תנועות הנוער - פילוגים, מאבק על חסות ממלכתית וקליטת עלייה

פילוגי תנועות הנוער, כחלק מהמערכת הפוליטית של תנועת העבודה, נמשכו בעשור הראשון למדינת ישראל, והמשיכו לגרום נזקים לתנועות הנוער ולחינוך של תנועת העבודה כולה. פילוג "המחנות העולים" ב-1945 היה חלק משרשרת פילוגים שהחלה שנה קודם לכן בפילוג מפא"י והקמת "אחדות העבודה-פועלי ציון"; היא נמשכה בהקמת מפ"ם עם איחודן של "אחדות העבודה-פועלי ציון" ו"מפלגת הפועלים-השומר הצעיר" ב-1948, שבה תמכו "הקיבוץ הארצי" ורוב "הקיבוץ המאוחד" - ובפילוג "הקיבוץ המאוחד" והקמת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" ("האיחוד") מ"חבר הקבוצות" ומתומכי מפא"י ב"קיבוץ המאוחד" ב-1951. סיומה היה ב-1954, בפילוג מפ"ם והקמתה של "אחדות העבודה-פועלי ציון" מחדש בתמיכת "הקיבוץ המאוחד". ב-1955 כבר הצטרפו מפ"ם (שבמרכזה רק "הקיבוץ הארצי" ו"השומר הצעיר") ו"אחדות העבודה-פועלי ציון" (שבמרכזה "הקיבוץ המאוחד", ובה תמכו "המחנות העולים" וחלק מ"הנוער העובד") לקואליציה הממשלתית של מפא"י, ש"האיחוד", רוב "הנוער העובד" ו"התנועה המאוחדת" היו קרובים אליה.

פילוגים ואיחודים אלה השפיעו על תנועות הנוער החלוציות. "השומר הצעיר" הושפע בעקיפין מהיחלשות "הקיבוץ הארצי" ומפ"ם, שנגרמו גם בשל סילוק הקומוניסטים תומכי משה סנה מהקיבוצים וממפלגת האם שלהם בראשית שנות ה-50. "המחנות העולים" לא הושפעו ישירות מפילוגי שנות ה-50, אך "הקיבוץ המאוחד" שנחלש, קטן והיה עסוק בליקוק פצעי הפילוגים הקיבוציים והפוליטיים לא יכול היה לתמוך בתנועת הנוער שלו ולשלוח אליה שליחים כבעבר ועל כן גם היא נחלשה. "הנוער העובד" לא התפלג בעקבות פילוג "המחנות העולים" ב-1945, אלא הסתפק מאז בחלוקה "פריטטית" של הסניפים בין תומכי מפא"י ו"אחדות העבודה" (ואח"כ מפ"ם); פילוג "הקיבוץ המאוחד", הקמת "האיחוד" ופילוג מפ"ם הקטינו את השפעת "אחדות העבודה" ו"הקיבוץ המאוחד", וה"פריטט" שונה ב-1954 ל-57.5% לתומכי מפא"י ו"איחוד הקבוצות והקיבוצים" ורק 42.5% למחנה האחר. בנוסף לכך, בעקבות פילוג "הקיבוץ המאוחד" והקמת "האיחוד" ב-1951 הוקמו באותה שנה במסגרתו חטיבות בנים נפרדות לבני "הקיבוץ המאוחד" ולבני "האיחוד", ובמקביל לבני תנועת המושבים. "התנועה המאוחדת", שקמה ב-1945 בעקבות פילוג "המחנות העולים", המשיכה להתאחד ב-1951 עם "הבונים", התנועה האחות שברחבי העולם היהודי – ועם מעבר המטוטלת ב-1955 מפילוגים לקואליציות החלה בשיתוף פעולה עם "הנוער העובד" בנושאים שונים. שיתוף הפעולה הזה הבשיל בסוף 1958 להחלטה על מיזוג שתי התנועות ל"נוער העובד והלומד" (הנוע"ל), שהרוב ב"נוער העובד" המקורב למפא"י ו"האיחוד" תמך בו, והמיעוט שבהנהגת "הקיבוץ המאוחד" לא הצליח למונעו. "המחנות העולים" הוזמנו להצטרף, אך "הקיבוץ המאוחד" שקטן וסבל מהפילוג לא יכול היה באותו זמן לאבד את תנועת הנוער הבלעדית שלו.

הפוליטיזציה הזו השפיעה בעשור הראשון למדינה גם על החסות הממלכתית לתנועות הנוער, שאף היא ונזקיה החינוכיים נמשכו מתקופת היישוב. דוד בן-גוריון ניסה להימנע מהפוליטיזציה של תנועות הנוער ומשליטת "אחדות העבודה" ו"הקיבוץ המאוחד" בחלקים ניכרים מתנועות הנוער החלוציות בארץ ובגולה על ידי מימוש מדיניותו הממלכתית בשני אפיקי פעולה: הפיכת הגדנ"ע לתנועת נוער ממלכתית וחסות ממלכתית רק לתנועות שאינן כפופות לארגוני מבוגרים או למפלגות. תנועות הנוער לא הצליחו להתמודד עם קליטת העלייה במלואה בגלל היקפיה הגדולים, והמדריכים השכירים שהכניסו לסניפיהן לא תמיד התאימו למשימתם. הגדנ"ע כמערכת טרום-צבאית הצליח יותר מהן, בארבע חוות הגדנ"ע בערבה ובצפון, במרכזי נוער יומיים לעבודה וללימודים ליד ריכוזי עולים (בשיתוף משרד החינוך) ובמועדוני גדנ"ע במעברות ובמושבי העולים. בן-גוריון ביקש לנצל את ההצלחות הראשונות ולהפוך את הגדנ"ע לתנועת נוער ממלכתית בסיועו של ראש אגף הנוער והנח"ל הראשון במשרד הביטחון, אליק שומרוני (חבר קיבוץ אפיקים ואיש מפא"י). אנשי תנועות הנוער החלוציות, כולל אנשי מפא"י, התנגדו לרעיון זה נמרצות. הנסיבות הפוליטיות ובעיקר הליכתו של בן-גוריון לשדה-בוקר ב-1953 הורידו את הרעיון מעל סדר היום.

חסות משרד החינוך לתנועות הנוער הלא-פוליטיות ואיסור פעולתן של יתר התנועות בבתי הספר – על פגיעתם הקשה בתנועות הנוער של תנועת העבודה - היו המשך למדיניות מחלקת החינוך בתקופת היישוב. החסות הוענקה רק ל"צופים" (ובין 1951 ל-1959 גם ל"תנועה המאוחדת" המקורבת למפא"י); רק "תנועת חסות" זכתה לתמיכה ממשלתית ולרשות לפעול בשיעורי המחנך ובהפסקות בבתי-הספר. רוב תנועות הנוער החלוציות התנגדו לאיסור הפעולה ולא הסכימו שלא להיות קשורות למפלגות ולתנועות קיבוציות, ועל כן כלל לא הגישו בקשות לחסות. כינונה של ממשלת מפא"י עם "אחדות העבודה", מפ"ם והמפד"ל בסוף 1955 הביא להקמתה של ועדת שרים לעניין תנועות החסות ב-1956, ובהמלצתה החליטה הממשלה ב-1959 על המשך העדפת "הצופים" אך גם על הענקת "סיוע מוסרי ומעשי לכל תנועות הנוער החלוציות", ושנתיים מאוחר יותר אף ביטלה את האיסור על פעילותן בבתי-הספר.

תנועות הנוער של תנועת העבודה הקימו סניפים חדשים בריכוזי עולים, אך לא כולן במספר הנדרש: ב"שומר הצעיר" הוקמו מעל עשרה "קיני עולים", שהוחזקו על ידי קיני התנועה הסמוכים בעיר וב"קיבוץ הארצי", ובמתכונת דומה פעלו גם יתר תנועות הנוער. "הנוער העובד" נשא בעיקר העול בתחום זה. בחטיבה החינוכית הוקמה מחלקה חדשה - "המחלקה ליישוב החדש", שבסיוע גורמים מפלגתיים, הסתדרותיים, סוכנותיים וממלכתיים הקימה מאות סניפים חדשים ביישובי העולים ובריכוזיהם בערים. גם סניפי החטיבה המקצועית של "הנוער העובד" גדלו, מספר חניכיהם הוכפל, ונעשה בהם מאמץ השכלתי וחינוכי נרחב, כולל ניסיונות בודדים לשלב בין בית-ספר ערב לנערים עובדים לבית-נוער באמצעות מורה מוסמך שירכז את שניהם. יחד עם זאת ניתן לקבוע במבט לאחור שבדומה לזרם העובדים בחינוך הפורמלי, הייתה הצלחתן של תנועות הנוער בקליטה החינוכית הבלתי-פורמלית חלקית בלבד.

מראשית שנות ה-60 ובעיקר עם כניסתו של סגן שר החינוך אהרון ידלין לתפקיד ב-1964, הוקמו מפעלים מרכזיים לסיוע לכל התנועות בתחומי ההדרכה, המחנות והטיולים, הבינוי והציוד ועוד, מונה "מרכז פעולות הצופים ותנועות הנוער" במחלקת הנוער והוקמה "מועצה לענייני תנועות הנוער" ובה נציגי 11 תנועות הנוער הציוניות בראשותו של ידלין. מגמות אלה נמשכו גם בעשורים הבאים, ועל-כן נחרוג בקצרה ממסגרת הזמן ונדון במשמעויותיהן גם בימינו. "מחלקת הנוער" במשרד החינוך שודרגה ב-1972 ל"אגף הנוער" וב-1991 שודרגה שוב ל"מינהל חברה ונוער". המחלקה לצופים ולתנועות נוער שבתוך ה"אגף" וה"מינהל" הגבירה במהלך השנים את סיועה לתנועות הנוער, במיוחד לפעילויות תנועתיות, של "שנת שרות" ושל גרעיני נח"ל משימתיים באזורי פיתוח, שהתרחבו מאד במספר תנועות נוער (של תנועת העבודה וכן "הצופים" שהידקו את קשריהם עם "האיחוד" והתק"ם).

מועצת תנועות הנוער (מת"ן) החלה לפעול ב-1974 ללא המשרד, כארגון-גג לכל תנועות הנוער בישראל שהיה ב-1982 לעמותה של תנועות-הנוער הציוניות; מאז ועד היום נאבקת מת"ן על הכרה בייחודן של התנועות הציוניות (ובתוכן "הנוער העובד והלומד", "המחנות העולים" ו"השומר הצעיר" הקשורות לקיבוצי תנועת העבודה) לנוכח הנגיסה בתמיכה בהן על ידי ארגוני-נוער חרדיים וערביים, התנדבותיים ואחרים שהוכנסו לאותה מסגרת תקציבית (תנועות הנוער בישראל 1995). למרות שההתמודדות של שנות ה-80 ואילך היא על תקציבים ולא על עצם הלגיטימיות, המאבקים הפוליטיים של תנועות הנוער הציוניות בכלל ושל תנועותיה של תנועת העבודה בפרט מחלישים את כוחן ומסיטים אותן מהעיקר החינוכי. במהלך שנות המדינה, ובעיקר מהקמת חברת המתנ"סים ב-1969 ושדרוג "מחלקת הנוער" ל"אגף" ואח"כ ל"מינהל" מ-1972 ואילך, התעצם החינוך המשלים והתגוון, תחרותו בתנועות הנוער גברה – ובהתאם השתנו גם מספרי החניכים: מספר חברי תנועות הנוער כולן בראשית המאה ה-21 מוערך בכ-250,000 – ואילו בפעילויות השונות של "מינהל חברה ונוער" כיום, שחלקן אף נערך כחלק מחייב מתוכנית הלימודים בבתי הספר, נוטלים חלק במידה כזו או אחרת למעלה מחצי מיליון נערים. פעילויות "החינוך המשלים" הצליחו להגיע במדינת ישראל למרבית בני הנוער הלומד ולחלק ניכר מבני הנוער שמחוץ לבתי הספר – הישג מבורך ומכובד כשלעצמו – אך תנועת הנוער מגיעות לכמחצית ממספר זה – מגמה הפוכה לזו שאפיינה את תקופת המנדט!

תנועות הנוער בקיבוצים

תהליכים דומים אירעו בחינוך הבלתי-פורמלי הקיבוצי. פילוג "הקיבוץ המאוחד" והקמת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" והרחקת תומכי סנה מ"הקיבוץ הארצי" הצריכו את חיזוק החינוך הרעיוני לבני הקיבוץ, מה שהביא לכתיבת תוכניות ל"לימודי הקיבוץ" וגם לחיזוק תנועות הנוער הקיבוציות. "הקיבוץ המאוחד" ו"האיחוד" הקימו בראשית שנות ה-50 "חטיבות בנים" נפרדות לכל אחת במסגרת תנועת "הנוער העובד" של ההסתדרות הכללית – חטיבות שהונהגו לצורך חינוך אידיאולוגי מכוון על ידי מחנכים מבוגרים ובוגרי צבא ופעלו בשיתוף עם בתי הספר. חטיבות אלה השתתפו רק במעט מפעלים מחוזיים וארציים של "הנוער העובד", והתרכזו בגיבוש פנימי באמצעות מפגשים, מחנות, חוגים וגופי תרבות אזוריים וארציים של בני קיבוץ בלבד.

בני "הקיבוץ הארצי", שסבל פחות מהטלטלות הפוליטיות, השתתפו במידה רבה יותר בפעילויות "השומר הצעיר, אך בד בבד טופחו גם "הקינים הקיבוציים" במוסדות החינוכיים והמפגשים האזוריים לבני קיבוץ בלבד. "חטיבת בני הקיבוץ המאוחד" הייתה משימתית מאד, והנהיגה השתתפות חובה במשימות לאומיות – הדרכה ב"נוער העובד" בעיר בכלל ובמעברות וביישובי עולים סמוכים בפרט, יציאה למחנות עבודה בקיבוצים צעירים, סיוע למאמץ הביטחוני ועוד. תחילה היה זה רק ביצוע מטלות חברתיות-לאומיות בודדות, אך כבר ב-1953 החליטו בני "הקיבוץ המאוחד" על הנהגת "שנת שרות נוספת" כהתנדבות לפני השרות הצבאי לצורך מילוי המשימות הללו – מה שאומץ במהירות גם ב"חטיבת בני האיחוד" ומעט אח"כ ב"קן הקיבוצי" של "השומר הצעיר".

מאמצע שנות ה-50 גדלה והעמיקה ההשתלבות של בני הקיבוץ במשימות לאומיות, ושנת השרות הולידה בשנות ה-60 "גרעיני בנים" לקיבוצים צעירים וזעירים ולעיירות הפיתוח (מסוף שנות ה-60 שימשו בני הקיבוץ בהליכתם לאזורי הפיתוח דוגמא לגרעינים מהעיר - "גרעיני עודד" של "הנוער העובד והלומד", ואח"כ גם "גרעיני רעים" של "הצופים"). המשימתיות ה"תנועת-נוערית" הואצה כתוצאה משני תהליכים מקבילים: העברת הנהגת החטיבות מהמבוגרים ל"מזכירויות" צעירות שהורכבו מבוגרי י"ב שזו הייתה שנת השרות שלהם, והשתלבות בעייתית עד משברית של התנועות הבלתי-פורמליות של בני הקיבוץ בבתי הספר האזוריים שהלכו והתרכזו בהשכלה הפורמלית. מזכירויות החטיבות ורבים מבני הנוער הקיבוצי עצמם רצו "תנועת-נוער" השונה מבית הספר ומונהגת על ידם ולא ארגון למען-הנוער הפועל בשיתוף בתי הספר ומנוהל על ידי אנשי חינוך מבוגרים; הם לא רוו נחת מהפיחות המתגבר בקיבוציותו של הקיבוץ ומהסתגרותו, וחיפשו דרך למילוי משימות חינוכיות ושיתופיות אחרות בחברה הישראלית.

התהליך שהחל בשנות ה-50 וה-60 הבשיל במהלך שנות ה-70 וה-80, ולאחר דיונים חוזרים ונשנים במועצות של "החטיבות" והתנועות הקיבוציות הוחלט על שילוב בין הגישות: פעילות לכלל בני הקיבוץ במסגרת קינים קיבוציים של "הנוער העובד", "השומר הצעיר" ואף תנועות הנוער האחרות - וגם "קבוצות בחירה" למעונינים בלבד. הבחירה חייבה ויצרה בסוף המאה ה-20 "אליטות משרתות" של תנועת העבודה מסוג חדש: קבוצות המקיימות בגילאי הנעורים מפגשים אזוריים וארציים ללימוד בעיות חברה ותרבות בחברה הישראלית ולביצוע משימות שונות, ממשיכות כ"גרעינים" בשנת השרות הנוספת וחלקן מתמידות בקיום משימות חינוכיות וקהילתיות לאומיות בפריפריות ובאזורי מצוקה גם לאחר שרות הצבאי.