה למעלה משנה. הנאשמים, חברי 'ברית הבריונים', אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, שהמשטרה הבריטית טענה כי הם הרוצחים, זוכו לבסוף, אך תחושת העוינות הבין-תנועתית הקשה והעימותים בין ארגוני הפועלים לתנועה הרביזיוניסטית בארץ אך החריפו .

הלוויתו של חיים ארלוזורוב, מתוך: אוסף סוסקין, באדיבות מכון לבון (C)

השגת ההגמוניה בתנועה הציונית

בקונגרס הציוני ה-18, שהתכנס בשנת 1933 הוכרע למעשה מאבק הכוחות בין תנועת הפועלים לתנועה הרביזיוניסטית. מאבק ההסברה שנועד להבטיח תמיכה פוליטית בכל אחד מן הצדים התנהל בעיקרו בפולין, שבה התרכז עיקר כוחה האלקטורלי של התנועה הרביזיוניסטית. דוד בן-גוריון יצא למסע הסברה נרחב בפולין בחורף 1933, שהניב בסופו תמיכה נרחבת ב'ליגה למען ארץ ישראל העובדת', שהיתה רשימתו של בן-גוריון. בקונגרס הגיע מספר תומכי התנועה קרוב למחצית מכלל הקולות (45%). התנועה הרביזיוניסטית זכתה בשליש ממספר הקולות הזה.

בעקבות הקונגרס נבחרה הנהלה חדשה לתנועה הציונית, שבה כיהנו במקומות מרכזיים שלושת נציגי מפא"י: דוד בן-גוריון, משה שרתוק ואליעזר קפלן. משלב זה החלה תנועת הפועלים הארץ ישראלית להיות לכח מוביל בתנועה הציונית העולמית.

הסכם בן-גוריון ז'בוטינסקי

שבועות אחדים לאחר זיכוי הנאשמים ברצח ארלוזורוב, אף כי אווירת החשדנות והאיבה הבין-תנועתית לא פגה, החליט דוד בן-גוריון, שכיהן עדיין כמזכיר ההסתדרות, כי יש לנסות ולהגיע להדברות ולהסדר היחסים בין תנועת הפועלים לתנועה הרביזיוניסטית הן בכל הקשור לתנועה הציונית והן באשר ליחסי התנועות בארץ.

בתיווכו של פנחס רוטנברג נפגש דוד בן-גוריון בלונדון עם זאב ז'בוטינסקי. במשך מספר שבועות נוסח בין השניים הסכם סודי, וב-27 באוקטובר 1934, נחתם ביניהם הסכם, שכונה על שם מקום המפגש - 'הסכם לונדון'. הסכם זה כלל בתוכו שלושה סיכומים עיקריים:

• הפסקת המאבק הבין-תנועתי, תוך התחייבות להמנע משימוש באמצעים כוחניים היוצאים מגדר של ויכוח אידיאולוגי.

• חלוקה צודקת של העבודה בין שתי התנועות וכן הסדרת יחסי העבודה הפנים מפלגתיים בתוך מקומות העבודה בין הרוב ההסתדרותי למיעוט הרביזיוניסטי.

• שילובה של התנועה הרביזיוניסטית בהסתדרות הציונית, התחייבות התנועה למשמעת תנועתית, חזרה לפעילות בקרנות הלאומיות וקבלת רשיונות עליה לארץ ישראל.
  

חתימת ההסכם בלונדון פתחה תקופה של עימות פנימי קשה במפא"י, ההנהגה הותיקה, לבד מיצחק טבנקין, מנהיג 'הקיבוץ המאוחד', תמכה בבן-גוריון. בעקבות משאל עם שנערך בקרב חברי ההסתדרות במרץ 1935 הוחלט לדחות את ההסכם. כישלון ההסכם היווה זרז נוסף לפרישתה של התנועה הרביזיוניסטית מן ההסתדרות הציונית ולהקמתה של 'ההסתדרות הציונית החדשה' (הצ"ח) בראשותה. גם בזירה הארצישראלית בחרה התנועה הרביזיוניסטית להתארגן באופן עצמאי וכבר בשנת 1934 היא יזמה את הקמתה של 'הסתדרות העובדים הלאומית' שאיגדה במסגרתה את ציבור העובדים שלא הזדהה עם תנועת העבודה ועם ההסתדרות הכללית.

פרישת התנועה הרביזיוניסטית מהתנועה הציונית

בשנת 1935 החליטה התנועה הרביזיוניסטית על פרישה מן ההסתדרות הציונית לאחר שפורסם כי בקונגרס הציוני ה-19 תידון הצעה שתחייב משמעת תנועתית בנושאים פוליטיים. החלטה זו פורשה על-ידי נציגי התנועה הרביזיוניסטית כמכוונת נגדה. עם הפרישה החליטה התנועה הרביזיוניסטית על הקמתה של 'ההסתדרות הציונית החדשה' -הצ"ח, שהתכנסה בווינה מעט לאחר כינוסו של הקונגרס הציוני.

בבחירות לקונגרס הציוני שמרה תנועת הפועלים על כוחה, גוש ארץ ישראל העובדת זכה ב-209 צירים מבין 463 צירי הקונגרס. בקונגרס זה נבחר דוד בן-גוריון לעמוד בראש ההנהלה הציונית. משה שרתוק נבחר לעמוד בראש המחלקה המדינית ואליעזר קפלן הופקד על הניהול הכספי. הנהגה זו היא שהובילה את היישוב עד להקמתה של המדינה .

העליה החמישית

העליה החמישית החלה בשנת 1931 ונמשכה עד שנת 1939. למעשה קדמה לה עליה מתונה ומבוקרת של עולים, שהגיעו לארץ על יסוד רשיונות עליה לפועלים שהוענקו על ידי הממשל הבריטי בין השנים 1931-1929. מספרם הגיע מדי שנה לכ-5,000-4,000 עולים. לבד מהפסקה שחלה בין מרץ לנובמבר בשנת 1930. חלקם של העולים הללו השתלב במושבות המטעים, אך רובם נקלטו בערים, בעבודות הבניין והחרושת.

בעליה החמישית, שהקיפה מספר גדול בהרבה של עולים בהשוואה לעליות הקודמות, ניתן להבחין בשתי תקופות משנה: תקופה של גיאות, שנמשכה בין השנים 1931 עד 1936, ותקופת שפל, שנמשכה משנת 1936 ועד לשנת 1939, בה פרצה מלחמת העולם השניה. בתקופת הגיאות הגיעו לארץ באופו רשמי כ-160,000 עולים. בפועל היה המספר גבוה בהרבה, שכן הגיעו לארץ גם עולים שלא במסגרת העלייה הליגאלית. בתקופת השפל, משנת 1936 עד שנת 1939, הגיעו לארץ עוד כ-70,000 עולים.

גורמי הדחף שפעלו להגברת העליה לארץ באותן שנים היו:

• עליית הפאשיזם באירופה, הנאציזם בגרמניה והאנטישמיות במזרח אירופה.
• הגבלות הגירה שהוטלו בארצות הברית מאמצע שנות ה-20 ונכונותן הדלה של ארצות המערב האחרות לקלוט הגירה יהודית המונית. בשנות ה-30 הפכה ארץ ישראל ליעד הגירה יהודי עולמי. כשני שלישים מן המהגרים היהודים פונים לארץ, שהוותה עד אז יעד לכ-4% מכלל הההגירה היהודית.
  

הרכבה הדמוגרפי של העליה החמישית: מרביתה של העליה החמישית, כקודמותיה הגיע ממזרח אירופה. כמחציתם של העולים הגיעו מפולין. מלבדם הגיעו ארצה גם עולים מרומניה (5.5%), וכן עולים מתימן (3.7%), מיוון (2.9%) ומארצות ערב (7%). מעל מחצית העולים שהגיעו לארץ במהלך תקופה זו היו נשואים ובעלי משפחות, שיעור הילדים בקרבם הגיע לכ-20%. ציבור העולים שהגיע מאוסטריה, מצ'כוסלובקיה ובעיקר מגרמניה הביא ארצה עליה שעד כה לא הגיעה אליה. עולים אלו היוו רק כ-20% מכלל העולים באותה עת, אך השפעתם ניכרה היטב. הם הביאו עימם ערכים מערביים, ידע מקצועי רב ורקע תרבותי עשיר.

תרומתם הייחודית של העולים מגרמניה: תרומתם בתחומי התעשייה, הבנקאות והמסחר היתה ניכרת. היקף הונם הפרטי היה רב משל עולי הארצות האחרות, רבים מתוכם היו בעלי ידע ונסיון מקצועי רב בתחומי המסחר, הבנקאות, הביטוח והניהול הציבורי.
מבחינה תרבותית היו העולים מעורבים בארצות מוצאם בכל תחומי העשייה התרבותית - ספרות, תיאטרון, מוסיקה, אמנות פלסטית ועיתונות. בארץ הם היוו עמוד שדרה במפעלים תרבותיים רבים, בהם: הקמתה של התזמורת הארץ-ישראלית ברשותו של הכנר ברוניסלב הוברמן, קידומם של המוסדות להשכלה גבוהה - האוניברסיטה העברית והטכניון בחיפה. עם זאת, על-אף שילובם המהיר והמוצלח של עולים אלו במשק היישובי לוותה התערותם החברתית בקשיים רבים - אם בשל קשיי שפה, בשל הניכור בינם לבין העולים ממזרח אירופה או בשל הבדלי מנטליות בינם לבין תושבי היישוב הוותיקים.
מרבית העולים בעליה החמישית פנו להתיישב בערים. חלקם השתלבו ביישובים הכפריים הוותיקים ומיעוטם פנו להתיישבות חקלאית חדשה.

תרומתה הכלכלית של העליה החמישית: בין השנים 1931 ל-1936 הסתכם יבוא ההון לארץ ב-35 מיליון ליש"ט. הון זה הופנה לעיור מואץ, פיתוח מהיר של ענף הבנייה ובעקבותיו ענפי התעשייה, החרושת והחקלאות. כשלושה רבעים מכלל עולי העליה החמישית פנו לערים. חלק ניכר מן ההון שהגיע לארץ מגרמניה הועבר ארצה באמצעות 'הסכם ההעברה' (טרנספר) לפיו מהגרים ומועמדים להגירה יהודים הפקידו כספים בבנקים גרמניים, שבהם נקנו סחורות יצוא מגרמניה, על-פי רשימה מוסכמת עם מוסדות כלכליים בארץ. החזר הכסף למפקידים נעשה לאחר היבוא לארץ, בניכוי הוצאות הניהול ופרמיות ליצואנים הגרמנים.

הסכם זה, שנחתם ביזמת חיים ארלוזורוב, שהיה ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, לבין הממשל הנאצי, נועד להפנות עולים רבים ככל הניתן ארצה וכן לאפשר הצלה של הרכוש היהודי, שהיה צפוי להחרמה (הסכם ייחודי זה היה תקף רק בהגירה לארץ ישראל). האינטרס הגרמני בהסכם זה היה מעיקרו כלכלי. בין השנים 1938-1933 הועברו ארצה בדרך זו כשמונה מליון ליש"ט. חלקם של עולי גרמניה בין בעלי ההון שהגיעו ארצה באותן שנים היה כפול מחלקם בכלל עולי העליה החמישית (כ-50%).

בעולם היהודי עורר הסכם זה חילוקי דיעות קשים. היו שטענו כי הוא מפר את החרם הכלכלי שהטילו ארגונים יהודיים על גרמניה, וכי יש בו ביטוי של לגיטימציה למשטר הנאצי. נושא זה היה אחד מנקודות המחלוקת הקשות שבין ההנהלה הציונית, מוסדות 'היישוב' בארץ והנהגת תנועת הפועלים לבין התנועה הרביזיוניסטית.

מבחינה כלכלית גדל בשנים אלו כח הקנייה וכח הייצור של היישוב בארץ. ענף הבנייה גדל בכ-458%, התוצר התעשייתי גדל בכ-158% והתוצר החקלאי בכ-115%. הוקמו מפעלים חדשים: מספר מפעלי התעשייה, שעמד על 624 בשנת 1930, גדל ל-1556 בשנת 1937. היקף התעסוקה שולש. בעקבות התעשייה התחזקו ענפי שירותים כגון הובלה וכן שירותים פיננסיים. הצמיחה הכלכלית המהירה ('פרוספרטי' בלשון התקופה) הגדילה את אי השיוויון הכלכלי ביישוב והעלתה את כוחם של מעמדות הביניים.

בשלב זה גם גברה תודעת אי השוויון והעמיק הקיטוב המעמדי. אחד מביטוייו המעשיים של הפער הכלכלי ההולך ונוצר ביישוב היה החרפתם של יחסי העבודה וריבויין של שביתות הפועלים. אם בשנת 1930 התקיימו ביישוב 47 שביתות, הרי שבשנת 1935 גדל מספרן ל-75. שביתות אלו ארעו בענפי התעשייה, המלאכה וההובלה. פערים כלכליים החלו להופיע גם בתוך ציבור השכירים הלא מקצועי לבין בעלי המקצועות.

תקופת השפל בעליה החמישית (1939-1936): משנת 1936 ואילך החלה תקופת השפל בעליה החמישית, שנגרמה בשל נסיבות חיצוניות ופנימיות כאחת: פלישת איטליה לחבש בשנה זו עירערה את המצב הבינלאומי וגרמה להוצאת פקדונות רבים מהבנקים, כתוצאה מכך פחת ההון ששימש למימון ענפי כלכלה. הגבלות הממשל הבריטי על העליה לארץ וקשיים בהעברת כספים מגרמניה ומארצות אירופה גרמו לצימצום ההגירה והעברת הכספים לארץ. השקעות הכספים בארץ יצרו חוסר איזון שהלך וגדל, בין השקעות שבסיסן צרכני (בנייה למגורים, השקעה בענפי שירותים) ופחות יצרני (השקעות בענפי התעשייה והחקלאות). ענף הבנייה נפגע ראשון, אך גרר אחריו בהדרגה את שאר ענפי המשק.השפעתו של המשבר הכלכלי על ציבור העובדים השכירים היתה קשה ולוותה בשיעורי אבטלה הולכים וגדלים.

במקביל, בעקבות המרד הערבי, שהתרחש בין השנים 1939-1936, החל תהליך הפרדה של המשק היהודי מן המשק הערבי בארץ. היישוב היהודי פנה לפיתוח חקלאי מואץ בעקבות זאת הלך והתפתח ביישוב המשק המעורב (גידולים חקלאיים לצד פיתוח משק חי). שביתת הפועלים הערבים וסגירת נמל יפו הובילו להקמתו של נמל תל-אביב. עם זאת, נרשמה ירידה מעטה מן הארץ - שכן עתה פחתו עד מאוד יעדי ההגירה שהיו פתוחים בעבר בפני יהודים.

תרומתה של העליה החמישית: על-אף המשבר הכלכלי הייתה תרומתה של העליה החמישית משמעותית מאוד. בין השנים 1939-1936 עלו באופן חוקי לארץ כ-70,000 עולים, עליהם נוספו עוד כ-11,000 מעפילים. היישוב היהודי בארץ ישראל היה ליישות לאומית שיש להתחשב בה. מבחינה זו, קביעתה של 'ועדת פיל' כי קיימת בארץ ישראל יישות לאומית יהודית, הצביעה על מציאות שהלכה והפכה לעובדה מוגמרת. תרומתה של העליה החמישית לחיזוק חוסנו של היישוב היהודי בארץ השפיעה גם על כח עמידתו של היישוב בעימות היהודי-ערבי שהתרחש בין השנים 1939-1936.

'עלית הנוער'

עליתם המאורגנת של בני נוער מגרמניה הסתייעה במפעל הצלה וחינוך יחיד במינו. אמנם אף קודם לכן נהגו הורים יהודים-ציוניים לשלוח את ילדיהם לזמנים קצובים לבתי ספר בארץ, (כפר הנוער 'בן שמן' שימש במשך שנים כמקום הכשרה לבני נוער), אך עם הרעת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עלית הנאצים לשלטון בשנת 1933, נוצר צורך ליצור תכנית שיטתית להצלה, קליטה וחינוך לבני הנוער שישלחו מאירופה לארץ.

כבר בשנת 1932 יזמה המחנכת רחה פראייר, בסיועו של שליח תנועת 'החלוץ' בגרמניה אנצו סרני, מפעל לקליטתם של בני נוער מגרמניה בארץ, בתחילה ללא הוריהם. יוזמה זו זכתה להיענות רק שנה אחר-כך, במסגרת הקונגרס הציוני ה-18, שהחליט על הקמת מסגרת מיוחדת בשם 'עלית הנוער' שפעלה במסגרת 'המחלקה להצלת יהודי גרמניה' בראשותה של הנרייטה סאלד. למן הגעתה של הקבוצה הראשונה לקיבוץ עין חרוד בשנת 1934 ועד לפרוץ מלחמת העולם השניה ניצלו הודות למסגרת הזו כ-5,000 בני נוער.

הנרייטה סאלד ובני נוער שעלו לארץ במסגרת 'עלית הנוער' באדיבות מכון לבון (C)

תנועת העבודה, ובעיקר התנועות הקיבוציות, נשאו על כתפיהן את עיקר המפעל של 'עלית הנוער'. רובם של הצעירים אורגנו במסגרת תנועות הנוער והגיעו לארץ בקבוצות. מרביתם נקלטו בקיבוצים, בקבוצות ובמושבים וחלקם אף נטל חלק בהקמתם של ישובים חדשים במשותף עם בני נוער מן היישוב בארץ.

זמנם של הנערים התחלק בין עבודה מעשית (כארבע-חמש שעות ביום) לבין לימודים (כמספר שעות זהה לשעות עבודתם). אנשי ההתיישבות העובדת סיפקו לא רק את המסגרת היישובית הקולטת אלא היוו את עיקרו של הסגל המלווה והמחנך שקלט חניכים אלו. במרוצת הזמן התרחב מפעל זה של 'עליית הנוער' והקיף בני נוער מכל התפוצות, כולל ילדים. למן ראשיתו של מפעל ייחודי ומופתי זה ועד ראשית שנות החמישים הגיעו ארצה בתכנית זו למעלה מ-70,000 בני נוער מ-70 ארצות.

תנועת הפועלים בתקופת העליה החמישית

פעולות ההסתדרות ומשק העובדים

הגידול באוכלוסייתו של היישוב היהודי בארץ במהלך העליה החמישית תרם באופן משמעותי להרחבת שורותיה של ההסתדרות הכללית. אם בשנת 1931 נאמד מספרם של חברי ההסתדרות ב-30 אלף, הרי בשנת 1935, בשיאה של העליה, הוא הגיע לכ-87 אלף איש. עד סוף שנת 1939, על-אף המיתון בקצב העליה גדל מספרם בכ-30 אלף איש. בשנים אלו הגיע חלקם של חברי ההסתדרות מכלל העובדים השכירים ביישוב לכשלושה רבעים. בסוף שנת 1945 הגיע מספרם הכולל של חברי ההסתדרות הכללית לכ-164 אלף איש.

הרחבה זו בשורותיה של ההסתדרות יצרה איזון חדש בשורותיה. נתגוונו הדיעות והזרמים הרעיוניים בתוכה, ירד משקלו של הזרם החלוצי-סוציאליסטי בין חבריה ועלה מספרם של אלו שראו בה מסגרת איגודית, המבטיחה את איכות חייהם, הגנתם המקצועית והבטחת מקום עבודתם. כארגון מקצועי ניהלה ההסתדרות את המאבק לטובת חבריה בתנאים לא קלים:

• בשנים אלו לא נחקקה עדיין חקיקה ממשלתית מקפת המגינה על זכויות עובדים. התקנות המעטות שתוקנו לא נאכפו באופן שיטתי.

• בתקופת המשבר הכלכלי לא עמדה לרשותה של ההסתדרות מערכת כלכלית איתנה שיכלה לווסת את תוצאותיו הקשות כלפי ציבור הפועלים המאוגד, דבר שהחליש את יכולתה לאכוף מרות על חבריה.

• בשנים אלו החלו לפעול ארגוני פועלים נוספים, שהתארגנו על בסיס פוליטי שונה, בהם: הסתדרות העובדים הלאומית, 'הפועל המזרחי' וארגון 'הציונים הכלליים'.
  

• תחרות על שוק העבודה עם הפועל הערבי, שגרמה לירידה ברמת שכר העבודה.
  

על אף תנאים אלו הצליחה ההסתדרות לשמור על מעמדה הדומיננטי בשוק העבודה והשכילה לנצל את מועצות הפועלים לשם שמירת כוחה בלשכות העבודה המקומיות. כארגון הדואג לזכויותיהם הסוציאליות של חבריו ולרווחתם סיפקה ההסתדרות בשנים הללו לחבריה גם שירותי בריאות באמצעות קופת החולים הכללית. קיומה של מערכת מעין זו היווה גורם נוסף שסייע לשמירת זיקתם של חברי ההסתדרות אליה, בתקופה בה לא התקיימה מערכת בריאות ממלכתית כוללת ומוסדרת ליישוב היהודי בארץ.

'נלבישך שלמת בטון ומלט' - כרזה של מפא"י, באדיבות ארכיון מפלגת העבודה בית ברל (C)

משק העובדים המשיך להתפתח בשנים הללו. חברת 'סולל בונה' שהתמוטטה בשנת 1927 שבה לפעול בשנת בשנת 1935. בנק הפועלים הרחיב את תחומי פעולתו ועסק במתן סיוע למוסדות ההסתדרות, למועצות הפועלים, לשכונות העובדים, למשקים החקלאיים ולמפעלי התרבות ההסתדרותיים, כמו-כן סייע להקמתן של קופות מלווה וחיסכון , שסיפקו אשראי לציבור הפועלים. 'המשביר' השכיל להתאושש מן המשבר שפקד אותו בסוף שנות העשרים והחל לפעול במתכונת מחודשת, במסגרת 'המשביר המרכזי', שעסק באספקה סיטונאית למשקים החקלאיים, לקואופרטיבים ולאגודות הצרכניות. במסגרתו נערכה פעילות רחבה להקמתן של אגודות צרכנים מקומיות שסייעה אף היא לרווחיותו.

'תנובה', שהחלה לפעול כמסגרת עצמאית, מחוץ ל'משביר', הפכה בשנות השלושים לספקית העיקרית של תוצרת חקלאית למגזר היהודי. 'יכין', ששימש כמשרד הקבלני לעבודות חקלאיות, הרחיב מאוד את פעילותו באמצעות יצירת מקומות עבודה באיזורי המטעים ובעיבוד שטחים חקלאיים שהשתייכו למשקיעים פרטיים ונמסרו לניהולו. בשנות השלושים עסק 'יכין' גם בשיווק פרי ההדר של משקי ההסתדרות.

פעילותה של ההסתדרות ניכרה גם בתחום השיכון וכללה הקמת שכונות פועלים, כמו-כן הוקמו קריות הפועלים הראשונות, בהן קריית חיים וקריית עמל בסביבות חיפה.

להרחבה בנושא המשקי ראו : 'חברת העובדים בתקופת הישוב'

כמו-כן הורחבה בשנות העליה החמישית באופן ניכר פעילותו החינוכית של 'זרם העובדים בחינוך' והוקמו בתי חינוך שהשתייכו אליו ברחבי הארץ.

להרחבה בנושא זרם העובדים ראו: 'חינוך בתקופת המנדט'

ההתישבות העובדת

ההתישבות לגווניה היתה הביטוי המוחשי ביותר למאמץ הלאומי רחב ההיקף שהשקיע היישוב היהודי בארץ בשנות העליה החמישית. תנועת העבודה נטלה חלק משמעותי ביותר בקידומה של ההתישבות החדשה. בין השנים 1939-1932 גדלה ההתישבות החקלאית (הקיבוצית והמושבית) מ-37 ישובים ל-134. האטת ההתישבות שאפיינה את שלהי העליה הרביעית התחלפה בהתישבות מכוונת ומתוכננת שנועדה למלא תפקיד ביטחוני ולאומי באסטרטגיה הציונית. התישבות זו מילאה שני יעדים עיקריים: יצירת גבולות חלוקה טובים יותר למדינה היהודית לעתיד לבוא ושמירה וחיזוק הנחלה הקיימת.

----- מפת ישובי עליה חמישית 1939-1929 ------

ההתישבות הזו התפתחה על יסוד כמה תכניות התיישבות:

• התישבות האלף .

• התישבות העובדת - בעיקר קיבוצים או מושבי עובדים .
  

• התישבות כפרית במימון עצמי חלקי.
  

• התישבות כפרית פרטית המשלבת יסודות קואופרטיביים.

• התישבות עירונית.

• יישובי 'חומה ומגדל' (בין השנים 1939-1936).

להלן נעסוק בתכניות ההתישבות השונות:

התישבות האלף

השם 'התישבות האלף' ניתן לתכנית ליישב אלף משפחות פועלים שיזמה הסתדרות הפועלים החקלאים, ושעליה נאבקה בקונגרס הציוני ה-16 בשנת 1929. במסגרת זו התארגנו הפועלים בקבוצות, בקיבוצים ובארגונים להתיישבות במושבי עובדים. תחילתה בין השנים 1929-1926, אז הוקמו בתקציבי ההסתדרות הציונית מספר מושבים (כפר יהושע, כפר ברוך ושדה יעקב) וכן כמה קבוצות וקיבוצים (שריד , עיינות, השרון, גבת, ומשמר העמק). בשנת 1932 חודשה התכנית, ובמסגרתה הוחלט לישב כ-437 משפחות. חלקן בתקציב מלא - שאיפשר נטיעת פרדס וחלקן בתקציב חלקי ('בהדרגה'). על-פי התכנית אמורים היו המתיישבים להמשיך בעבודתם כפועלים חקלאיים במושבות, במקביל לפיתוח משקם הפרטי. במסגרת זו הוקמו המושבים כפר ביל"ו וגיבתון בסמוך לרחובות, נטעים ובית עובד ליד נס ציונה, צופית, וכפר הס ליד תל-מונד, רשפון, גבעת ח"ן וגני עם בשרון, וכן חוזקו הקיבוצים קבוצת שילר (12 משפחות) וגבעת השלושה (20 משפחות).

תכנית זו לא הגיעה לכלל מיצוי מלא ולמלוא היקפה אך היא מסמלת את ראשית המפעל ההתישבותי רחב ההיקף של תקופת העליה החמישית.

ההתישבות העובדת בשנות ה-30

בשנות ה-30 הוקמו ישובים חקלאיים רבים שלא קיבלו הלוואות התישבות מן המוסדות הציוניים, משום מחוייבותם שלו האחרונים לתשלום חובות מפעלי ההתישבות הקודמים. מחויבות זו עתידה היתה להסתיים רק בשנת 1935. תנועת העבודה באמצעות בנק הפועלים וניר בע"מ העניקה ליישובים הללו אשראי באמצעות מתן הלואות לזמן קצר או בינוני. ישובים אחדים פנו לצורך מימון התיישבותם בשלבים הראשונים גם למוסדות אשראי פרטיים. מרביתם של הישובים שעלו לקרקע במסגרת זו השתייכו או קיימו זיקה קרובה לתנועת העבודה, מיעוטם השתייך לתנועות ולארגונים אחרים.

בדרום יהודה הוקמו המושבים ביצרון ונטעים וכן מושבי התימנים טירת שלום וכפר מרמורק, כמוכן הוקמו הקיבוצים גן שלמה (קבוצת שילר), גבעת ברנר ונען.
בסביבות מושבות השרון הוקמו המושבים כפר-אז"ר, כפר אברהם וגן-חיים, המושב ירקונה, מושבי העובדים חרות , עין ורד, כפר הס, כפר יעבץ , גן חיים והקיבוצים שפיים, ורמת הכובש.
באיזור המושבה כרכור הוקמו הקיבוצים עין שמר, ומשמרות והמושבים עין עירון וכפר פינס.
בעמק זבולון הוקמו הקיבוצים שער העמקים, רמת יוחנן, ובית השיטה.
בעמק הירדן הוקם קיבוץ השומר הצעיר ס.ס.ס.ר (מאוחר יותר - אפיקים).
בשפלת יהודה (מדרום לגדרה) הוקם מושב גן יבנה. ובאיזור נתניה המושבים כפר יונה ותל-צור וכן המושבה אבן יהודה.

התישבות כפרית במימון חלקי

עם אישורה של בעלות הקרן הקיימת לישראל על אדמות עמק חפר בשנת 1931 החל תכנון ההתיישבות היהודית באזור על ידי מחלקת ההתישבות של הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל. תכנית זו אפשרה חלוקת קרקעות לחוגים שונים שיעדו עצמם להתישבות. על-פי התכנית אמורים היו לקום 11 ישובים של אנשי המעמד הבינוני (573 משפחות), 8 יישובים של חברי הסתדרות הכללית של העובדים (487 משפחות) ו-4 יישובים של ארגוני פועלים אחרים (260 משפחות).

כתנאי יסוד להתישבות זו נקבע כי עיבוד האדמות יחל בסמוך להתיישבות עליהן. מושבי ההתישבות של המעמד הבינוני התחייבו למסור את עיבוד האדמה לחברת מטעים באם לא יעבדו אותה בעצמם בסמוך להתישבותם. בכך הובטח כי מתיישבים אלו יוכלו להמשיך בעבודתם הקודמת או להמתין עד לתחילת הנבת המטעים ולממן בעצמם את עלות הקמת המשקים. כמו-כן איפשר הסדר זה להסתדרות החקלאית לספק מקומות עבודה רבים במטעים לפועלים-המתיישבים שלא היו בעלי מקורות פרנסה נוספים. עבודות אלו וכן עבודות תשתית נוספות, כגון ניקוז האיזור איפשר למתיישבים אלו לממן את עלות הקמתו של משקם הפרטי.

בין היישובים שהוקמו במסגרת תכניות אלו: כפר ויתקין, אביחיל, כפר-חיים, כפר חגלה, כפר הרא"ה, אלישיב וכפר ברנדייס, שהוקם כשכונת פועלים בתחילה והפך ליישוב קבע בשם עין העובד. בין הקיבוצים שהוקמו: משמר השרון, מעברות, עין החורש וגבעת חיים. בשנת 1935 הוקם מושב העולים מגרמניה כפר ידידיה. מלבדו החלה בניתם של המושבים הפרטיים בית ינאי, חבצלת השרון, חיבת ציון, ביתן אהרן וגבעת שפירא.

בשנת 1935 סיימה קרן היסוד את תשלום החובות שנועדו לביסוס ההתישבות הקודמת, דבר שאפשר הפניית כספים לתמיכה בהתישבות החדשה, שכוונה בעיקר למימון הקמתה של מערכת הניקוז וההשקיה באיזור וכן לפיתוח ענפי חקלאות חדשים. ההחלטה על הפנית ההשקעות לחיזוק ההתישבות החדשה התקבלה במסגרת הקונגרס הציוני ה-18. לשם ביצועה הוקמה 'החברה הארצישראלית להתיישבות חקלאית', בבעלות קרן היסוד ובשותפות הון פרטי שגוייס בעזרת מלוות.

תנועת הפועלים השתתפה במיזם זה באמצעות 'ניר בע"מ', חברות מים אחדות וכן המשרד להשקייה שהיה שייך למחלקת ההתישבות.

בשנת 1930 הוקמה במשותף על-ידי קרן היסוד ו'קרן חוסר עבודה' של ההסתדרות הכללית חברת 'ביצור' למימון העבודות הציבוריות הנדרשות.

כרזה של ה'קרן לחוסר עבודה', באדיבות מכון לבון (C)

מימונה של ההתישבות הפרטית נעשה באותן שנים על-ידי הסוכנות היהודית באמצעות המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה 'רסקו' (Rural and Sburban Settlement Company)

התישבות עולי גרמניה

מרביתם העולים יוצאי גרמניה שהגיעו לארץ בשנות ה-30 פנו להתיישב בערים, עם-זאת כרבע מתוכם פנה להתישבות החקלאית. כמחצית מבין אלו שפנו להתיישבות החקלאית הצטרפו להתישבות העובדת - מרביתם לקיבוצים ומיעוטם למושבים. שאר ציבור העולים שפנה להתישבות כפרית נקלט במסגרות חקלאיות פרטיות או הקים בעצמו כפרים של המעמד הבינוני.

כ-300 משפחות מיוצאי גרמניה השתלבו כפרטים או במסגרת של קבוצות קטנות במושבות ומושבי עובדים קיימים, ביניהם: פרדס חנה, בנימינה, וכן במושב באר טוביה. 12 ישובים חדשים הוקמו על-ידי עולי גרמניה. חלקם ביזמה פרטית: רמות השבים, ורמת הדר, חלקם על-ידי חברות התיישבות פרטיות: כנהריה ומגד, וחלקם על-ידי המשרד להתישבות עולי גרמניה: גן השומרון, כפר ביאליק וכפר ידידיה וחלקם על-ידי חברת 'רסקו': כפר שמריהו, שדה ורבורג, שבי ציון ובית יצחק.

התישבות זו של המעמד הבינוני הציגה דגם התיישבותי חדש שהיה מעין תצורת ביניים בין המושבה לבין מושב העובדים. במושבים אלו נחשב כל אחד מן המשקים ליחידה פרטית, אך התקיים שיתוף קואופרטיבי בין היחידות המשקיות בכל הקשור למכירת התוצרת ואספקת חומרי גלם.

ראשיתה של ההעפלה

עליה בלתי לגאלית לארץ

עליה יהודית לארץ ישראל שלא בהיתר השלטונות התקיימה למן ראשיתן של העליות הציוניות, מתוך קשיים שהערימו השלטונות המקומיים (תחילה התורכים ואחר-כך הבריטים) על העולים. עם זאת במונח 'העפלה' איננו כוללים את עלייתם של בודדים או קבוצות קטנות לארץ, אלא ליוזמות התנועתיות המתמשכות להעלאתם המאורגנת בסתר, בדרך הים, של מאות יהודים ומאוחר יותר גם של אלפים לארץ בתקופת השלטון הבריטי.

עלייתם החוקית של יהודים לארץ בתקופת המנדט הבריטי היתה כרוכה בהשגתו של היתר (סרטיפיקט) מטעמם. היתר זה נועד לאפשר לשלטונות לשלוט על פי מדיניותם על קצב העליה לארץ, היקפה, התאמתה ליכולת הכלכלית המשוערת של המשק המקומי וכן לאפשר לשלטונות לנהל מדיניות המתחשבת גם באינטרסים הבריטיים אל מול האוכלוסיה הערבית המקומית.

מראשיתו של השלטון הבריטי בארץ נכנסו יהודים לארץ ללא קבלת רשות רשמית בשלוש דרכים עיקריות: מעבר דרך גבולותיה היבשתיים ובייחוד מן הגבול הצפוני; הגעה לארץ כתיירים והשארות בה לאחר פקיעת תוקף האשרה ונישואים פיקטיביים עם תושבי הארץ או עם בעלי רשיונות עליה אליה. החל משנת 1931 החלו להגיע לארץ גם קבוצות מאורגנות של תיירים שנשארו בה. הידועות שבקבוצות הללו היו תיירים שהגיעו ארצה כאורחי ה'מכביה' הראשונה וכמבקרי 'יריד המזרח', שנערכו שניהם בשנת 1932 ונשארו בארץ. בהמשך עסקו בכך גם אנשים פרטיים. המוכר שבהם יהושע השל פרבשטיין, איש 'המזרחי'.

עליה זו נתפשה בתחילה על-ידי ההנהלה הציונית כעליה המשבשת את הסדרתה המאורגנת של העליה היהודית לארץ ואת תהליך חלוקתם של הסרטיפיקטים לעולים בהתאם למידת התאמתם המשוערת לצרכי היישוב כפי שהוגדרו על-ידה. הבריטים מצדם פעלו כנגד עולים אלו הן במבצעי מעצרים וחיפוש שיזמו והן על-ידי הקטנת מספרם של הסרטיפיקטים שניפקו למוסדות הציוניים בהתאם למספרם המשוער של העולים הבלתי ליגאליים.

העפלה

עם התגברות העליה מאירופה המזרחית ומגרמניה בתקופת העליה החמישית, ובייחוד לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, הוגדל מספר הסרטיפיקטים שהקציב השלטון הבריטי ליהודים. אך כמות זו עדיין לא הספיקה אל מול המציאות הפוליטית והכלכלית שהלכה והתקדרה. על רקע זה הועלה הרעיון להעלות באופן יזום בדרך הים קבוצות עולים בלתי לגאליות לארץ.

ספינת המעפילים הראשונה שהגיעה לארץ בשנת 1934 היתה 'ולוס'. באניה זו הובאו 350 מעפילים ביזמתם של אנשי ה'הגנה' ובראשם אליהו גולומב וחברי 'הקיבוץ המאוחד'. יוסף ברפל, חבר קבוצת עיינות, הוא שאיתר את ספינת המעפילים 'ולוס' ושכר אותה לכאורה לשם 'מסע סטודנטים למזרח התיכון'. המעפילים עצמם השתייכו לתנועת 'החלוץ' בפולין. הפלגתה השניה של 'ולוס' התגלתה על-ידי הבריטים והספינה נאלצה לחזור ליוון לאחר שהורידה רק 50 עולים בארץ. מסעה חזרה נכרך בסבל מתמשך שנגרם לעולים בשל סירובן של מדינות אירופאיות שונות לקבלם אל תחומן. עולים אלו שבו לבסוף לפולין ומאוחר יותר הועלו לארץ ברשיון.

כמעט במקביל אורגנה על-ידי התנועה הרביזיוניסטית הפלגה של ספינת המעפילים 'קאפולו'. הפלגה זו הסתיימה בכישלון והספינה חזרה כלעומת שבאה. נוסעי הספינה הועברו לספינה אחרת בשם 'אוניון' שהצליחה להוריד בחופי הארץ כמאה מעפילים. מעטים מהם (17 במספר) נתפסו על-ידי הבריטים וגורשו מן הארץ. לאחר שלושת הנסיונות הללו פסקו מאמצי ההעפלה של שתי התנועות וחודשו שוב רק בשנת 1937 .

בשנת 1937 חודשה ההעפלה. אנשי התנועה הרביזיוניסטית שחדשו את מבצעי ההעפלה במסגרת מבצע 'אף על פי', שאורגן על ידי משה קריבושיין (לימים גלילי). במסגרת זו הגיעו לארץ במהלך שנת 1937 כ-7000 נפש. במקביל חודשו מבצעי ההעפלה של אנשי תנועת העבודה. אנשי 'הקיבוץ המאוחד' יצאו ליוון והחלו ביצירת קשרים עם בעלי ספינות ועם ספנים לקראת חידוש ההעפלה. ניסיונם לקבל אישור ליוזמה זו מצד ראשי הסוכנות היהודית נתקל בסירוב רשמי, אך באופן לא-רשמי זכה לאהדה אישית. עם זאת לווה מפעלם מקרוב על-ידי ראשי תנועת העבודה בארץ, בהם ברל כצנלסון, יצחק טבנקין ואליהו גולומב. הספינה הראשונה שהגיעה בשנה זו היתה 'פוסידון' שהביאה 56 מעפילים. אלה פוזרו על-ידי אנשי ה'הגנה' ביישובי עמק חפר. במהלך שנת 1938 הצליחו להגיע בחשאי לארץ עוד שלוש ספינות שארגנו חברי 'הקיבוץ המאוחד' באירופה. בשנת 1938 הגיעו לארץ כ-3,000 מעפילים ובשנת 1939 16,000 מעפילים נוספים. עד פרוץ המלחמה הגיעו לארץ כ-20,000 מעפילים בדרך הים ב-50 הפלגות.

בין השנים 1938-1937 לא נתפסו ספינות המעפילים, אך בשנת 1939 הצליחו הבריטים לתפוס אניות רבות, והעולים בהן נכלאו או גורשו מן הארץ. תגובה חריפה נוספת של השלטונות באה לידי ביטוי בהפחתת מספרם של המעפילים שנתפסו ממכסת ההגירה החוקית של יהודים לארץ.

בשנת 1938 חל מפנה בעמדתה של ההנהגה הציונית להעפלה בעקבות שני מאורעות היסטוריים: 'ליל הבדולח' שהתרחש בגרמניה ובאוסטריה ופרסום 'הספר הלבן' במאי 1939, שבו זנחה בריטניה את רעיון הקמתה של מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל והתכחשה להצהרת בלפור.

בעקבות אלו אימץ דוד בן-גוריון ועימו הנהגתה של ההסתדרות הציונית את ההעפלה כחלק מן המאבק במדיניות הבריטית בארץ ישראל. משלב זה שימשה ההעפלה כאמצעי להשגת המטרות הלאומיות הכלליות. עם ההחלטה לרתום את ההעפלה ליעדי המדיניות הציונית הוכפפו גם הגורמים שעסקו בארגונה למרותם של המוסדות הנבחרים, בעיקר בנושאי פיזור וקליטת העולים ופחות בנושא בחירת הנוסעים והרכבם.

בשנת 1939, כתוצאה מהחלטתם של המוסדות הלאומיים לתמוך בהעפלה הוקם המוסד לעליה ב', כזרוע של ארגון ה'הגנה'. שאול אביגור עמד בראשו של ארגון זה, תפקיד שבו נשא עד קום המדינה.

כרזת ההסתדרות הקוראת לתמיכה בהעפלה משנת 1947, באדיבות מכון לבון (C)

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה. ככל שהתעצמה המלחמה באירופה כן גבר רצונם של יהודים רבים למלט את עצמם. השלטון הבריטי לא שינה את מדיניות ההגירה שלו עם שינוי תנאי המציאות באירופה והמשיך לדבוק בעקרונות שהותוו ב'ספר הלבן' שפורסם במאי 1939, שבהם נקבע כי מספר העולים לארץ יוגבל, כמו-גם גודלו של הישוב היהודי בה.

על רקע זה הפכה ההעפלה עבור רבים מן העולים לכורח קיומי. מספרן של האוניות הוכפל: בעוד שבשנת 1938 הגיעו אל חופי הארץ 14 ספינות, בשנת 1939 הוכפל מספרן והגיע ל-28. באוגוסט 1939 הגיעו שמונה ספינות נוספות, וספינות נוספות המשיכו להגיע גם בחודשי המלחמה הראשונים.

בהכללה, ניתן להבחין בשלושה שלבים עיקריים שאפיינו את ההעפלה בין השנים 1939-1934:

• ההעפלה בשנת 1934, שנבעה בעיקרה מחסימתם עלייתם של חברי התנועות החלוציות ההמוניות, בייחוד בפולין, שביקשו לעצמם דרכי עלייה חלופיות לארץ, בשל ההגבלות שהטיל המשטר הבריטי על עלייה ליגאלית לארץ .
  

• עליית הצלה - עם התגברות רדיפות היהודים בגרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה פנו יהודים רבים לנתיב בריחה זה כדרך מילוט אישית וציבורית.

• העפלה במסגרת המאבק הלאומי בבריטים וכתגובה להגבלות שהוטלו על היישוב היהודי בארץ ועל הציבור היהודי ששאף לעלות אליה מכח התקנות שפורסמו ב'ספר הלבן' בשנת 1939.
  

התישבות 'חומה ומגדל'

המרד הערבי 1939-1936

התפתחותו המואצת של הישוב היהודי בארץ נתקלה בהתנגדות גוברת והולכת מצד האוכלוסיה הערבית בארץ. קיץ 1936 היה הקשה מכל התקופות האלימות שחווה היישוב היהודי המתחדש למן ראשיתו. קדמו לו ההתקפות הערביות שארעו בשנים 1920, 1921 ו-1929 (אז נרצחו יהודים בערים וארע הטבח בחברון), אך אלו נמשכו תקופות זמן קצרות יחסית. הפעם נמשכו העימותים הקשים שבועות וחודשים וגבו קרבנות רבים ברכוש ובנפש. עם תחילתו של המרד הכריזה ההנהגה הערבית בראשותו של חאג' אמין אל חוסייני על שביתה כללית בדרישה להפסקה כללית של העליה היהודית לארץ, איסור על העברת קרקעות ליהודים והקמת ממשלה ייצוגית, שבה יבוא לידי ביטוי הרוב הערבי בארץ. שביתה זו נמשכה 175 יום. תוצאתה, שלא נצפתה מראש על-ידי הצד הערבי, היתה הפרדת המשק היהודי מן הערבי וחיזוקו. במקביל החלה פעילות התקפית נרחבת של ערבים נגד הישוב היהודי ונגד הבריטים. במחצית הראשונה של שנת 1936 נהרגו 80 איש מהישוב וכ-400 נפצעו. כ-2,000 התקפות ערביות נערכו כנגד ישובים יהודיים, 900 מהן כללו פגיעה ברכוש, עקירת עצים ושריפת שדות. 800 התקפות כוונו כנגד הבריטים.

התארגנותו של היישוב היהודי התבססה בתחילה על הגנה פאסיבית, כלומר על שמירה והגנת הקיים, אך משהתברר כי עצמת הסכנה גוברת פנו המוסדות היהודיים לממשלת המנדט בתביעה להציב הגנה מוסדרת על הישובים היהודיים. המשטר הבריטי נענה ואישר לגייס 'שוטרים מוספים' או 'גפירים'. בשנת 1939 מנתה 'משטרת הישובים היהודיים' כ- 15,000 נוטרים, שנחלקו לעשרה גדודים.

ארגון ה'הגנה', ששימש כארגון מגן מחתרתי, הופקד על בטחון הפנים ופעל בכפוף להוראות מוסדות הישוב, שקבעו כי מדיניות התגובה להתקפות הערבים תהיה 'הבלגה'. מדיניות זו נסמכה על שלוש הנחות:

• הממשלה הבריטית אחראית לטיפול בטרור. תגובה של הישוב תפחית את מחוייבותו של המשטר הבריטי לספק הגנה.

• תגובה של טרור כנגד טרור אינה מוסרית, יש לפעול רק כנגד המפגעים .

• פעילות אלימה של הישוב עלולה לגרום להפסקת העליה מצד הבריטים.

פעולות יזומות מוגבלות כנגד התוקפים הערבים נערכו רק באישור ההנהגה ובוצעו על ידי גופים מיוחדים שהקימה לצורך זה: 'הנודדת' ו'פלוגות השדה' (פו"ש). בשנתו הראשונה של המרד הערבי היתה פעילותם של הגופים מוגבלת. ארגון ב' שפרש מן ה'הגנה' בשנת 1931 לא קיבל עליו את מרות מוסדות הישוב והפגין עמדה מיליטנטית כלפי התוקפים הערבים.

בתגובה למאורעות שיגרו הבריטים לארץ את ועדת פיל, שקבעה כי יש לחלק את הארץ לשתי מדינות: מדינה יהודית שתכלול את הגליל, העמקים ומישור החוף עד באר טוביה, ומדינה ערבית שתכלול את אזורי הנגב וההרים, וכן אזור בשליטה בריטית שיכלול את העיר ירושלים וכן מסדרון בין ירושלים ליפו שיחצוץ בין שתי המדינות. עם התקבלותן של החלטות ועדת פיל חודשו המהומות על-ידי הערבים. בשנתיים אלו נפלו 415 הרוגים מבין אנשי הישוב היהודי.

תגובתו של הישוב היהודי למרד הערבי כללו:

• הערכות ביטחונית מואצת: פעולות ה'הגנה' הורחבו, חוזקו הכוחות ההתקפיים הניידים במסגרת 'פלוגות השדה', והוקמו 'פלגות הלילה המיוחדות' בפיקודו של צ'רלס אורד וינגייט הבריטי. כמו-כן הצטרפו כוחות ה'הגנה' למאמץ הבריטי לבלום את חדירת הכוחות הערביים מן הצפון. 'סולל בונה' קיבלה על עצמה להקים גדר מערכת מראש הנקרה עד ימת החולה וביצרה את האיזור בשלושה חודשים.

• הערכות יישובית מוגברת במסגרת מבצע 'חומה ומגדל'.

'חומה ומגדל'

בחודשי העימות הראשונים הוקפאה תנופת ההתישבות היהודית ותשומת הלב הציבורית הופנתה להתארגנות ביטחונית ומשקית, אך בסופה של שנת 1936 החלה להתרקם תכנית ההתישבות המקיפה שכונתה, על שם שיטת בניית הישובים: 'חומה ומגדל'. 55 ישובים הוקמו בשיטה זו בשנות המרד הערבי (6 בשנת 1936; 14 בשנת 1937; 17 בשנת 1938 ו-18 בשנת 1939) .

מבצע התישבותי זה היה משותף לכל זרמי ההתישבות. עם זאת מרבית הישובים שהוקמו בשיטה זו השתייכו לתנועת העבודה. הגשמתו של המבצע היתה אף היא פרי שיתוף פעולה של מוסדות ציבוריים שונים: מרבית האדמות עליהן התיישבו השתייכו לקרן הקיימת, שהשתתפה גם בהוצאות העליה לקרקע, השבחת הקרקעות ויעור חלקן. חלק קטן יותר של האדמות השתייך לפיק"א. עיקר מימון ההתיישבות ניתן על-ידי קרן היסוד והקרן הקיימת, אך השתתפו בו גם המשרד המרכזי לישוב יהודי גרמניה שהשתייך לסוכנות היהודית, חברת 'ניר', חברת פיק"א (עבור הישובים שהוקמו על אדמתה), חברת 'רסקו' וחברת אמיק"א.

ראשון היישובים שהוקם לאחר הקיפאון שהחל עם פרוץ מאורעות הדמים, אף כי לא נבנה בשיטה זו היה כפר חיטים ממערב לטבריה, שהוקם וניטש פעמים מספר. ישוב זה הוקם מחדש, כמושב העובדים השיתופי הראשון, ב-7.12.1936 על-ידי חברי ארגון 'הקוצר'. הישוב הראשון שהוקם בשיטת 'חומה ומגדל' היה תל עמל, (לימים ניר דוד) שיושב ב-10.12.1936.

שיטת ההתישבות שתוכננה על-ידי שלמה גרזובסקי (גור) היתה להקים מחנה מבוצר על פני קילומטר מרובע שיכלול ארבעה צריפים, מגדל שמירה, שתי עמדות בפינות הנגדיות של המחנה, חומת עץ שתקיף את כל המחנה ותהיה בנויה משתי דפנות, ממולאות ביניהן בחצץ (כנגד ירי). מסביב לחומה הוקף המחנה בגדר תיל, מרוחקת מעט, בכדי למנוע זריקת רימונים ממרחק. כל חלקי המחנה, שהיו עשויים מעץ הוכנו מבעוד מועד והועברו מפורקים למקום ההתישבות המיועד, שם הוקמו בתוך יום. מטרת תכנון זה היתה להשלים את המחנה המבוצר לפני הגעתם של השלטונות הבריטים לאזור, כמו-גם למנוע פגיעה אפשרית של ערבים חמושים במתיישבים.

התישבות 'חומה ומגדל' בוצעה במקביל באיזורים שונים. לפעולת ההתישבות הזו היו מטרות פוליטיות-אסטרטגיות. חלק ניכר מן הישובים הוקמו באיזורי התישבות חדשים (עמק בית שאן, הגליל העליון המזרחי והמערבי, מפרץ עכו), חלקם הוקם באיזורים בעלי אוכלוסיה יהודית דלילה (הגליל התחתון וחלקו של הגליל העליון), אחרים הוקמו כמטרה לחבר איזורי התישבות מנותקים (כך הוקמו עין השופט, ובני ברית (מולדת)). חלק מן הישובים נועד להרחיב את גבולות הישוב היהודי ולהתוות את גבולו העתידי: בצפון - (חניתה), במזרח (עין גב) ובדרום (נגבה). מבחינה זו סיעה תכנית 'חומה ומגדל' להרחבת גבולות ההתישבות היהודית בארץ, ליצירת רצף יישובי בין גושי התיישבות ולחדירה אל אזור ההר ולאזורי ספר.

map1map2

ביבליוגרפיה נבחרת

.

אבן שושן, צבי, תנועת הפועלים בארץ ישראל , עם עובד, תל-אביב תשכ"ג-תשכ"ו (1963) / (שלושה כרכים) . איזנשטדט, שמואל, נח, החברה הישראלית, רקע התפתחות ובעיות , מאגנס, ירושלים 1973 אליאב בנימין (עורך), היישוב היהודי בימי הבית הלאומי , כתר, ירושלים 1986 אסף מיכאל, היחסים בין ערבים ויהודים בארץ ישראל 1860-1948 , תל-אביב 1970 / ספר זה הוא חלק ב של `תולדות התעוררות הערבים בארץ-ישראל ובריחתם`. ביין, אלכס, תולדות ההתישבות הציונית, מתקופת הרצל ועד ימינו , מהדורה רביעית, רמת גן 1970 בראלי אבי, קרלינסקי נחום (עורכים), כלכלה וחברה בתקופת המנדט , אוניברסיטת בן-גוריון, המרכז למורשת בן-גוריון 2003 ברסלבסקי משה, תנועת הפועלים הארץ-ישראלית , (4 כרכים) 1966; 1956; 1959; 1962 גורני יוסף, מראש-פינה ודגניה ועד דימונה, שיחות על מפעל הבנייה הציוני , גלי צה"ל- אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון 1983 הורוביץ דן וליסק משה, מישוב למדינה: יהודי ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי כקהילה פוליטית , עם עובד, תל-אביב 1977 נאור מרדכי וגלעדי דן, ארץ ישראל במאה העשרים, מיישוב למדינה 1900-1950 , תל-אביב 1990 פורת יהושע ושביט יעקב (עורכים), ההיסטוריה של ארץ ישראל: המאנדט והבית הלאומי 1917-1947 , ירושלים 1982 / כרך 9 צחור זאב, בדרך להנהגת היישוב: ההסתדרות בראשיתה , ירושלים 1982 שפירא אניטה, המאבק הנכזב: עבודה עברית 1929-1939 , תל-אביב 1977 גרוס נחום, 'המדיניות הכלכלית של הממשל הבריטי המנדטורי בארץ ישראל', קתדרה, לתולדות ארץ-ישראל ויישובה , 24, ירושלים תשמ"ב , עמ' 180-153 הר-ציון נחומי, 'מעל המגדל על שירי הזמר של תקופת 'חומה ומגדל' ועל האופרה העברית הראשונה 'דן שומר'', ימי חומה ומגדל 1936 - 1939 , יד יצחק בן צבי, ירושלים תשמ"ז (1987) , 193 - 204 / לקריאה... נאור מרדכי, 'היישוב היהודי בשנת 1936', ימי חומה ומגדל 1936 - 1939 מקורות סיכומים פרשיות נבחרות וחומר עזר סדרת עידן (עורך: מרדכי נאור) , יד יצחק בן צבי, ירושלים תשמ"ז (1987) , עמ' 3 - 12. ניר הנרי, 'מיהו חלוץ? גילגולים סמנטיים של המינוח החלוצי, מהעליה השניה עד 1939', טורא, אסופת מאמרי הגות ומחקר במחשבת ישראל, ב' , אורנים, הקיבוץ המאוחד 1992 , עמ' 248-228 קולת ישראל, 'האידאה של ההסתדרות - התהוות והשתנות (1948-1920)', מאסף לחקר תנועת העבודה הציונות והסוציאליזם , ב' תשל"ב , עמ' 91-110 תגר יהודה, 'המרד הערבי בשנת 1936 בפרספקטיבה של העימות היהודי - ערבי בארץ-ישראל', הציונות והשאלה הערבית : קובץ מאמרים , מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל 1996 / לקריאה...