Bookmark and Share

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר תנועות נוער



תנועות נוער ציוניות בגולה

פרק זה עוסק בתנועות הנוער הציוניות בגולה שהיו קשורות בתנועת העבודה ובהתיישבות העובדת. כתב: פרופ' הנרי ניר

התפתחות הקיבוץ מסוף מלחמת העולם הראשונה שלובה בתולדותיהן של תנועות הנוער החלוציות, תחילה בתפוצות, ובשלב מאוחר יותר גם ביישוב עצמו. תנועות אלה סיפקו את מאגרי כוח האדם שבלעדיהם היתה נגזרת על הקיבוצים דעיכה דמוגרפית. השפעתן על ההתפתחות האידיאולוגית של התנועה הקיבוצית היתה מרובה אף היא, לפעמים מכרעת. ומאידך, הן עצמן היו נתונות להשפעת התנועה הקיבוצית, ולבסוף לשליטתה. היא תמכה בהן בדרכים מרובות: היא שימשה מופת חברתי וחינוכי, מקור לשליחים חינוכיים ואחרים, וחוליה מקשרת עם מוסדות התנועה הציונית וההסתדרות.

תנועת החלוץ ברוסיה

בתקופת העלייה השלישית, היתה עדיין תנועת החלוץ הרוסית במידה רבה ארגון של "חלוצים בדרך": קבוצות יהודים צעירים, גילאי 18 עד 25, התלכדו ספונטנית כדי להכשיר עצמן ולעשות יחדיו את הדרך לארץ-ישראל. אולם בהדרגה נוספו לתהליך זה אף גורמים נוספים. בעיצומו של התוהו ובוהו שחוללה מלחמת האזרחים, קמו במרכזים היהודיים הגדולים סניפים שעסקו בהפצת האידיאל החלוצי. נוסדו ארגונים שלדיים אזוריים, וכן, תוך זמן קצר, ארגון כלל-רוסי. במרוצת הזמן התברר כי תהליך העלייה, לרבות הצורך בקבלת אישור שלטונות המנדט, הוא ממושך מהמצופה. מצב זה הכתיב אפוא הקמת כמה קיבוצי הכשרה, בעיקר בחצי-האי קרים. לשם כך היה צורך בקבלת רשות מן השלטונות הסובייטיים. בתחילה דומה היה שיש כאן זהות אינטרסים, משום שהמדיניות הסובייטית גרסה "פרודוקטיביזציה" של היהודים. אבל החלוץ נחשד בציונות, רוצה לומר אנטי-קומוניזם, ולכל פעילויותיו נשקפה סכנה מתמדת. באמצע 1922 התפלגה התנועה בעיקר בשל מחלוקת בשאלה אם יש לנסות לפעול במסגרת החוק, או לרדת למחתרת.

בחלקה, היתה זו שאלה של נוחוּת: הפעולה במסגרת החוק הקלה מאוד על עבודת התנועה; אבל היא היתה כרוכה בחשיפה של שמות החברים והפעילויות לעיני הרשויות במקרה של שינוי במדיניות. מחלוקת זו הייתה ביטוי של חילוקי דעות רעיוניים עמוקים יותר: האידיאולוגיה המרקסיסטית של הפלג ה"ליגלי" הובילה לנטיה להסתמך על השלטונות הסובייטיים ולראות בהם בני-ברית בכוח. קבוצה זו גם דגלה ב"קולקטיביזם" –- קיבוץ ולא מושב –-והתנתה את הקבלה לחוות ההכשרה בהסכמה לעיקרון הזה. לעומתה, הקבוצה ה"בלתי-ליגלית", שהייתה קרובה למפלגת הפועל הצעיר הארץ-ישראלית, דחתה את המרקסיזם והקומוניזם מכל וכל, וחייבה את הקבוצה ואת מושב העובדים במידה שווה.

באפריל 1923 כבר היתה המחלוקת בסוגיות אלו כה חריפה, עד ששני פלגי התנועה לא יכלו עוד לעבוד יחדיו. התנועה התפצלה לשני ארגונים, "ליגאלי" ו"בלתי-ליגאלי". כמעט כל אנשי תנועת העבודה שהיו בקשר עם החלוץ ברוסיה גינו צעד זה. לא פעם קראו כינוסים של תנועת החלוץ העולמית, שקמה במרס 1922, לשני הפלגים לשוב ולהתאחד. שתי התנועות פעלו בנפרד, מתוך עוינות ומשטמה, במשך שנים של רדיפה ופעילות מחתרתית – עד אשר השלטונות הסובייטיים חיסלו את שתיהן כאחת בשנות השלשים.

מריבה זו הושפעה בחלקה מן התנאים המיוחדים ששררו ברוסיה באותם ימים: קבוצה זעירה של פעילים חסרי ניסיון ניסתה לנווט את התנועה בים של סכנה מתמדת וחוסר ודאות. בחלקה, היא היתה ביטוי לאופיה של הפעילות הציבורית היהודית אבל היה כאן גורם אידיאולוגי חשוב. האגף השמאלי של התנועה ראה הקְבּלה בין ניסיונות הקומוניסטים לבנות את רוסיה מחדש על בסיס סוציאליסטי, לבין רעיון הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי באידיאולוגיה הציונית; הלשון ששימשה את הקבוצה הזאת בדיוניה מעידה בלא ספק שהיא הושפעה רבות מהסביבה הקומוניסטית הכללית. שילוב זה של לחץ מתמיד מהסביבה וניתוק מן העולם החיצון (לרבות ארץ ישראל) מילא תפקיד מכריע בגיבוש אורחות החשיבה של קבוצה זו.

לאחר פניות רבות לרשויות הסובייטיות התקבל מזכיר האגף ה"ליגאלי" לפגישה עם סטלין, ובעקבות זאת אוּשר מעמדה החוקי של התנועה. אך ההכרה בה היתה רופפת, כוחה לא היה יפה בכל חלקי ברית המועצות, ומכל מקום היא היתה זמנית בלבד. באמצע 1924 החלו השלטונות הסובייטיים לנקוט מדיניות אנטי-ציונית הרבה יותר נוקשה, ושני האגפים נאלצו לנהל את פעילותם במחתרת. בשלהי 1930, לא נותר עוד קיום לתנועה.

חלקם של העולים ממוצא רוסי בכלל העלייה ירד מ- 44.5 אחוזים בעלייה השלישית ל- 18.7 אחוזים בין 1924 ל-1931, ובעשור הבא לא עלה על 1.5 אחוז. קהילה חיונית ותוססת זו, שסיפקה חברים רבים לחלוץ ולתנועה הקיבוצית בעשרים השנים הראשונות לקיומם, נותקה עתה מן העולם החיצון.

התרחבות החלוץ

במקביל לשקיעת החלוץ ברוסיה, התרחבה התנועה בארצות אחרות. בכמה מקומות היה זה תהליך ספונטני של היענות יהודים צעירים בכל רחבי אירופה לבעיות דומות; אך תרמה לכך גם הגירתם של יהודים רוסים, שהיו בקשר עם התנועה והפיצו את בשורת החלוציות בארץ מושבם החדשה, או בדרכם לארץ ישראל.

ב-1921 הנהיגה ממשלת המנדט את שיטת ה"סרטיפיקטים" לוויסות העלייה. אחת לשישה חודשים, אחרי משא ומתן עם התנועה הציונית, החליטו השלטונות על מספר העולים שיורשו להיכנס לארץ במסגרת המכסה החצי-שנתית הבאה ["השדיול"]. הסרטיפיקטים המוקצים חולקו לפי רשימה שהכינו לשכות העליה בתנועות הציוניות המקומיות. חלוקת הסרטיפיקטים לעולים שסווגו כ"עובדים" תואמה עם החלוץ, שבחר את המועמדים לפי אמות מידה משלו. החלוץ זכה אפוא למעמד רשמי-למחצה, כזרוע התנועה הציונית האחראית להכשרת עולים חסרי הון ולבחירתם.

בכמה ארצות היה זה תפקיד טכני גרידא. למשל, בגליציה ברומניה ובגרמניה, שם היו תנועות הנוער החינוכיות הגורם המכריע בקרב החלוצים הצעירים, שימש החלוץ למעשה כמסגרת מנהלית להסדרת הכשרתם ועלייתם. בארצות אחרות, בייחוד בפולין, היתה הקהילה היהודית גדולה ורבת-אנפין די הצורך לאפשר את קיומן של תנועות עילית כמו השומר הצעיר וגורדוניה, בצד תנועת החלוץ בעלת האוריינטציה ההמונית. בשנות ה-20 וה-30 היו בין התנועות מאבקים מתמידים במקומות הללו על גיוס חניכים, על מימון מוסדות ההכשרה, והחשוב מכול, על סרטיפיקטים.

המנגנון המנהלי של תנועת החלוץ העולמית הוקם ב-1922. המזכיר, מאיר בוגדנובסקי (שלי), מורה מירושלים וחבר אחדות העבודה, ראה את תפקידו כחינוכי בעיקרו. במרס 1923 החלה התנועה בפרסום ביטאונה, החלוץ. מכאן ואילך, למרות ההבדלים באופי התנועות בארצות השונות ובשיטות פעולתן, אפשר לדבר על תנועה עולמית בעלת מבנה ארגוני משותף ואידיאולוגיה בסיסית משותפת. על-אף זיקתו לתנועה הציונית, לא ראה עצמו החלוץ כ"מחלקת הנוער" שלה.

ב- 1917, במאמר שהיה לאחד המסמכים האידיאולוגיים הבסיסיים של התנועה, קבע יוסף טרומפלדור כי החלוץ צריך "לאחד את כל העמלים בין שהם עובדים בשריריהם ובין במוחם, ובלבד שישאבו מקור מחייתם מעבודה עצמית ולא מניצול זולתם". הגדרה זו, שהתקבלה בשינויים קלים על כל התנועות החלוציות, הפכה למעשה את החלוץ לבעל- בריתה של תנועת העבודה הארצישראלית. בוגרי תנועת החלוץ שהשתתפו בוועידת היסוד של ההסתדרות בשלהי 1920, זמן קצר אחרי עלייתם ארצה, ראו את עצמם כקבוצת-לחץ שתבטיח הקמתה של תנועת עובדים חובקת-כול.

משהושג היעד, פירקה הקבוצה את הארגון הנפרד שהקימה. צעד זה, והאידיאולוגיה שמאחוריו, סללו את הדרך ליחסים המיוחדים בין החלוץ לבין ההסתדרות. החלטת התנועה בפולניה, בוועידתה ב-1923, כי "כל חברי החלוץ יצטרפו להסתדרות בבואם לארץ ישראל", הפכה לעיקרון מקובל על כל מרכיבי התנועה. החלוץ ראה את עצמו כשלוחת ההסתדרות בתפוצות.

החלוץ בפולין

עם הפסקת העלייה מרוסיה באמצע שנות ה-20, הפכה פולין למגזר החשוב ביותר של יהדות אירופה. עד ערב השואה, הייתה פולין המקור העיקרי של כוח אדם ליישוב. תנועת החלוץ החלה לפעול בפולין כפי שפעלה ברוסיה, דהיינו באופן ספונטני, כתנועה כללית של עולים. גם כאן, ההכרה בכך שתהליך העלייה הוא ממושך, ומחייב הכנה נפשית ומעשית, הביאה לשינויים באופי התנועה. סניפי החלוץ שפעלו בריכוזים יהודיים עסקו בתעמולה ובהדרכה על-פי רעיונות החלוץ והעניקו לחבריהם הכשרה מקצועית מגוונת, לרוב בעזרתה הכספית של התנועה הציונית.

מ-1921 ואילך הקימו החלוצים הצעירים עשרות חוות קטנות: בעונות החקלאיות ה"בוערות" עבדו שם שעות ארוכות, ובעונות ה"מתות" שבו הביתה. שיטה זו היתה חובבנית, וגררה הפסדים כספיים כבדים, עד שנזנחה למעשה ב-1923. כמו-כן הוקמו חוות הכשרה גדולות יותר, ואחדות מהן המשיכו להתקיים עד תחילת שנות ה-30. בשל מצבה הקשה של החקלאות באירופה המזרחית הפכו החוות לנטל כספי מעיק על התנועה הציונית. לאחר זמן נמצאה לאנשי החלוץ עבודה לא-חקלאית בערים הסמוכות לבתיהם. במשך זמן-מה, שחפף את "תקופת הכבישים" ביישוב, נזנחה ההכשרה החקלאית כמעט כליל לטובת הכשרה טכנית, בייחוד בעיבוד עץ ומתכת. אבל מסוף 1923 ואילך נתפסו סוגי ההכשרה השונים כחשובים פחות מן השאיפה לעצב טיפוס חלוצי הנכון למלא כל משימה.

בתחילת 1924 התנהל בתנועה ויכוח רחב ממדים על מטרות עבודתה החינוכית ועל שיטותיה, שהיה הד למחלוקת דומה שהתנהלה בתנועה ברוסיה כשבע שנים לפני כן: האם זו תנועה המונית, או קבוצה עילית. שתי ההשקפות הללו על אופיו של החלוץ בפרט ועל אופיה של תנועת הנוער בכלל היו שנויות במחלוקת נרחבת בתחילת שנות העשרים. אך מחלוקת זו שככה באחת עם ראשית העלייה הרביעית (אביב 1924), בשל הצורך המעשי להתמודד עם קליטת עולים במספר חסר-תקדים. האפשרות שנסתמנה באותם ימים לעליה ארצה הזרימה לשורות החלוץ רבבות צעירים. מספרם הכלל-עולמי של חברי החלוץ (למעט רוסיה) עלה מ-3,500 ב- 1923 ל-20,000 ב-1925.

החלוץ והקיבוץ

"הגל הגדול" של העלייה הרביעית הפתיע את הנהגת החלוץ. בנסיבות החדשות סיפקו קיבוצי ההכשרה דרך מהירה להכנתם של העולים–בכוח ואיפשרו לקבוע ולו חלקית את מידת התאמתם, בתנאים שדמו במידת-מה לאלה שבארץ ישראל. עם זאת ההכשרה היתה חלקית, משום שהיתה תלוייה בעונה החקלאית והחלוצים שבדרך שבו לבתיהם בסתיו. לפי שעה לא היה עדיין קשר ממוסד עם התנועה הקיבוצית, אם כי כמה תנועות מקומיות יצרו קשרים עם קבוצות מסוימות בארץ .

אחדות מתנועות החלוץ הארציות קיבלו עזרה מחברי קיבוצים שבאו לביקור בחו"ל, או מנציגים אחרים של תנועת העבודה הציונית. אבל ביקורים אלה היו קצרים בדרך כלל, לרוב כספח לפעילויות אחרות. בסתיו 1925 הגיעה לאירופה המשלחת הראשונה של ההסתדרות שנועדה לעשות שנה תמימה בעבודת הדרכה בקרב הנוער היהודי. בין חבריה היו כחצי-תריסר מהפעילים המרכזיים בקיבוץ עין חרוד, ובראשם יצחק טבנקין. בתוך שנה הפכה קבוצה זו את תנועת החלוץ, ובייחוד את השלוחה הפולנית שלה, מארגון רב-עוצמה אבל חסר-צורה עדיין, המתאפיין הן בהתלהבות ובמסירות רבה, הן בחילוקי דעות פנימיים חריפים לתנועה חינוכית מאוחדת פחות או יותר, בעלת מבנה ארגוני יעיל ומחויבות אידיאולוגית ברורה.

באותם ימים לערך הצליחה קבוצת צעירים לעבור את הגבול מרוסיה לפולין. היו אלה מייסדיה וראשיה של תנועה בשם דרור, המקורבים לאידיאולוגיה של אחדות העבודה, שביקשו להקים "מסגרת ציונית אוטונומית, המתבססת על פעילים, המקדישים את חייהם למעשה הציוני בגולה ובארץ-ישראל כאחד". לאחר שהתייאשו מכל סיכוי לקדם את רעיונותיהם בברית המועצות, העבירו את פעילותם לפולין, ונעשו מעורבים בכל פעילויות החלוץ, החל בעבודה ארגונית בחוות ההכשרה ובמרכז התנועה, וכלה בתעמולה ובהדרכה בסניפים העירוניים. טבנקין וחבריו זכו אפוא בסגל מדריכים מיומנים, אשר לא חסרו דבר מלבד ניסיון וידע שלא עלה בידם לרכוש בברית המועצות. אחד ממעשיהם הראשונים של השליחים מארץ-ישראל היה ארגון סדרה של סמינרים מיוחדים להדרכה. באמצעותם הפכו ראשי דרור, ביחד עם אחדים מחבריה המרכזיים של התנועה המקומית, לפעילי התנועה במשרה מלאה – מדריכים, תועמלנים ומארגנים.

המסר שהביאו טבנקין וחבריו נפל על קרקע פורייה. כבר ראינו כיצד נקלט רעיון הקיבוץ באופן ספונטני פחות או יותר, כמענה על לחצי העלייה הרביעית. היה זה גם ביטוי לנטייתם של יהודים צעירים רבים לראות את הקיבוץ כאידיאל חברתי, גם אם הם עצמם לא ידעו עליו רבות. הישגם של השליחים מעין חרוד התבטא אפוא ברתימת האידיאליזם הזה לעגלת הקיבוץ ובהפיכתו לתשתית לאידיאולוגיה ולשיטות ארגון שהוליכו אל הקיבוץ שלהם עצמם. רעיון "הקיבוץ הגדול והגדל", ביחד עם החידושים המבניים של 1925/6 – מעמדה הבכיר של קבוצת מדריכים מקרב חברי התנועה, הנעזרת בשליחים מהקיבוצים – אופייני להחלוץ. כמו כן הלך והתבסס הנוהג של הצטרפות החברים בהגיעם לארץ ישראל לקיבוץ עין-חרוד (למן 1927 – הקיבוץ המאוחד).

עליה והכשרה

'קיבוצי עליה'

כמה שינויים ארגוניים סייעו להתפתחות זו. ב-1925 הוקם קיבוץ העלייה הראשון בפולין. עד אז עלו חברי החלוץ לארץ-ישראל משקיבלו את הסרטיפיקטים, ביחידוּת או בקבוצות קטנות מאוד, שלא היתה בהן שום מחויבות הדדית מעבר לעצם הנסיעה. עם הקמת "קיבוצי העליה" החלו לצאת קבוצות מאורגנות גדולות, בכוונה לעשות את החודשים הראשונים ביחד, כפלוגה, להקלת חבלי הקליטה. בפועל, קיבוץ העלייה הראשון שמר על זהותו העצמאית והפך לקיבוץ רמת הכובש. בכך נקבע תקדים לנוהג של קבוצות עולים רבות, שייסדו קיבוצים חדשים, או הצטרפו כמקשה אחת ליישובים קיימים.

במקביל להתפתחות זו חלו שינויים מבניים בארגון החלוץ עצמו. בדומה לקיבוץ העלייה, גם אלה הופיעו לראשונה בפולין ואומצו בארצות אחרות במרוצת השנים הבאות. החשוב בשינויים היה אימוץ העיקרון של קיבוצי הכשרה קבועים, בהם שהו אנשי ההכשרה באופן רצוף (ולא רק בעונה החקלאית המתאימה) מרגע שקיבלו עליהם את ההתחייבות לעלייה במסגרת החלוץ, ועד צאתם לארץ ישראל כחברי קיבוץ עלייה. חידוש זה היה מהפכני לחלוטין. מכאן ואילך, ההצטרפות לקיבוץ הכשרה היתה בגדר התחייבות דו-צדדית: החלוצים לעתיד התנתקו מסביבתם הקודמת, מבחינה רוחנית ומבחינה כלכלית, ותנועת החלוץ קיבלה עליה לדאוג להם בתקופות מחלה ואבטלה, ולצייד אותם לקראת העתיד, מבחינה חומרית ומבחינה חינוכית גם-יחד. בעיקרו של דבר, היתה זו הרחבת התנועה הקיבוצית אל הגולה.

רעיון ההכשרה הקבועה התגשם לראשונה ב-1926 בקלוסובה, קיבוץ-הכשרה ליד עיירה בשם זה, שהיתה קרובה לגבולה המזרחי של פולין. מאז 1924 התרכזו בו חברי החלוץ מן האיזור. הוא היה שונה מרוב הקיבוצים מסוגו בכך שהחניכים הועסקו בו לא רק בחקלאות, אלא גם במחצבה שהשתייכה ליהודי מקומי. באוגוסט 1926 היה מצב ההכשרה, כמצבה של תנועת החלוץ בכללותה, ירוד עקב משבר העלייה הרביעית. קומץ הנותרים בקלוסובה סיימו את ששת חודשי ההכשרה הנהוגים, ונחשבו ראויים לעלות לארץ ישראל. הם היו זכאים לחופשה בחיק משפחתם, עד שיגיעו הסרטיפיקטים.

בשלב זה הצטרף אליהם אחד האישים התקיפים והססגוניים ביותר של תנועת החלוץ. בני מהרשק, שהיה אז בן שבע-עשרה בערך, הגיע ישר לקלוסובה אחרי שהשתתף בסמינר הראשון של החלוץ, בהדרכת יצחק טבנקין וחבריו מעין חרוד. הודות למרץ חסר-הגבולות שלו, ולמסירותו המוחלטת לרעיון הציוני ולתנועת החלוץ, עלה בידו לשכנע חברים ולעודדם בעת צרה, לא רק בכוח אישיותו התוססת אלא גם במופת אישי. הוא קיבל עליו את העבודות הגופניות הקשות ביותר, ובו-זמנית מילא תפקיד מרכזי בפעילויותיו החברתיות המגוּונות של הקיבוץ. הוא שכנע את הצעירים שנשארו בקלוסובה בסוף 1926 שלא לחזור להוריהם, אלא להפוך את הקיבוץ לביתם עד לזמן עלייתם. אל הגרעין הזה של אידיאליסטים מסורים הוא גייס חברים נוספים, וכאשר התחדשה צמיחת התנועה ב-1929, הגיע מספרם למאתיים ויותר. כמו כן היה המקום מרכז ארגוני לכמה קיבוצי הכשרה קטנים בסביבה.

התפתחותו של קיבוץ ההכשרה הקבוע לא היתה אמצעי טכני גרידא. קלוסובה נעשתה סמל ומופת לשאר תנועת החלוץ, ובמרוצת השנים הורעפו עליה שבחים רבים. עד סוף 1927 התקבל רעיון ההכשרה הקבועה בכל רחבי החלוץ; ותנועות חלוציות אחרות במרוצת הזמן הנהיגו אותו אף הן, אם כי בפחות התלהבות. קלוסובה עצמה, בחיקוי מוּדע של אידיאולוגיית הקיבוץ המאוחד, הכריזה על עצמה כ"קיבוץ גדול וגדל", שלא ידחה מעליו שום אדם המוכן לקבל על עצמו את אורח חייו .

בתוך זמן קצר אימצו את העיקרון הזה כל חוות ההכשרה שהוקמו בהשפעת הקיבוץ המאוחד. הלכה למעשה, פירושו היה שכל יהודי ויהודייה שיבקשו זאת, יתקבלו להכשרה; הברירה וההדרכה יתנהלו במהלך החיים השיתופיים. אלה שהגיעו ישר לקיבוץ, בלי הכשרה קודמת בתנועת נוער, נקראו "סתם חלוצים". בתקופת שיא-גודלה של תנועת החלוץ, הגיע שיעורם בקיבוצי ההכשרה עד כדי 30 אחוזים. ואילו תנועות הנוער העצמאיות, השומר הצעיר וגורדוניה (ועליהן יורחב הדיבור בהמשך) קיבלו להכשרה רק אנשים שהתחנכו בסניפיהן העירוניים.

תנועות הנוער

רוב רובם של החלוצים שהגיעו ארצה במסגרת החלוץ היו כבני עשרים. אולם בלשון הימים ההם, החלוץ לא נחשב לתנועת נוער. שם זה נשמר לסוג מוגדר היטב של ארגונים, שיוצגו בעלייה השלישית בעיקר על ידי השומר הצעיר, ולאחר מכן גם על ידי גורדוניה ומספר תנועות קטנות יותר. יש לראות את תנועת הנוער כפרי תקופה היסטורית מסוימת, חברה מסוימת ומעמד חברתי מסוים. בערי התעשייה של אירופה המערבית, בתחילת המאה העשרים, החלו קבוצות של תלמידי תיכון להשתתף בפעילויות פנאי שכללו טיולים, שירה בציבור וריקודים, ובדיונים רחבי-יריעה על מצב החברה ועל תפקיד הנוער בעיצוב עתידה. מבחינה סוציו- היסטורית, רק מאז שהחלה התרחבותו המהירה של החינוך העל- יסודי בעקבות המהפכה התעשייתית עמדו לרשות קבוצת הגיל הזאת הפנאי והאמצעים החינוכיים הדרושים לחיפוש זהותה המיוחדת ולגיבוש יחסה לעולם המבוגרים. מבחינה תרבותית, תנועת הנוער הושפעה רבות מן הרומנטיציזם האירופי, והיתה שותפה לו במאפיינים רבים: ייחוס חשיבות לביטויו העצמי של הפרט; הדגשת המאפיינים הלאומיים על פני הערכים האוניברסליים של התרבות והחינוך הקלאסיים; ואידיאליזציה של הטבע ושל הנוף הפתוח. מבחינה פסיכולוגית, היא הקלה על חבלי ההתבגרות, משום שהעניקה לגיטימיות לשאיפה למגע חברתי בין המינים, וסיפקה לבני הנוער תמיכה חברתית של קבוצת-שווים מחוץ למסגרות המשפחה והחינוך הפורמלי. כל התנועות הללו הקיפו רק חלק קטן מן הגילאים שמהם באו חבריהן, ורובן היו מוּדעות מאוד לעובדת היותן עיליתות שנוצרו על ידי ברירה עצמית. הן פיתחו במהירות שיטות הדרכה וסמלים שהתבססו על משחקים ועל צופיות. הן נפגשו במסגרת קבוצות קטנות, פעילות מאוד, שנראו להן תחליף למערכת החינוך הרשמית.

תנועת הנוער היהודית הראשונה היתה בלאוּ-וייס (Blau-Weiss) הגרמנית, שצמחה כמעט בד בבד עם תנועת הנוער הלא-יהודית הראשונה, ונדרפוגל (Wandervogel – ציפור נודדת), הן כתגובתם של יהודים צעירים לנטיות האנטישמיות של הונדרפוגל, הן כביטוי לרצונם לבקש את שורשיהם התרבותיים שלהם. בתקופת השיא שלה, בתחילת שנות ה- 20, היא מנתה כשלושת אלפים חבר, ופיתחה לה סמלים ואידיאולוגיה משלה, שהתבססה על גרסה מסוימת של הציונות התרבותית נוסח אחד-העם. היא השפיעה על כמה אינטלקטואלים יהודים צעירים, והושפעה מהם; הבולט בהם – מרטין בובר.

השומר הצעיר

תנועת השומר הצעיר נוסדה בגליציה, שבדרום פולין זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה. איזור זה, שהשתייך אז ברובו לאימפריה האוסטרו-הונגרית וסבל במשך מאות שנים מסכסוכים בין הקבוצות האתניות היושבות בו (יהודים, אוקראינים, פולנים). הן התנועה החסידית, הן התנועה הציונית היו חזקות מאוד במחוז זה.

מייסדי השומר הצעיר באו מן המעמד הבינוני של יהדות גליציה. רובם למדו בבתי-ספר תיכוניים ששפתם היתה פולנית, ודומה שרבים מהם עברו חוויות דומות בימי לימודיהם: מהיותם בקיאים בתרבויות אירופה ופולין, נסו להתקבל כבני העם הפולני, ונדחו מטעמים אנטישמיים. משום כך נסו למצוא את זהותם היהודית בחברת בני גילם, והקימו שני ארגונים בלתי-תלויים של צעירים: האחד, צעירי ציון, ביקש להקנות השכלה יהודית וציונית מעמיקה; השני, השומר, התבסס על עקרונותיה של תנועת הצופים האנגלית, אבל היה ציוני באידיאולוגיה שלו ואימץ את חברי השומר ביישוב כמופת.

שתי התנועות התאחדו ב-1913 והקימו תנועה חדשה, שנקראה השומר הצעיר. אופיה של תנועה זו התגבש בחלקו במשך כמה שנים של פעילות אינטנסיבית בווינה בימי מלחמת העולם הראשונה. גליציה היתה בחזית הקרבות, ויהודים רבים פונו לווינה. כאן ביקשו אותם צעירים, שרבים מהם נותקו ממשפחותיהם, למצוא לעצמם זהות והשתייכות: במקרים רבים שימשה להם התנועה תחליף למשפחה. הם יצרו סביבה חברתית ורעיונית שנתבקשה לפתור את בעיותיהם כיהודים וכבני אדם. חתירתם זו הושפעה ממגעיהם עם תנועות הנוער הגרמניות, ובייחוד מאישיותו ומהשקפותיו של בובר.

בכללותם, הדברים הללו אופייניים לשומר הצעיר בראשית דרכו, אז אימץ את מושג "תרבות הנוער" כפי שפותח בתנועת הנוער הגרמנית, ושם דגש מיוחד על הקבוצה החינוכית, שבמסגרתה יכלו חבריו למצוא משמעות חדשה ותכלית חדשה בחייהם. רבות מפעילויותיו התנהלו במתכונת תנועת הצופים – מחנאות, סיורים, שירי עם – אבל התוכן התרבותי שלהן היה יהודי וציוני; שם התנועה מיזג את הסמליות שבגבורת השומר עם רעיון תרבות הנוער. בהשפעת בובר ואחרים, תרגמה התנועה את הרעיונות הללו למעשים, באמצעות מושג "ההגשמה העצמית": ההשקפה הגורסת כי עקרונות כלליים, כגון ציונות וסוציאליזם, חייבים להתבטא בפעולה אישית – עלייה לארץ ישראל וחיים שיתופיים.

הנסיבות ההיסטוריות המיוחדות – סוף מלחמת העולם ותחילת המנדט – העניקו לחברי התנועה את ההזדמנות לממש את עקרונותיהם. בימי העלייה השלישית הגיעו ארצה כארבע-מאות מחברי השומר הצעיר, וכמחצית מהם הצטרפו לקבוצות עובדים במסגרת "חברת הכבישים". בוגריה הראשונים של המערכת החינוכית המיוחדת-במינה הזאת התקשו לספוג את האווירה הכללית ששררה בתנועת העבודה באותה עת. סגנון הדיבור והמחשבה שלהם, רצונם לבקש את דרכם בכוחות עצמם, ושאיפתם ליצור חיי חברה ותרבות משלהם, הבדילו אותם מעל רוב העולים החדשים. הם נחשבו תמהוניים ו"בורגניים" – ואכן היו כאלה, בהשוואה לבוגרי החלוץ, שהיו בני מעמד הפועלים ברובם. ביטוי להלכי הרוח האופייניים לתנועה בתקופה ראשונית זו ניתן בקובץ שיצא לאור בשם "קהליתנו", שנכתב כיומן משותף של קבוצת העבודה של בוגרי השומר הצעיר ששהתה במחנה אוהלים בביתניה עלית, בקרבת פוריה, כתשעה חודשים בשנים 1920-1919.

משבר ואידיאולוגיה

שכרו של היישוב היהודי בארץ-ישראל יצא בהפסדו של השומר הצעיר. אלה מחבריו שהגיעו ארצה בימי העלייה השלישית היו חלק הארי של המנהיגים והחברים הפעילים בשכבה הבוגרת. העדר יד מדריכה ומכוונת גרם לצמיחת מגמות שונות ונוגדות זו את זו ברחבי התנועה בתפוצות – הן בגליציה הן בשאר חלקי פולין. שלוש מגמות התמודדו על הבכורה: זאת שהמשיכה לראות את התנועה כמסגרת חינוכית כללית לנוער יהודי, בלי שום מטרה מיוחדת מלבד חיזוק האופי והגברת התודעה היהודית; זאת שביקשה להפוך את תנועת הנוער לתנועה פוליטית מהפכנית; וזאת ששמה את הדגש באידיאולוגיה הציונית, והאמינה כי העתיד מצוי בארץ ישראל. בתחילה, כמעט לא זכתה התנועה לעזרה מחבריה שעלו ארצה בעלייה השלישית: אלה היו עסוקים מדי בבניית קבוצותיהם בארץ, ולא יכלו להקדיש מחשבה ומרץ לעניינים חיצוניים. באופן פרדוקסלי, הקשרים בין העולים לבין תנועתם בגולה התחדשו בזכות אדם שהקבוצה המרכזית של בוגרי התנועה דחתה מעליה: מאיר יערי.

יערי היה אחד מראשי התנועה כמעט מאז ראשית ימיה. הוא היה מבוגר בכמה שנים מרוב מפוני גליציה, ושירת בצבא האוסטרי במלחמה. היתה לו אישיות שתלטנית ומורכבת. היה ביכולתו להקים קבוצה ולהוביל אותה לשיאים משותפים של רגשות, פעילויות והתבטאויות; אבל היתה לו גם נטייה לכפות את השקפותיו על הקבוצה, ולבקר בקפדנות את אלה שלא מצאו חן בעיניו. הוא היה דמות מרכזית בביתניה עילית, והעדויות משם מתארות אותו כיוזמן של פעילויות הקבוצה, וכשופטן כראות עיניו. הוא ייצג את הקבוצה במשא ומתן עם המוסדות המיישבים, ולחץ בכל כוחו, בתוך הקבוצה ומחוצה לה, להתיישבות מהירה ככל האפשר במקום קבע. אבל נטיותיו הסמכותניות הלכו ושחקו את הפופולריות שלו. זמן קצר אחרי שעזבה הקבוצה את ביתניה, נערך בה דיון מרתוני שהיה ביקורתי כלפיו עד כדי כך שבסיומו החליטו יערי ואשתו לפרוש ממנה.

אדם אחר, פחות מסור או פחות מחונן ממנו, אולי היה הופך עורף לתנועה שחבריה נהגו בו בכפיות טובה שכזו. אבל השומר הצעיר היה חלק מיערי, לא פחות מכפי שיערי היה חלק מהתנועה. ב-1924 חזר לגליציה, רשמית כשליח הקק"ל, אבל בעיקר בתפקידו הישן כמדריך רוחני להשומר הצעיר. ב-1922 כתב יערי מאמר, בשם "סמלים תלושים", שבו שלל את הסמלים הרומנטיים של ביתניה ושל "קהליתנו", ודרש להחליפם בתביעות המוחשיות שייצגו א"ד גורדון ו"דת העבודה" שלו: עבודה גופנית והתיישבות חקלאית. עם המסר הזה חזר לתנועה, ובהתמודדות האידיאולוגית שהייתה אז בעיצומה נאבק להעביר החלטה חד-משמעית בזכות הציונות החלוצית.

אבל המסר החלוצי, שהספיק לדור הקודם, לא היה בו כדי לענות על הצרכים שהשתנו. יערי הכיר היטב בסכנות הנשקפות מאווירת הלהט המהפכני שפיעמה באותם ימים בנוער היהודי, וקירבה אותו להשקפות קומוניסטיות. המגן האידיאולוגי שהציב כנגד סכנת העריקה ההמונית מן התנועה לארגוני הנוער הקומוניסטי היה "תורת השלבים": שילוב של תמיכה בפעילות ציונית קונסטרוקטיבית בהווה, עם ציפייה למהפכה בעתיד. לפי תורה זו, מצבו העכשווי של העם היהודי מחייב אותו להקים חברה חלופית בארץ ישראל. את זאת אי-אפשר לעשות בלי שיתוף פעולה עם הבורגנות במסגרת התנועה הציונית, שיתוף שיגייס כספים לעבודה קונסטרוקטיבית, ייצג את היישוב בפני שלטונות המנדט, וכדומה. זהו השלב הראשון, הקונסטרוקטיבי. אחרי שיתבסס היטב הבית הלאומי היהודי, יגיע תור השלב השני: התנועה הקיבוצית, ועמה תנועת הנוער, ינהיגו את הכוחות המהפכניים, יפילו את המשטר הקפיטליסטי ויכוננו חברה ציונית סוציאליסטית אמיתית ביישוב כולו.

מקומו של הקיבוץ בחברה החדשה הזאת לא הוגדר במונחים ברורים; אבל אין ספק שנודעה לו חשיבות רבה. הקיבוצים נועדו להיות "התאים החלוציים של החברה החדשה", ובין תפקידיהם בהווה היו "הקמת נקודות משקיות בכפר ובעיר; חדירה מאכסימלית לכל ענפי התוצרת; והכשרת המעמד להנהלה משקית עצמית" . מצד שני, אנשי השומר הצעיר האמינו כי חברה סוציאליסטית לא תוכל לקום בלי מהפכה; ובבוא השעה, התנועה תתפוס את מקומה בראש הכוחות המהפכניים.

כשהחלה העלייה הרביעית, כבר עבר השומר הצעיר את עיקרו של משבר הזהות. בוועידת היסוד של תנועת השומר הצעיר העולמית ב- 1924 השתתפו חמש תנועות ארציות – מפולין, גליציה, רוסיה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה -- וכן נטלו בה חלק נציגים מקיבוצי התנועה. ואף כי קיבוצים אלה, בכינוסם בבית אלפא לפני הוועידה, לא היו מוכנים להתקשר בשום מסגרת מחייבת, חל במרוצת השנים הבאות גידול הדרגתי במספר השליחים החינוכיים ששלחו הקיבוצים לתפוצות.

המאמצים שהושקעו בטיפוח התנועה באו על גמולם בשנים הבאות. עד סוף 1926 הקימו חברי התנועה שני קיבוצי קבע (בית אלפא ומשמר העמק) ותשע קבוצות עבודה, שמנו בסך הכל כ-450 איש. בינתיים גדלה התנועה החינוכית בחו"ל בקצב מהיר: ב-1924 היו בה 11,000 חברים בשבע ארצות; ב-1927, כ-24,000 בארבע-עשרה ארצות; וב-1930, כמעט 35,000 בשבע-עשרה ארצות. נתון זה כולל אף שיעור גבוה של גילאי 11 עד 17, ולכן אין בו הקבלה מדוייקת למספר חברי החלוץ (23,000 איש באותה שנה עצמה) אבל יש בו רמז לבאות.

גורדוניה

השלישית בגודלה מבין תנועות הנוער, אחרי השומר הצעיר והחלוץ, היתה גורדוניה. היא הוקמה ב- 1923/4 בגליציה (שם היה להשומר הצעיר מונופולין כמעט מוחלט עד אז) על ידי תומכי הפועל הצעיר, במטרה לחזק את ההתאחדות – המפלגה המקבילה להפועל הצעיר בתפוצות.

גורדוניה, שנקראה על שם מנהיגה הרוחני של המפלגה, אהרון דוד גורדון, שמה את הדגש בערכי התרבות של הציונות ובאחדותו הבסיסית של העם היהודי, ושללה הן את הניתוח החברתי של המרקסיזם הן את עמדותיה הפוליטיות של אחדות העבודה. מנהיגיה – אולי אפשר לדייק ולומר מנהיגה; כי גורדוניה היתה במידה מרובה יצירתו של אדם אחד, פנחס לוביאניקר (לבון), לימים מזכ"ל ההסתדרות ושר הביטחון של ישראל – דחו גם את מושגי "תרבות הנוער" שדגלו בהם השומר הצעיר ותנועות נוער קטנות יותר.

בין 1924 ל-1929 עברה התנועה אותם שלבי ההתפתחות שעבר השומר הצעיר כמה שנים לפניה, אבל בפרק זמן הרבה יותר קצר. ראשית, היא התנערה מחסותה של מפלגת ההתאחדות הבוגרת, והכריזה על עצמה כתנועה עצמאית החותרת ל"הגשמה אישית" של הציונות – כלומר, עליית החברים לארץ ישראל. מ-1927 ואילך עברו בוגרי גורדוניה הכשרה בקיבוצים שהקימה התנועה, וב-1929 אימצה את עקרון קיבוץ ההכשרה הקבוע.

גורדוניה, כמו השומר הצעיר, ראתה את הקיבוץ כהגשמת האידיאלים החברתיים של תנועת הנוער. אבל היא קמה בתקופה שונה ובנסיבות שונות. מטרת ראשיה היתה עדיין "לעצב דמות-חיים חדשה ולטפח יחסים יותר טובים בין אדם לחברו". אך דמותו של הקיבוץ, לסוגיו השונים, לא עוד "נשקפה כמבעד מחיצה". הם ידעו על דגניה, וידעו שגיבורם א"ד גורדון, שאת שמו אימצו להם, עשה בה את שנותיו האחרונות; והם הכירו את טיעוניהם של חסידי "הקיבוץ הגדול והגדל", ופסלו אותם. בגיבוש השקפת עולמם, נעזרו בשליחים שהיו בעצמם חברי קבוצות ותיקות, ובכלל זה אחדים מהאינטלקטואלים הבולטים של דגניה. נאמנותם למפלגת הפועל הצעיר, שהעניקה תמיכה פוליטית לקבוצה ולמושב כנגד הקיבוץ הגדול, חיזקה אף היא את עמדתם שאימצה את הקבוצה כאידיאל חינוכי. התוצאה היתה ניסוח חדש, וקיצוני, של מושג הקבוצה הקטנה.

חברי גורדוניה הראשונים הגיעו לארץ ישראל בקיץ 1929. בתוך שנה הם מנו חמש פלוגות, שמספרן הכולל כ-150 חברים. מבחינה אידיאולוגית, הזדהו עם "הקבוצות הקטנות" – אלו שלא הצטרפו לאחת משתי התנועות הרחבות ב-1927, ובכלל זה כמה יישובים ותיקים כמו דגניה, כנרת וגבע. במשך השנים הבאות התפתחה זיקה הדוקה בינם לבין הקבוצות הללו, והתוצאה היתה הקמת חבר הקבוצות, שגורדוניה היתה חלק בלתי-נפרד ממנו.

החלוץ הצעיר

תנועת החלוץ הצעיר קמה באופן ספונטני בשנותיה הראשונות של העלייה הרביעית, 1926-1925, כאשר צעירים בגיל 17 ומטה ניסו להצטרף לתנועת החלוץ ונדחו בגלל גילם. אחד מחברי קבוצת השליחים הראשונה מעין חרוד החל לארגן את הקבוצות הללו, וב-1927 הגיע מניין חבריהן לכשלושת אלפים, בעיקר בפולין. תנועה זו סבלה במשך כל תקופת קיומה ממחסור כרוני במנהיגים משום שחבריה הפעילים ביותר יצאו לקיבוצי ההכשרה בהזדמנות הראשונה שנקרתה להם. מנהיגיה התנגדו לשיטות החינוך של תנועות הנוער הקלאסיות: צופיות וטיפוח יחסים הדוקים בתוך הקבוצה. אף על פי כן, יחסיה המיוחדים עם תנועת החלוץ הבוגרת, והאמונה שחבריה יזכו לעדיפות בגיוס חברים להכשרה, העניקו לה תנופה שאפשרה לה להוסיף ולהתקיים. המצטרפים אליה היו בעיקר בני מעמד הפועלים.

השומר הצעיר בברית המועצות

תנועה זו, היתה דומה מאוד בהרכבה להשומר הצעיר בגליציה. היא נוסדה בתקופת החירות הפוליטית שלאחר המהפכה הרוסית בפברואר 1917, והיתה גם היא תנועה צופית בעלת אידיאולוגיה סוציאליסטית וציונית. הרקע היסטורי שלה היה שונה מזה של שאר שלוחות השומר הצעיר. חבריה שגדלו בתקופת מלחמת האזרחים ותחילת גיבושו של השלטון הסובייטי. באווירה של חשיבות מכרעת לעוצמת המדינה ולמפלגות, לא פיתחו בקרבם ההתייחסות אנטי-פוליטית שהיתה נחלת רוב התנועה בתקופת העיצוב שלה. תחת זאת פיתחה התנועה אידיאולוגיה שהתבססה על עמדותיהן של אחדות העבודה והמפלגה המקבילה לה ברוסיה: חינוך להשתתפותו האישית של כל אחד מבוגרי התנועה בבניין היישוב ואמונה בדרך הקיבוצית.

זמן קצר לאחר הקמתה הפכה התנועה מושא לרדיפת השלטונות, בדומה לכל התנועות הציוניות ברוסיה הסובייטית. ב-1925 חדלו מדריכי התנועה להדריך חניכים צעירים מחשש למאסר והפכו לקבוצה מחתרתית הדוקה. מגעם הראשון עם היישוב היה ב-1923, כשנפגשו עם דוד בן-גוריון במהלך היריד החקלאי במוסקבה. בן-גוריון, שהתנהג באומץ נוכח החשש כי המשטרה החשאית הסובייטית תטמון לו פח, יעץ להם להגיע לארץ ישראל בכל המהירות. הופעתו האמיצה היוותה פתח לנאמנות אישית כלפיו של מנהיגי התנועה. הראשונים מביניהם הגיעו לארץ ישראל בתחילת העלייה הרביעית. הצורך העמוק להעניק תמיכה לחבריהם ברוסיה חייבם לשמור על קשר עמם, למרות כל הקשיים. אלה שברחו מרוסיה או גורשו ממנה נקלטו כמובן מאליו בפלוגות התנועה בארץ. הקבוצות הללו שמרו בקנאות על זהותן המיוחדת ועל אי-תלות בשאר פלוגות השומר הצעיר. ב-1926 היו חצי-תריסר קבוצות כאלה, שהיוו למעשה תנועה קיבוצית עצמאית קטנה.

תנועות הנוער בגרמניה

בלאו-וייס

בדומה למקבילתה הלא-יהודית ונדרפוגל, לא היתה תנועה זו מסוגלת לעמוד בפני הלחצים החברתיים והמפלגתיים שהופעלו עליה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. אחדים מחבריה מצאו את דרכם לארץ ישראל: קצתם יסדו את קיבוץ מַרְקֶנְהוֹף (לימים בית זרע) בעמק הירדן, ואת קבוצת צבי ביגור; אחרים הקימו בתי מלאכה בירושלים ובחיפה, שלא עלו יפה – בין השאר משום שהם סירבו לשתף פעולה עם ההסתדרות, מטעמים אידיאולוגיים. בהנהגת התנועה בגרמניה התנהלה מחלוקת בין אלה ששמו את הדגש על אופיה החינוכי הכללי, לבין אלה שביקשו לכוונה לכיוון רעיוני מוגדר. במרוצת השנים הראשונות שלאחר המלחמה גברה ידם של האידיאולוגיסטים ועמדתם לבשה צביון בעל סממנים פשיסטיים. כתוצאה מכך התחולל בבלאו-וייס תהליך של שקיעה, עד אשר ב-1926, התפוררה תנועה זו סופית והשאירה את השטח לכמה תנועות קטנות יותר.

התנועה המאוחדת

שתיים מאותן תנועות התקיימו כבר מאז שנות העשרים הראשונות. JJWB - (תנועת המשוטטים היהודים הצעירים) וברית עולים. שתיהן היו תנועות חלוציות, שדמו במטרותיהן ובשיטותיהן להשומר הצעיר, אך ללא האידיאולוגיה שלו. השוני העיקרי ביניהן היה ברקע החברתי של חבריהן. הן התמזגו ב-1925 והפכו לתנועת הנוער היהודית הגדולה ביותר בגרמניה שדגלה בחלוציות בגירסתה הקיבוצית. התנועה המאוחדת שלטה בארגון החלוץ בגרמניה, שהיה למעשה מסגרת טכנית שנועדה להכין את החברים לחייהם העתידיים.

יחסית לגודל הקהילה היהודית בגרמניה, חצי מיליון נפש, היתה זו תנועה זעירה; ב-1928, מנתה התנועה לא יותר מאלף ושלוש-מאות חברים. גודלה הושפע לא מעט מבררנותה, ואולי משום כך התגבשה בה קבוצה של חלוצים מסורים, בעלי רמה תרבותית ומוסרית גבוהה. היא סרה בשלב מוקדם להשפעת השליחים של עין חרוד והקיבוץ המאוחד, וקבוצת הבוגרים הראשונה שלה שהגיעה לארץ ישראל ב-1926 הצטרפה לקיבוץ גבעת ברנר. קבוצה זו, שנקראה קיבוץ חירות, הושפעה רבות מכתבי מרטין בובר, ונקראה בשמה על-פי מאמר שחיבר.

קדימה

לא כל חברי JJWB התרצו לאיחוד עם ברית עולים. קבוצה אחת מתוכם הצטרפה ב-1926 לשרידי בלאו-וייס והקימו תנועה בשם "קדימה", שהתמקדה בחינוך יהודי לא-פוליטי באמצעות הכלים המסורתיים של תנועות הנוער, דהיינו צופיות ופעילות קבוצתית. בשלביה הראשונים כללה התנועה ציונים ולא-ציונים כאחד, אך ב-1930, בשל המאורעות הפוליטיים העולמיים והתפתחותם הרעיונית של מנהיגיה, היא אימצה לה עמדה ציונית מוצהרת. תנועה זו היתה אף היא זעירה, וכללה כאלף וארבע-מאות חברים בכל הגילים.

החלוץ

הקמת "קדימה" ב-1926 הביאה לקרע נוסף בתנועה המאוחדת; הפעם פרשו ממנה בעלי האידיאולוגיה הציונית המושרשת, והקימו, בעיקר בברלין ובסביבותיה, קבוצה שנקראה הצופים. כשם ש"קדימה" שינתה את עמדתה המקורית ואמצה אידיאולוגיה ציונית מכסימליסטית, כן אימצה בהדרגה קבוצה זו את עקרונות החלוציות וההגשמה העצמית, והחלה שולחת את חבריה טרם עלותם ארצה להכשרה חקלאית במסגרת החלוץ. ב-1930 נמצאו בהכשרה במסגרת החלוץ כשלוש-מאות איש, כמעט כולם בוגרי תנועות הנוער שנזכרו לעיל. ארגונים אלה, גם אם קטנו בהרבה מהתנועות החלוציות של אירופה המזרחית, ניהלו אורח חיים פעלתני מאוד ומילאו תפקיד חיוני בהתפתחותם הרוחנית והחברתית של חבריהם. הבעיות שהעסיקו אותם היו שונות במובנים רבים מאלה שהטרידו את מקביליהם באירופה המזרחית: חבריהם עדיין התלבטו באפשרות ההתבוללות, או בשלב מאוחר יותר, באפשרות הגירה לארצות אחרות ולא לארץ ישראל; רבים מהם נמשכו לקומוניזם, בייחוד באווירה התוססת של סוף עידן הרפובליקה הוויימארית; בתחום הפוליטיקה הציונית הם גילו רגישות מיוחדת לשאלה הערבית. אבל בדומה ליהודים הצעירים באירופה המזרחית, הם הושפעו מן המצב המשתנה בארץ ישראל.

תנועות הנוער בתחילת שנות ה-30

עד 1930 כבר יצרה כל אחת מהתנועות הקיבוציות קשר קבוע עם אחת מתנועות הנוער, או עם יותר מאחת, וקשר זה הבטיח את המשך קיומה וצמיחתה. שעה שהלכו הקשרים הללו והתהדקו, גיבשו תנועות הנוער את עמדותיהן האידיאולוגיות, הגדירו את ההבדלים בינן לבין עצמן והעמיקו אותם. המחלוקות ביניהן העמיקו עוד יותר בגלל ניגוד ההשקפות ביניהן על תפקידו של החלוץ עצמו.

מאז 1921 היה החלוץ למעשה חלק מהמסגרת המִנהלית שבאמצעותה ניתבה ההסתדרות הציונית את תמיכתה בהכשרת החלוצים, וחילקה את הסרטיפיקטים לעלייה. אך מנהיגי החלוץ, ומוריהם הרוחניים בקיבוץ המאוחד, שללו את התפיסה שלפיה אמורה תנועתם למלא תפקיד ארגוני גרידא. הם ראו אותה כמסגרת חינוכית העתידה להקיף את שאר התנועות, ובסופו של דבר לתפוס את מקומן. על-פי גישתם חייב היה מעמד הפועלים ביישוב, ובתוכו הקיבוץ, להיות מאוחד ולשים קץ להבדלים במוצא ובתרבות, שגישתן החינוכית של שאר תנועות הנוער הנציחו. לשם חיזוק האסטרטגיה הזאת, ולמרות הזיקה הידועה לכול בין הקיבוץ המאוחד לבין החלוץ, קראו ראשי הארגון לגוש קיבוצי ההכשרה הכפוף לתנועתם בשם "הגוש הכללי". הם דיברו על עקרון ה"כלליות", שמכוחו מייצגים הקיבוץ המאוחד והחלוץ את האינטרסים הכלליים של ההסתדרות ושל מעמד הפועלים כולו, ובזכות זאת תבעו הכרה בתנועתם כמסגרת כללית להכשרת חלוצים ולקליטתם. התנועות הקטנות חשדו, ולא בלי סיבה, שהקיבוץ המאוחד מתכוון לבלוע אותן, והתנגדו לכל ניסיון לגרוע מעצמאותן.

ב-1929 כבר היו ההבדלים בין התנועות ממוסדים פחות או יותר. החלוץ הפך לגוף פדרטיבי, שסיפק שירותים וסרטיפיקטים לתנועות השונות בהתאם לגודלן המספרי. לכל תנועה היתה אחיזה ברבדים חברתיים ובאזורים גיאוגרפיים מסוימים. התנועות העצמאיות הלכו בעקבות החלוץ ואימצו את עקרון קיבוץ ההכשרה הקבוע, אם כי היו פחות נמרצות בהוצאתו לפועל. בשל אפשרויות ההרחבה ההולכות וגוברות, החליט השומר הצעיר אף הוא להקים קיבוצי הכשרה ועלייה ל"סתם חלוצים" שהצטרפו אליו בין השנים 1928-1927. וכן בשנים 1934-1932.

הקיבוץ המאוחד התמיד בהתנגדותו העיקשת לתנועות הנוער ה"סגורות"; אבל תנועת הנוער שלו, החלוץ הצעיר, נעשתה קרובה להן בפעילותה החינוכית, בייחוד בעבודה עם קבוצות חינוכיות קטנות. אף על פי כן, גדל המרחק ביניהן והוסיף להתרחב תוך כדי מילוי התפקיד שהפך להיות יעדן העיקרי: אספקת כוח אדם לתנועות הקיבוציות היריבות.

חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |