|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מאגר מידע מפולח למדור היסטוריה
|
|
|
בשלב השני החלו הפועלים לפעול במשותף במסגרות ארגון מקצועיות. מסגרות אלו הקימו עבור חבריהן קופות שביתה, קופות עזרה הדדית, קופות חולים ומערכת ארגונית, שאפשרה לקיים שביתות מתואמות ומאורגנות באופן יעיל יותר, במטרה להיטיב את תנאי העסקתם של הפועלים, לקצר את שעות עבודתם, להעלות את שכרם ועוד. בשלב השלישי החלו תנועות הפועלים בהתארגנות פוליטית ומדינית. במסגרת זו קמו באירופה ובארצות הברית מפלגות פועלים, שהונהגו על-ידי נציגי פועלים ואינטליגנציה סוציאליסטית במטרה להיאבק על זכויות הפועלים: זכות הצבעה לפועלים, שינוי שיטת המסים לטובת המעמדות הנמוכים, והנהגת ביטוח סוציאלי ממשלתי. כמטרה רחוקה שאפו רבות מן המפלגות הללו להעביר את כוחות הייצור ואת הבעלות על המשאבים הטבעיים לרשות החברה כולה. ייחודה של תנועת העבודה הישראלית:
תנועת פועלים או תנועה סוציאליסטית:תנועת העבודה הישראלית החלה כתנועת פועלים סוציאליסטית, שקיבלה את אופייה הייחודי מכורח תפקידה ההיסטורי, כפי שהוגדר, לנוכח גורלו של העם היהודי והתנאים המיוחדים שנוצרו בארץ ישראל בעת הקמתה. תנועה זו יצרה מעמד פועלים יהודי בארץ שבה לא התקיים פרולטריון עירוני, לא הוקמה עדיין תעשייה מודרנית והחקלאות היהודית זה אך החלה להתפתח. מתוך יעדיה הלאומיים והחברתיים היא השכילה להציב את דמות הפועל היהודי, החלוץ, כדמות חברתית מובילה, כחלק מעילית חברתית השואבת את כוחה מהיותה עילית משרתת - כלומר, הפועלת למען צרכי החברה כולה. כתנועה של פועלים ניהלה תנועת העבודה מאבק על זכויותיהם האזרחיות, הכלכליות והמדיניות. כתנועה סוציאליסטית היא שאפה ליצור חברה אזרחית חדשה, אחרת. חברה שתבנה על בסיס שוויון חברתי וכלכלי, לא נצלני. מתוך השאיפות הללו יצרה תנועת העבודה הישראלית הן את המערכות הכלכליות הראשונות בתוכה והן את המסגרות ההתיישבותיות-שיתופיות, בהן: קבוצות, קיבוצים ומושבים.
דומה כי לא ניתן לראות בתנועת העבודה הישראלית רק תנועת פועלים, שכן למן ראשיתה היא פעלה לא רק למען קידום האינטרסים הצרים של הפועל, אלא ראתה את עצמה כפועלת לפתרון בעיות האומה. עם זאת דומה כי גם השימוש במונח סוציאליזם בעייתי, שכן לאורך כל דרכה התקיימו בתנועת העבודה זרמים שהסתייגו מכינויים כסוציאליסטים ('הפועל הצעיר' בראשיתו, תנועת 'הנוער הציוני' ועוד). דומה כי השם 'תנועת העבודה הישראלית' משקף נאמנה את אופייה המורכב של תנועה זו. מבואתולדותיה של תנועת העבודה בארץ ישראל כתנועה מאורגנת, המקיימת במעשיה רצף היסטורי, ראשיתם בתקופת העליה השניה, בשנים 1914-1904. בתקופה זו החלה התארגנותו הפוליטית של ציבור הפועלים בארץ, עוצבו העיקרים הראשוניים שהיוו בסיס רעיוני לתנועה ההולכת ומתהווה, והחלה להיווצר בקרב ציבור הפועלים תודעה תנועתית לאומית ומעמדית שמכוחה פעלו. גרעינים ראשונים של התארגנות פועלית, כמו גם של התיישבות יהודית מודרנית נבטו כבר בסופה של המאה ה-19, מתוך הציבור היהודי שהשתייך ל'ישוב הישן' ובמסגרת העליה הראשונה בין השנים 1903-1882. על אלו מקובל למנות את בנייתן של השכונות היהודיות מחוץ לחומות ירושלים, ניסיונות ההתיישבות הכפרית והעירונית של בני הישוב הישן, וייסודה של המושבה פתח תקווה בשנת 1878 . עם בואה של העליה הראשונה נעשה ניסיון נרחב יותר להתיישבות חקלאית על בסיס מימון פרטי, שהפך עד מהרה למימון פילנתרופי. במסגרת זו הוקמו המושבות הראשונות ונוסדו התאגדויות פועלים ראשונות. ניסיונות אלו לא יצרו מפנה ארגוני או תודעתי עמוק בתולדות היישוב היהודי בארץ. הם נועדו בעיקרם לחזק את מעמדם של היהודים שישבו בארץ או להגדיל ולהרחיב את הישוב היהודי בה, אך הם לא נעשו מתוך כוונה או רצון לפעול לשם מציאת פתרון רחב היקף לבעייתם של היהודים בעולם כולו. עם זאת, מתוך ההתנסות המעשית, הם הכינו את הקרקע עליה צמחה, תוך מאבקים רעיוניים וחברתיים, תנועת העבודה בארץ ישראל. העליה הראשונהתקופת העליה הראשונה מוגדרת כתקופה שבין 1882 ל-1903. בתקופה זו הגיעו לארץ שני גלי עליה גדולים: הראשון בין השנים 1884-1882 בעקבות פרעות ברוסיה, והשני בין השנים 1891-1890 בעקבות גירוש היהודים ממוסקבה. העליה הראשונה הקיפה בין 20 ל-30 אלף יהודים, שהיוו מיעוט מתוך ציבור המהגרים היהודיים ממזרח אירופה שמנה כ-1,500,000 איש. מרביתם של המהגרים היהודיים בחרו להגר למערב ולאמריקה, שם רבו סיכוייהם להיטיב את מצבם החברתי והכלכלי. מיעוט קטן מתוך כלל העולים לארץ, שמנה כ-2% בלבד מגל ההגירה הגדול, בחר לנסות ולהתיישב בארץ במסגרת התיישבות מודרנית חדשה. מיעוט זה, שהונע על-ידי תחושה היסטורית, הזדהות עם רעיונות תנועות 'ההשכלה' ו'חיבת ציון', הוא שייסד את המושבות הראשונות. מרביתם של העולים היו בעלי משפחות, בני כ-30-40 שנה, בעלי השכלה מסורתית, דתיים, שהשתייכו בעיקרם לבני המעמד הבינוני הנמוך בארצות מוצאם. התארגנותם לעליה נעשתה במסגרת של אגודות מקומיות שאספו כספים לשם קניית אדמות ולטובת אנשיהן. תנועת עולים זו לא הובלה על-ידי מנהיגות מרכזית, אלא על ידי התארגנות מקומית והון פרטי. מאפיין נוסף של המתיישבים מקרב העולים היה היעדר ידע חקלאי קודם. בחירת האדמות שיועדו להתיישבות נעשתה ללא כל הבנה באשר לתנאי הקרקע והאקלים, או טיב הגידולים המתאים לאזור ההתיישבות. כתוצאה מכך סבלו המתיישבים משיעורי תחלואה ותמותה גבוהים, מכישלונות חקלאיים ולבסוף הגיעו עד לכדי התמוטטות כלכלית, ממנה נושעו על ידי הברון רוטשילד.
רבות מן המושבות החליטו בראשית דרכן לנהל את עצמן כמערכת שיתופית למחצה. הסדרים אלו לא נועדו להיות הסדרי קבע, אלא נקבעו לצורך מתן תמיכה הדדית, וחיסכון בהשקעת משאבים בתקופת הביסוס. שותפות זו כשלה לנוכח תנאי המציאות הקשים וכן משום שהפערים הכלכליים בתוך ציבור המתיישבים היו גדולים, ולא נמצאה בתוכם נכונות לקיים שותפות הון מלאה. קושי נוסף שאפיין את ההתיישבות הזו היה היעדר הון עצמי מספיק, שיועד לתקופת ההתבססות הראשונה. כתוצאה מכך לא יכלו המושבות להכין לעצמן את התשתית הקרקעית והמשקית הנחוצה לשם ביסוס נכון של משקים חקלאיים. היענותו של הברון רוטשילד לעזרתן של המושבות הקורסות היתה בעלת משמעות היסטורית עמוקה. לא ניתן לראות במפעלו היישובי פילנטרופיה בלבד. הברון רוטשילד ראה בניסיון ההתיישבותי הזה בארץ ישראל, תחילתה של דרך אפשרית לפתרון הבעיה ההמונית של יהודי מזרח אירופה. הוא ראה במושבות הללו דגמים אפשריים להתיישבות יהודית רחבת היקף בעתיד. על כן גם השקיע בהן הון ניכר. לבד מתמיכתו במושבות פעל הברון בשש-עשרה שנות פעילותו הראשונות לקנייתם של חצי מיליון דונם אדמה בשפלה, בשרון, בגליל העליון והתחתון ובבשן. היקף השקעותיו הכספיות הגיע לכ-1,600,000 ליש"ט (לשם השוואה, 'חובבי ציון' השקיעו באותה תקופה בהתיישבות 80,000 ליש"ט), בנוסף לתמיכתו הכספית בחברות יק"א ופיק"א, שהמשיכו את עבודתו. כמניח היסודות ליישוב החקלאי החדש בארץ ישראל רכש לו הברון בצדק את הזכות להיקרא 'אבי הישוב'. מבחינה כלכלית חוללה תמיכתו הכספית של הברון מפנה משמעותי במושבות. פקידות הברון שיפרה את שיטות העבודה, הכניסה כללי ניהול מודרניים, ביססה את ענף הגפנים וענפי חקלאות נוספים והעניקה לאיכרים בסיס כלכלי להמשך קיומם. פן אחר למעורבות זו היה בעייתי, מערכת היחסים בין פקידי הברון לבין האיכרים יצרה תלות מוחלטת של האחרונים באדמינסטרציה של הברון. יחסם הפטרוני של הפקידים למתיישבים, דרישתם מן המתיישבים למשמעת מוחלטת ולצייתנות יצרה חיכוכים לא קלים בינם לבין רבים מן המתיישבים. שיטה זו הביאה לדיכוי היזמה העצמית, כמו גם לערעור היסודות הרעיוניים הראשוניים בהם דבקו העולים עם הגיעם ארצה. למעשה, הפכו איכרי המושבות לשכירי הברון, והשתכרו שלא על-פי תפוקתם החקלאית, אלא על פי המכסות שהוקצו להם. יתירה מזאת, רבים מהם זנחו כליל את עבודתם העצמית והפכו למעסיקים של עבודה מקומית זולה. ניוון פנימי זה של ההתיישבות, העובדה כי אף אחת מן המושבות לא הצליחה להגיע לעצמאות כלכלית, שחיתות הפקידות המקומית, חיי הבטלה של האיכרים והשענותם על עבודה ערבית זולה, הביאו את הברון להחליט על שינוי השיטה. בינואר 1900 הועברו המושבות לחברת יק"א (Jewish Colonization Association), חברת התיישבות יהודית, מיסודו של הברון מוריס הירש. ניהול המושבות על-ידי חברת יק"א כוון על-ידי מדיניות שגרסה כי קיומן של המושבות תלוי באפשרותן להתנהל באופן רווחי. לשם כך הועבר הניהול במושבות משיטה פילנטרופית לניהול המתחשב במצב השוק. בוטלו המענקים הכספיים ותיקצוב המשקים הותנה בהחזר ההלואות הכספיות. מכלול תפקידיה של הפקידות הועבר לאיכרים, ובכלל זה מכירת היין. בעצת האגרונומים של יק"א נוספו ענפי משק חדשים, גוון משק המטעים ובמיוחד ענף ההדרים. עם זאת המשיכה הפקידות בביצוע עבודות ציבוריות ובתמיכה במוסדות חינוך, בריאות ודת.
יק"א עסקה גם ביישוב עולים ופועלים יהודיים שנותרו ללא פרנסה במושבות בגליל התחתון. שטחי אדמה נקנו בסביבות הכנרת ובהם הוקמה חוות סג'רה, שנועדה להכשיר מועמדים להתיישבות באיזור. בין השנים 1904-1901 הוקמו על אדמות אלו המושבות סג'רה (אילניה), מסחה (כפר תבור), מלחמיה (מנחמיה), יבנאל ובית גן. מאוחר יותר הוקמו גם המושבות כנרת ומצפה. מתיישבים אלו זכו לתמיכה מיק"א, אך נדרשו להתאים עצמם לתנאי עבודתם של הפלחים הערביים. מאפייני העליה הראשונההנסיון לאפיין את מפעלה של העליה הראשונה, מעלה כמה עובדות בעלות משמעות:
בשלושה תחומים ניתן להבחין כבר בתקופת העליה הראשונה בניסיונות התישבותיים ראשונים שנשאו סממנים הקרובים ברוחם לעיקרים הרעיוניים שאפיינו את תנועת העבודה מאוחר יותר:
אורחות חיים שיתופיים: רבות מן המושבות הראשונות החליטו בתחילת דרכן על קיום מערכת של שותפות חלקית בתוכן. חלקן, מתוך כוונה להקים בתוכן מערכת של ערבות הדדית, שתקל על קשיי ההתאקלמות בשנות הביסוס הראשונות עד למעבר חבריהן לעצמאות כלכלית כאיכרים. עם זאת, בכמה מתקנוני המושבות הראשונות ניכרת השפעתם של רעיונות קואופרטיביים שרווחו באותה עת בארצות מוצאם של העולים. במושבה זכרון יעקב הוסכם מראש על קיום הסדר שותפות ראשוני ומוגבל למשך של שנה אחת, שבה יעבדו כל האיכרים בקומונה. שותפות מעין זו היתה ביסודה שותפות כלכלית לצורך התארגנות ראשונית. שותפויות אחרות, שדעכו אף הן במהרה, הושפעו מרעיונות חברתיים. כך למשל נקבע בתקנות ראש פינה כי אדמות המושבה יחולקו בשווה בין החברים ויעובדו בשותפות; כל אחד מן החברים יתקבל במעמד שווה, ללא התחשבות בהונו ההתחלתי. העבודה תתנהל במשותף, ושכרה יחולק באופן שווה בין המתיישבים. התיישבותם של חברי אגודת ביל"ו נשענה (יותר מבחינה רעיונית ופחות בפועל) על מצע רעיוני שיתופי שנכתב עוד טרם עליתם ארצה. הביל"ויים שאפו להקים מושבה, שאמורה היתה להתנהל כמרכז שיתופי של האגודה, שבו ישרתו החברים שהתחייבו לעבוד במסגרתה מספר שנים שלאחריהן יוכלו לפנות להתיישבות עצמית. בפועל, הסדרי השיתוף הללו בין הביל"ויים בגדרה לא פעלו לאורך זמן.
לבד מכישלונם של המתיישבים לארגן מתוכם עבודה משותפת ולקיים בתוכם ערבות הדדית על אף הפערים הכלכליים הראשונים שהתקיימו ביניהם, הובילו הכישלון הכלכלי והכורח להיעזר בתמיכה כלכלית מבחוץ להפסקתם של הניסיונות השיתופיים הראשוניים הללו. עם מעברן של המושבות לניהול על-ידי פקידות הברון רוטשילד שונו עקרונות הניהול הראשוניים ופסקו הנסיונות השיתופיים במושבות. התאגדות פועלים: נסיונות ראשוניים לארגון פועלים, בעיקר בני נוער ופועלים חסרי רכוש מקרב העולים בעליה הראשונה, היו מצומצמים ולא האריכו ימים. האגודה הראשונה היתה 'אגודת הפועלים' בראשון לציון, שהוקמה בשנת 1887 במטרה לחפש עבודה לפועלים, לסייע למחוסרי עבודה ולהקים בעבורם מטבח משותף. אגודה זו הפסיקה לפעול בעקבות העימותים בין האיכרים ופקידות הברון שהסתיימו באיסור על קיומן של חבורות ואגודות במושבות. בשנת 1891 הוקמה ברחובות 'אגודת העשרות' (שכונתה גם 'אגודת אחים') שנועדה לפעול הן כמסגרת רעיונית והן כמסגרת לרכישת אדמות להתיישבות פועלית. כמו-כן הקימה האגודה מטבח פועלים ודאגה לשמירה במושבה. שנה אחר-כך התפרקה האגודה. אגודת 'הארץ והעבודה ' הוקמה באותה שנה על ידי מאיר דיזנגוף ואהרון אייזנברג במטרה לאפשר לפועלים חסרי רכוש להתיישב כאיכרים זעירים בסמוך למושבות הקיימות. פעילותה פסקה לאחר זמן קצר בשל היעדר מימון ותמיכה. ציבור הפועלים בעליה הראשונה לא היה מאוגד. יתר על כן, הוא לא ראה את עצמו כתנועה פועלית בעלת מטרות משל עצמה ויעדים משותפים. פועלים אלו ראו בעצם היותם פועלים שלב ראשון במסגרת חתירתם להתיישבות חקלאית עצמאית. נסיונות התאגדותם, כמו גם הקמתה של 'הסתדרות הפועלים' בשנת 1896, נועדו בעיקרם להגן על זכויותיהם כשכירים, לאפשר להם להתארגן במסגרת של מטבחים משותפים כדי להוזיל את עלות מחייתם, לסייע באיתור מקומות עבודה ואף לקדם את שאיפתם להתיישב במסגרת של איכרות זעירה. עם זאת, התוו הנסיונות הללו כיוונים ראשונים לעתיד: הרצון להתיישב ולהתפרנס מעבודה חקלאית, הנסיונות, שכשלו אמנם, לקיים מערכת שיתופית ולו זמנית, הנסיונות לעמוד על זכויותיהם של הפועלים היהודיים, כל אלה זכו להמשך והרחבה בעליות הבאות, במסגרת תנועת העבודה. ביבליוגרפיה נבחרתעיקריו של פרק זה מבוססים על ספרו של יוסף גורני 'מראש פינה ודגניה ועד דימונה' ועובדו בהסכמתו עבור אתר זה. מקור נוסף בו נעזרנו בעת הכתיבה היה ספרו של יהודה סלוצקי 'מבוא לתולדות תנועת העבודה הישראלית', באדיבותה של הוצאת הספרים 'עם עובד'. כמו כן מצורפת לפרק זה רשימה ביבליוגרפית ראשונית, העתידה להתרחב בהמשך.
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
| הדפסת דף זה || שליחת דף זה || חזרה לדף הבית || חזרה לשער המדור || חזרה לדף קודם || חזרה לראש הדף |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
