|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מאגר מידע מפולח למדור היסטוריה
|
|
|
תנועה זו ראתה בעצמה לא רק תנועה מנהיגה אלא בעיקר תנועה מגשימה. נכונות זו להגשמה אישית, מעשית, באה לידי ביטוי בתחומים רבים בהם: התיישבות, ביטחון, אירגונו של ציבור הפועלים, מאמץ ליצירתה של תרבות עברית מקורית ותחומים רבים נוספים. בסיסה בארגון כוחה הצבאי וביצירתו של האתוס החברתי, שהנחה את כלל הישוב בשנותיו הראשונות. רקע כללי - באירופה ובא"יראשיתה של העליה השניה, בין השנים 1904-1903 לוותה במאורעות שהשפיעו על ציבור המהגרים היהודים עמוקות:
מאורעות אלו סימנו את תחילתה של תקופה, שנחתמה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914). עם פרוץ המלחמה פסקה תנועת העליה לארץ. בסיומה התרחש מאורע מדיני שהיה בעל משמעות להתפתחותו של היישוב בארץ ולדרכה של התנועה הציונית: כיבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי ומתן 'הצהרת בלפור'. בתחילת העליה השניה החלה להסתמן מגמה חדשה בפעילותם של המוסדות הציוניים. לאחר מותו של הרצל הסתיימה תקופה בתולדותיה של ההסתדרות הציונית, שבה התמקד עיקר הפעילות בנסיון להשיג באמצעים דיפלומטיים צ'ארטר, הסכמה בין מעצמה גדולה לבין העם היהודי, שתאפשר לו להתיישב בארץ ישראל. תקופה זו הסתיימה לא בשל מותו של הרצל אלא משום שהפעילות הזו לא הניבה את התוצאה הרצויה. עתה פנתה ההסתדרות הציונית לכיוון של ציונות מעשית, לצד ציונות סינטטית, ששילבה בין מגמת הפעילות המדינית למגמת הפעילות המעשית להרחבת ההתיישבות בארץ ישראל. מגמות אלו התגברו בעקבות מהפכת התורכים הצעירים ב-1908, שהבהירה כי הממשל החדש עתיד להתנגד למגמות הציוניות כחלק מהתנגדותו הכוללת לכל התארגנות לאומית ברחבי האימפריה. מבחינה כמותית מספר העולים בעליה השניה היה דומה למספרם של העולים בעליה הראשונה. בעשור זה עלו לארץ בין 20 ל-30 אלף יהודים. מרביתם של העולים פנה להתיישב בערים. בחלקם הצטרפו ליישוב הישן ובחלקם ליישוב החדש. מיעוטם הצטרף למושבות. המגמה המהפכנית בקרב עליה זו סומנה על ידי קבוצות מיעוט של עולים צעירים צעירים שפנו לעבודה חקלאית במושבות במטרה להיות לפועלים. במקביל החלה להתפתח תעשייה מודרנית ראשונית: בית חרושת לברזל של שטיין ביפו ושני מפעלי 'שמן' שהקים המהנדס נחום וילבושביץ בחיפה ובלוד.
בתקופת העליה השניה התפתחו הערים הקיימות וחל גידול בתחום המלאכה, המסחר והבנקאות. בירושלים הרחיב 'הישוב הישן' את שכונותיו והוסיף עליהן חדשות (אחווה, רוחמה), הוקמו מוסדות לימוד חדשים: 'בית מדרש למורים' (1903) באמצעות חברת 'עזרה' ובית ספר למלאכת מחשבת 'בצלאל', שנוסד על ידי פרופ' בוריס שץ (1906), שתרם רבות לפיתוח תעשיית-בית אמנותית בעיר. בסמוך ליפו, עיר הנמל המרכזית באותה עת, הוקמה שכונת אחוזת בית, לימים תל-אביב (1909), שהיתה לעיר העברית הראשונה. בחיפה החלה בנייתו של בית הספר הטכני הגבוה הראשון בארץ - הטכניון . בתקופה זו הוקמו בארץ גם חברות לניהול משקי מטעים. בעלי החברות הללו היו יהודים ציוניים שהתגוררו בארצות מוצאם אך בחרו להשקיע את כספם בחברות חקלאיות, שהתמחו בהקמת חוות חקלאיות בארץ במטרה למוסרן לבעליהן עם הגיען למצב של ייצור רווחי. משקים אלו, שכונו 'אחוזות' הוקמו ברוחמה, בכפר אוריה, בכרכור, בפוריה, בשרונה ובמגדל . בשנות העליה השניה התרחשה גם התפתחות תרבותית בישוב. החלה להתפתח עיתונות יומית עברית, התרחבה כתיבתה של ספרות עברית, והשפה העברית החלה להתפשט כשפת דיבור. בתקופה זו החל גם המאבק להשלטת השפה העברית בבתי הספר, שכונה אחר-כך 'מלחמת השפות', שנסתיימה בהקמתה של רשת מוסדות חינוך עבריים (המלמדים בשפה העברית), שכללה כבר בשנת 1914 כ-200 מורים וכ-3200 תלמידים. התפתחותו של הישוב בארץ היתה קשורה גם להחלטתו של הקונגרס הציוני השמיני (1907) להתחיל לפעול באופן מעשי ושיטתי בארץ ישראל. בעקבות החלטה זו נפתח ביפו המשרד הארצישראלי, בראשותו של ד"ר ארתור רופין. לשם פעולתו של המשרד בארץ הוקמה החברה להכשרת הישוב, שנועדה לסייע ברכישת אדמות וביישובם של פועלים חסרי אמצעים על אדמות הלאום. בניהולו של רופין הוקמו חוות הכשרה לפועלים בבן שמן, חולדה ואחר כך בכינרת. כמו-כן תמך המשרד בהתיישבות העירונית בארץ (בהקמתה של העיר תל-אביב). מפעלו ההיסטורי של רופין היה תמיכתו בנסיונות ההתיישבות של ציבור הפועלים: הקבוצה הקטנה, הקואופרציה, והמושב. בהנהגתו של רופין היה המשרד הארצישראלי לאחד הגורמים המשמעותיים להתפתחותה של ההתיישבות בארץ בכלל ובפרט של ההתיישבות העובדת, שהפכה בתקופת המנדט הבריטי לשיטת ההתיישבות הלאומית המרכזית. תנועת העבודה בעליה השניהאנשי העליה השניה, שהשתייכו לתנועת הפועלים, היו ברובם צעירים, רווקים, בני המעמד הבינוני בארצות מוצאם. מרביתם הגיעו מ'תחום המושב' ברוסיה, שם היו חסרי מקצועות מוגדרים וחסרי השכלה פורמלית. עם זאת רובם היו בעלי השכלה לא פורמלית: הן השכלה מסורתית והן השכלה כללית. עולים אלו נשאו עימם מטען תרבותי וערכי שהושפע מהלכי הרוח ששררו ברוסיה באותה עת. מבחינה כמותית הם היו מיעוט בקרב אוכלוסיית המהגרים לארץ ישראל, שמנתה בין 20 ל-30 אלף יהודים. מספרם המשוער של הפועלים במושבות לא הגיע על-פי רוב לאלף איש במושבות. עם זאת היה מספרם היחסי בקרב קבוצות העולים שבחרו לרדת מהארץ בשנים הללו גבוה.
למרות היקפה הזעום של קבוצת עולים זו, דומה כי ניתן לראות בה את מניחת היסוד לתנועת העבודה היהודית בארץ ישראל. עולים אלו הם שהחלו ביצירתה של תנועה בעלת תשתית ערכית הנשענת על רעיונות לאומיים, לצד שאיפות ליצירת חברה יהודית בארץ ישראל, המבוססת על ערכים של צדק חברתי, שוויון ושותפות. יעדי פעולה ועקרונות יסודיסודותיה של תנועת הפועלים לא עוצבו מתוך מצע מאורגן או אידיאולוגיה סדורה, אלא נוצקו בהדרגה, תוך כדי התמודדות מעשית במציאות החיים הארצישראלית. עם זאת, הם עוצבו על-ידי ציבור שהגיע טעון בערכים חברתיים ולאומיים.
פעילותם המעשית של אנשי העליה השניה התמקדה בכמה יעדים מרכזיים שאליהם חתרו. יעדים אלו הוגדרו ונוסחו בהדרגה, תוך כדי התנסות מעשית בחיי העבודה ובמציאות החיים בארץ. 'כיבוש העבודה' :יעד הפעילות הראשון אותו הגדירו לעצמם פועלי העליה השניה היה 'כיבוש העבודה העברית'. באופן מעשי התמקד מאבקם של פועלי העליה השניה לעבודה עברית בתחרות עם הפועל הערבי על מקום העבודה במושבה. הנחתם היתה כי העדפתם של הפועלים הערבים בעבודה החקלאית במושבות נבעה מן העלות הנמוכה של עבודתם, שהתאפשרה הודות לרמת חייהם השונה ומכך שעבודתם החקלאית לא היתה עבורם מקור הכנסה יחיד, בהיותם בעלי משקים משפחתיים בכפריהם. כדי להיות ברי תחרות בפועלים אלו, התארגנו הפועלים היהודיים בינם לבין עצמם במסגרות ארעיות משותפות.
הפיכתם של העולים לפועלים חקלאיים אמורה היתה להביא ליצירתו של משק חקלאי יהודי עצמאי המתבסס על עבודה עברית. הנחתם היתה כי חברה לאומית לא תוכל להיבנות על בסיס עבודתם של ציבורים שאינם מזדהים עם מטרותיה. הנחה מובלעת שניה היתה כי הקמתה של חברת לאום חדשה לא תיכון על בסיס של ניצול. על כן הם דרשו תנאי עבודה נאותים שיאפשרו קיום לפועל חקלאי יהודי: העלאת שכר העבודה והגדרת שעות העבודה. כדי להשיג יעדים אלו החל הציבור הפועלי להקים בתוכו תשתית ארגונית ראשונית: לשכות מודיעין (למציאת עבודה), לשכות עבודה (לחלוקת העבודה), מטבחי פועלים, מועדוני פועלים והסדרים למתן עזרה רפואית לציבור הפועלים. בפועל התברר כי המרחק בין השאיפות לבין מציאות החיים במושבות היה גדול. עד מהרה נוצר עימות בין ציבור העולים הצעיר לבין חברת האיכרים במושבות. עימות זה בא לידי ביטוי בכמה רבדים: היה זה עימות בין-דורי בין ציבור צעיר, המונע מרעיונות מהפכנים ומשאיפות חובקות עולם לבין חברה מסורתית, מבוגרת יותר ומתברגנת. בחלקן של המושבות נשא העימות גם אופי תרבותי של התנגשות בין צעירים שגדלו על ברכי התרבות הרוסית וספגו רעיונות חברתיים סוציאליסטיים ואנרכיסטיים לבין יוצאי רומניה שהיו מסורתיים ונחשבו על-ידם ל'פרובינציאלים'. באחדות מן המושבות נוצר עימות תרבותי בין הצעירים ילידי הארץ, בני הדור השני, לבין ציבור הצעירים מקרב העולים החדשים. בין העליות התקיים שוני אידיאולוגי: שאיפתם של אנשי העליה הראשונה היה 'להתאכר', כלומר להתיישב במושבות שיתבססו על חקלאות זעירה. אנשי העליה השניה ביקשו להיות פועלים שכירים. יעדם היה להיות בעצמם לפועלים, להתפרנס מעבודתם העצמית, ולא מהעסקתם של אחרים. כר נוסף לעימות בין אנשי העליה הראשונה לשניה היה קשור בהבדלים שהתקיימו סביב ערכי-דת. מרבית איכרי המושבות מצאו פסול מוסרי באורחות חייהם של חלוצי העליה השניה, שהתגוררו כרווקים במסגרות משותפות של נשים וגברים וקיימו אורחות חיים חילונייים. החריף שבעימותים בין העליות היה, כפי הנראה, העימות הכלכלי. המעבר לניהול המושבות על-ידי יק"א והעברתן ההדרגתית של המושבות לניהול עצמי, המחייב השגת רווחיות כלכלית, יצר אצל המעסיקים, האיכרים, נטיה להעסיק כח עבודה זול ומהימן. דרישתם של הפועלים היהודיים הלא מיומנים להעסיקם נתפסה על-ידי האיכרים כמכבידה. השכר אותו דרש הפועל היהודי עלה על זה של הפועל הערבי. נתווספו לו דרישות לתנאי העסקה הוגנים. עד מהרה התברר כי הניסיון הזה - לכיבוש העבודה העברית במושבות - נחל הצלחה חלקית בלבד. כשלונו החלקי של הניסיון ליצור משק חקלאי המבוסס על עבודה עברית בלבד הביא את שלושת הגופים שהיו מעורבים באופן פעיל בעליה, 'חובבי ציוןי, המשרד הארצישראלי וציבור הפועלים עצמו ליזום פתרונות חלופיים: משקי עזר ומושבי עובדים. בנסיון לחזק את מעמדם של הפועלים החקלאיים במושבות יזם הוועד הפועל של 'חובבי ציון' בארץ, בשיתוף עם ציבור הפועלים הקמתם של משקי עזר עבורם. הכוונה היתה לאפשר לפועל להשלים את פרנסתו בעזרת משק ביתי, שבו יעבוד במקביל לעבודתו החקלאית. מושב הפועלים הראשון שהוקם בשנת 1908 היה עין גנים. כ-30 משפחות קיבלו 15 דונם כל אחת בסמוך למושבה פתח-תקווה. הכוונה היתה להעסיקם כפועלים חקלאיים במושבה, ובמקביל לאפשר להם להשלים את הכנסתם בעזרת משקי העזר הביתיים, שבהם יוכלו לגדל ירקות ופירות לתצרוכת עצמית ולמכירה. נקבע כי התשלום עבור האדמות יועבר ל'חובבי ציון' לשיעורין. כמוכן הוחלט כי העבודה במשקי העזר תהיה עבודה עברית. מושב שני הוקם בנחלת יהודה, על-יד ראשון לציון, בשנת 1913. בפועל, שני הנסיונות הללו לא עלו יפה. הפועלים התקשו לעבוד בעבודות החקלאיות הכלליות ואז לטפח את משקם. רבים מהם העדיפו את משקם הפרטי על העבודות האחרות, במקרים אחרים הופרו עקרונות היסוד של מושב העובדים, נעשה שימוש מניפולטיבי באדמות ועוד.
היוזמה להעלאת יהודים מתימן לארץ נעשתה אף היא מתוך נסיון התמודדות עם כישלון המאבק לעבודה עברית. עליה תימנית לארץ החלה כבר בתקופת העליה הראשונה. עולים אלו, בדומה למהגרים אחרים, עלו לארץ מתוך מניעים דתיים ומשיחיים. מרביתם התיישבו בירושלים, חלקם נקלטו בענפי המלאכה והמסחר הזעיר. יחידים מתוכם הגיעו גם למושבות החקלאיות והשתלבו בעבודה עם ציבור הפועלים. מצבם הכלכלי היה קשה מאוד וקליטתם בארץ לא היתה קלה. בין השנים 1914-1912 הגיעו כאלף ומאה מעולי תימן למושבות החקלאיות כפועלים חקלאיים. עיקרם עלה לארץ בעקבות שליחתו לתימן של חבר 'הפועל הצעיר', שמואל ורשבסקי (יבנאלי ), במטרה לעודד את עליתם של יהודים אל הישוב החדש. ההנחה (המוטעית) היתה כי יהודי תימן יוכלו לשמש כפועלים טבעיים, מכיוון שהם מורגלים בתנאי מחייה קשים, מסתפקים במועט וקרובים במקורות פרנסתם לפועלים הערבים. בפועל, דמתה פרנסתם של יהודי תימן יותר לפרנסתם של יהודי מזרח אירופה (מסחר זעיר ומלאכה). הם הגיעו מלווים במשפחותיהם, על טפם וזקניהם, והתקשו כציבור דתי ומסורתי להשתלב בחברה החלוצית החילונית. תנאי קליטתם במושבות היו קשים ותנאי חייהם משפילים. שכרם היה מועט משל הפועלים האשכנזים, שחלקם אף התנכר להם. עם זאת, אין ספק כי למרות שלא השתייכה רעיונית וארגונית לתנועת הפועלים, השתלבו חלק מבני העדה התימנית בהתיישבות החקלאית בתקופת העליה השניה ונטלו בה חלק לא מבוטל. עם זאת, אף כאן לא בא לידי פיתרון המאבק לעבודה עברית, יתר על-כן חודדה שאלת מהותה של העבודה העברית. האם נכון להלחם עליה אף במחיר של יצירת מערכת עבודה נצלנית?
המאבק לכיבוש העבודה לא נחל הצלחה. בשנת 1913 נע מספרם של הפועלים היהודיים (אשכנזים ותימנים) במושבות בין 1,000 ל-1,200 איש. על-פי מפקד משנת 1917 היה סך הפועלים ביהודה ובשומרון 850 פועלים, מהם 262 פועלים יוצאי תימן (במספר זה לא נכללו הנשים והנערות שעבדו במשקי הבית במושבות). כלל הפועלים לא עלה על כ-10% מכח העבודה שנדרש למושבות בעונות הקטיף. מתוך המשבר הרעיוני והמעשי הזה פנתה תנועת הפועלים לכיוון חדש - התיישבות עצמית. בדיעבד היה זה גם כיוון מהפכני : הקמתה של התיישבות שיתופית ולאומית בארץ ישראל. 'כיבוש הקרקע' - ראשיתה של ההתיישבות השיתופיתבהתיישבות העובדת, שהיתה לאחד ממפעליה היחודיים של תנועת הפועלים בארץ ישראל, בא לידי ביטוי השילוב הרב שבין מטרות התנועה הציונית ושלוחתה הארצישראלית - המשרד הארצישראלי, לבין תנועת הפועלים. מפעל ההתיישבות של התנועה הציונית בארץ ישראל קשור ללא הפרד בפעילותו של ד"ר ארתור רופין, מנהלו של המשרד הארצישראלי. הוא שקבע כי יעד הפעולה המרכזי של המשרד עליו הופקד יתמקד בקידום ההתיישבות החקלאית בארץ. בהנהגתו חתרה פעילותו של המשרד הארצישראלי להקמתו של מרכז פיסי ורוחני לעם היהודי בארץ ישראל, באמצעות הרחבתה בפועל של ההתיישבות היהודית בארץ. פעילותו היא שהביאה להעתקת מרכז כובד העשייה של התנועה הציונית לארץ ישראל. מטרתו של המשרד הארצישראלי, כפי שהוא הבין אותה, היתה לחתור ליצירת התיישבות שתהא כדאית מבחינה כלכלית, אך תנוהל לא רק על-פי שיקולים כלכליים, אלא תתנהל מתוך כוונה לקדם את יעדיו הלאומיים של העם היהודי בארצו. ביוזמתו של המשרד הארצישראלי או בסיועו נערכו בארץ בין השנים 1914-1908 נסיונות התיישבותיים רבים, בהם הקמתם של: חוות לימוד לפועלים, חוות לימוד לפועלות, משקים חקלאיים מעורבים, התיישבות קואופרטיבית, התיישבות קבוצתית, מושבות פועלים, מושבות תימנים, יישובים כפריים-תעשייתים ומשקי אחוזה. לבד מכך תמך המשרד הארצישראלי בהקמתו ובביסוסו של היישוב העירוני בארץ. בנקודה זו נפגשו פעולותיו של המשרד הארצישראלי בנכונותו של ציבור הפועלים בארץ להעמיס על עצמו בפועל את מימושו של חזון ההתיישבות הציונית. ההתיישבות העובדת, כלומר, ההתיישבות שבה נטל חלק ציבור הפועלים בארץ, התבססה בראשיתה על שלושה עקרונות יסוד:
גיבוש אורחות חייהן, עקרונותיהן וערכיהן של התיישבויות הקבע השיתופיות היה תוצאה של תהליך התנסות ממושך שבו בא לידי ביטוי השילוב שבין הרעיונות החברתיים המהפכניים שבהם דגל ציבור הפועלים, עולי העליות הציוניות, לבין הכורח להתמודד בתנאי המציאות הארצישראלית באופן מעשי. ציבור הפועלים הוא שהגשים בפועל, בנכונותו לשאת על עצמו את מפעל ההתיישבות הלאומי את תכנית ההתיישבות החקלאית הלאומית. תרומתו של המשרד הארצישראלי לגיבושה של ההתיישבות התבטאה ביוזמה היישובית ובבחינת אפשרויות ההתיישבות ביחס למטרות הלאומיות ולמציאות החיים בארץ, בנכונות לתמיכה ביצירת תשתית ובמימון הראשוני. השיטה היישובית שעמדה אל מול עיניהם של מנהלי המשרד הארצישראלי בתחילה היתה יישוב כפרי פרטי. כמו-כן הוצע כי כהכנה להתיישבות הפרטית יוכשרו המתיישבים במסגרת של חוות לימוד וקבוצות עבודה. מיעוט הכספים בתנועה הציונית ובקרב המתיישבים הפוטנציאליים פעלו לזניחת כיוון יישובי זה. ציבור הפועלים מצידו לא חתר בשנים הללו להתיישבות פרטית. בשלב הראשון בחרו הפועלים לעבוד בעבודות חקלאיות וציבוריות כשכירים, במסגרת של קבוצות עבודה זמניות, שחיו על-פי רוב במסגרות שיתופיות או שיתופיות למחצה. קבוצות אלו נהגו לעבור ממקום למקום עם סיום העונה החקלאית על-פי רוב לא במסגרת הקבוצתית, ולהצטרף או להקים קבוצות עבודה חדשות במקום עבודתם. האדמות הציבוריות, שנקנו למטרות התיישבות עתידית והיו חייבות בעיבוד לשם הקניית הבעלות עליהן, הוחזקו באופן זמני על-ידי קבוצות עבודה של פועלים שנקראו 'קבוצות כיבוש'. עם פנייתו של ציבור הפועלים להתיישבות עצמית, עקב כישלונו החלקי של המאבק ל'כיבוש העבודה העברית', בשלו התנאים ליוזמות התישבותיות חדשות, שהותאמו לרעיונותיו החברתיים של ציבור הפועלים. בתקופת העליה השניה יזם המשרד הארצישראלי או סייע למגוון נסיונות יישובים: חוות לימוד לפועלים (כינרת, בן שמן, חולדה), חוות לימוד לפועלות (חוות העלמות בכינרת), משק מעורב (חוות בן שמן וחולדה), קבוצה קואופרטיבית (הקואופרציה במרחביה), התיישבות פרטית קואופרטיבית (מושבת עולי ציון במרחביה), מושבת פועלים (תכנית מושבות השומרים, תכנית להתיישבות דתית, יישובי תימנים), משקי 'אחוזה' (פוריה, שרונה, רוחמה, כפר אוריה וכרכור) , ישוב כפרי-תעשייתי (מושבת 'בצלאל' בבן שמן), קבוצה שיתופית (דגניה). לא כל הנסיונות היישוביים הללו צלחו. חלקם נותרו ללא המשך התיישבותי ישיר, אך מתוכם החלה להתגבש ראשיתה של ההתיישבות השיתופית החקלאית, שגילמה בתוכה את השאיפות הרעיוניות המהפכניות של ציבור הפועלים היהודי בארץ, אך בה בעת הפכה לזרוע המבצעת העיקרית של ההתיישבות הלאומית בארץ ישראל בתקופת היישוב. חוות הלימוד זמן לא רב לאחר תחילת עבודתן של החוות הלאומיות פרצו בהן סיכסוכים בין הפועלים למנהליהם. המכנה המשותף למרביתם של הסיכסוכים היה שאיפתם של הפועלים לעבודה עברית וכן רצונם לנהל עבודתם בעצמם. רופין העריך, בניגוד לגישתם של האגרונומים מנהלי החוות, כי יש להתחשב בשאיפותיהם של הפועלים בקביעת דרכן של החוות. כך למשל, התאפשרה עבודתה של הקבוצה הרומנאית בנטיעת יער הרצל במקום העסקתם של פועלים ערביים בשנת 1908. בשנת 1909 משפרץ סיכסוך בין הפועלים בחוות כינרת לאגרונום ברמן, תמך רופין ביוזמה חדשה, שלפיה יועבר חלקה המזרחי של חוות כנרת (אדמות אום ג'וני) לקבוצת פועלים בתנאים של ניהול עצמי ועבודה עצמית למשך שנת ניסיון. הצלחתה של קבוצת הפועלים הזו לסיים את השנה החקלאית ברווח, פתחה פתח לפריצת דרך ממשית בתולדות ההתיישבות השיתופית בארץ. ראשית הקבוצה עם סיום שנת העבודה הראשונה באום ג'וני הודיעה קבוצת הפועלים, שראתה עצמה כ'קבוצת כיבוש' (כלומר קבוצת עבודה זמנית), כי לא תמשיך בעבודתה במקום שנה נוספת. במקומה חתמה 'הקומנה החדרתית' (קבוצת פועלים שחבריה עבדו בחדרה וחיו ביניהם בקומונה משותפת) על חוזה העסקה עם המשרד הארצישראלי, שהיה דומה בתנאיו לזה של הקבוצה הראשונה. החידוש הראשון שיצרה הקבוצה התבטא בהחלטתה להתיישב באופן קבוע במקום. החלטה זו כללה בתוכה משמעות רחבה בהרבה, שכן היתה זו הפעם הראשונה בה הוקם יישוב קבע קבוצתי, על אדמת הלאום, במימון לאומי, על-ידי ציבור הפועלים. שם המקום הוסב ל'דגניה'. בהדרגה, ומתוך תהליך התנסות מעשי שנמשך שנים אחדות, הגדירה הקבוצה גם את עקרונות חייה, שהיו לעקרונות היסוד של הקבוצה השיתופית הקטנה:
בעקבות דגניה נוסדו בשנים 1914-1911 קבוצות נוספות, רבות מהן התקיימו תקופה קצרה. שיטת ההתיישבות השיתופית על קרקע לאומית כדרך המתאימה למגבלות הכלכליות שעמדו בפני המוסדות הלאומיים, לצד אורח חיים שהתאים לרעיונותיו החברתיים של ציבור הפועלים, שהיה גם ציבור המתיישבים, זכתה להמשך ולפיתוח נרחב במשך, במסגרות שונות כגון: הקבוצה הגדולה ואחר-כך הקיבוץ. התיישבות קואופרטיבית - מרחביה נסיון התיישבותי אחר, שנערך במקביל להתיישבות השיתופית בדגניה היה הקמתה של החווה הקואופרטיבית במרחביה. הקמתה של הקואופרציה במרחביה קשורה ברעיונותיו של פראנץ אופנהיימר, יהודי גרמני, שלמד רפואה והתעניין ברעיונות חברתיים-כלכליים קואופרטיביים. תכניתו היישובית לא נהגתה במקורה עבור התנועה הציונית, אלא נועדה להציע שיטה חדשה לחלוקת המשאבים במדינה המודרנית. עקרונות היסוד של שיטתו היו:
הצעתו לתנועה הציונית היתה להפוך את תכנית ההתיישבות הקואופרטיבית לדרך מעשית להתיישבות לאומית יהודית בארץ. תנאי ראשון היה כי האדמות שיסופקו למתיישבים ייקנו על-ידי קרן לאומית, כלומר לא ישתייכו למתיישבים עצמם. התכנית הקואופרטיבית אמורה היתה להתנהל בשלושה שלבים:
תכניתו של אופנהיימר התקבלה על-ידי הקונגרס הציוני כשיטה מועדפת להתיישבות, ואף הוקמה קרן מיוחדת למימון ההתיישבות שמכספיה נקנו אדמות מרחביה. בשנת 1911, לאחר שנה שבה עובדה החווה על-ידי 'קבוצת כיבוש' הוקמה מרחביה. מרחביה התקיימה במתכונתה כחווה קואופרטיבית, בניהול אגרונום עד שנת 1914, אז הועברה לניהולם של הפועלים בעקבות סיכסוך קשה עם האגרונום. מסיבות שונות, שבהן: קשיים שנבעו מן המצב הכלכלי הקשה בשנות מלחמת העולם, תחלואה קשה, יחסי אנוש עכורים והעדר לכידות חברתית או אף ערבות הדדית מספקת בין חברי הקואופרציה נכשל הנסיון להתיישבות קואופרטיבית בעודו באיבו ולא זכה להמשך מאוחר יותר. על אדמות מרחביה נוסדו בהמשך מושב העובדים מרחביה (1922) וקיבוץ מרחביה (1929), שהוקם על-ידי חברי 'השומר הצעיר'. מושב עובדים ראשיתו של מושב העובדים ביוזמה התיישבותית שונה, שצלחה פחות: מושב הפועלים. מושב הפועלים היווה מעין חוליה מקשרת בין מאבקם של הפועלים ל'עבודה עברית', בו השתתפו כפועלים שכירים במושבות החקלאיות, לבין הבנתם כי מאבק זה כשל חלקית וכי עליהם לפנות לחיי עבודה חקלאית עצמאית. הרעיון הבסיסי שעמד בתשתיתה של יוזמה זו היה לאפשר לפועלים להמשיך בעבודתם החקלאית כשכירים במושבות, אך להעניק להם מסגרת כלכלית תומכת שתתבסס על משק עזר ביתי, שבו יגדלו את עיקר תצרוכתם ואף ישווקו את יתרת היבולים למושבה. משק זה אמור היה להיות מעורב, כלומר לכלול בתוכו ענפי חקלאות שונים, בהם גידולי שדה, משק חי, נטיעות וכו'. בפועל התברר עד מהרה כי רבים מן הפועלים העדיפו את עבודתם במשקם הפרטי על פני העבודה החקלאית הציבורית. חלוקת האדמות בין המתיישבים, שלא היתה שוויונית מלכתחילה, גררה גם ספקולציות לא רצויות. כמו-כן מערכת הערבות ההדדית בתוך מושב הפועלים כשלה כמעט למן הראשית ונוצרו פערים כלכליים לא רצויים בין המתיישבים. מושב העובדים, שהתפתח בהמשך, התבסס על שלושה יסודות מרכזיים:
כיבוש השמירהכיבוש השמירה הוגדר על-ידי חלוצי העליה השניה אף הוא כיעד נשאף. השלטון התורכי הסתפק בשמירה על הביטחון והסדר בערים הגדולות ובדרכים המרכזיות, אולם בפנים הארץ היתה נהוגה שיטה של חסות. עיקר השמירה התבטא בהסכמים שנסמכו על קבלת חסותו של התקיף המקומי, ערבי, בדווי או צ'רקסי. המושבות הראשונות הסתגלו אף הן באופנים שונים לשיטה זו. מצב זה, של בטחון הנובע מחסות זרים, לא התקבל על דעתם של העולים, בעיקר על הפעילים במפלגת 'פועלי ציון', שהיו מעורבים קודם לעליתם ארצה בארגון ההגנה העצמית היהודית ונאלצו לעזוב את רוסיה עקב רדיפות המשטרה. גישתם זו באה לידי ביטוי בפעילותם במסגרת מפלגת 'פועלי ציון' בארץ וביוזמה שנקטו במטרה להקים ארגון שמירה יהודי. ראשוני היוזמים היו ישראל שוחט ויצחק בן-צבי (שהיה פעיל בארגון ההגנה העצמית בעירו פולטבה), וכן פעילים נוספים בהתארגנויות דומות: יחזקאל חנקין, אלכסנדר זייד, ישראל גלעדי, מניה וילבושביץ (שנישאה אחר-כך לישראל שוחט) ועוד. כמו-כן השתתפו בהתארגנות עולים יוצאי קווקז, בהם: יחזקאל ניסנוב, מאיר חזנוביץ' ואחרים. בסוכות 1907 כינסו ישראל שוחט ויצחק בן-צבי ביפו קבוצה בת שש-שבעה חברים עימם יסדו ארגון הגנה סודי בשם 'בר גיורא' (כשמו של שמעון בר גיורא, שלחם ברומאים). מטרת הארגון היתה להקים בארץ כח מגן יהודי שישמור על המושבות ויגוייס מבין חברים בתנועת הפועלים. סיסמת ארגון 'בר גיורא' היתה: 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום' (מתוך שירו של יעקב כהן - 'ביריונים') .
לאחר הקמתו של ארגון 'בר גיורא' התקבצו אנשיו וכן פועלים נוספים שהצטרפו אליהם בחוות סג'רה, שהשתייכה ליק"א. קבוצה זו התארגנה בתוכה כקומונה - או כלשונם 'קולקטיב'. עבודת החקלאות בחווה ניתנה לקבוצה בתנאי אריסות. מטרת הקבוצה היתה להוכיח כי פועלים יהודים יכולים לעבוד עבודה חקלאית באופן עצמאי ללא משגיחים. נסיון זה נעשה ביזמתה של מניה וילבושביץ. במקביל לפעילות הקולקטיב החלה הקבוצה ליזום גם את 'כיבוש השמירה'. תחילה קיבלו חברי הקולקטיב רשות להעסיק שומר מטעמם במקום השומר הצ'רקסי בחווה. חברי 'בר גיורא' קיבלו על עצמם במקביל גם את המרעה ומאוחר יותר גם את שמירת המושבה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
