ראשית – 1935-1919

בין השנים 1933-1919 החלו לפעול מרבית תנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת, הפועלות בישראל עד היום, כשהן נתקלות בקשיים טבעיים לתקופות בראשית. תנועות הנוער החלו את פעולתן בארץ ישראל ב-1919, עם יסוד "הסתדרות הצופים בארץ ישראל" על ידי "אגודת המשוטטים" שייסד המורה לטבע פנחס כהן בקרב תלמידי בית הספר הריאלי בחיפה ואגודות הספורט היפואיות "הרצליה" ו"המכבי הצעיר". באותה שנה (ולאחריה) הצטרפו אליהם קבוצות רבות נוספות ברחבי הארץ שפעלו בשיטה הצופית, ואף מדריכי "השומר הצעיר" מפולין שעלו ב-1919 ניסו להצטרף לתנועת הנוער החדשה והיחידה דאז בארץ ישראל. המגמה של ייסוד תנועות ארץ ישראליות ו"עלייתן" של תנועות הנוער היהודיות מהגולה נמשכה במהלך שנות העשרים ובראשית שנות השלושים.

סמל הנוער העובד והלומד

בשנת 1924 נוסדה תנועת "הנוער העובד" כארגון של הסתדרות העובדים הכללית, וכעבור שנה החלו לפעול במסגרתה נערי "הצופה העובד", תנועה שהקימו חברי "קיבוץ השומר מססס"ר" (ברית המועצות; לימים קיבוץ אפיקים). אנשי "השומר הצעיר" הרוסי קיוו ליצור קשר בין "הצופים העובדים" לבין "השומר הצעיר" העולמי, אך נאלצו להסתפק בחסות ההסתדרות הכללית בארץ ישראל. התנועה המשולבת הזו הייתה תוך עשור לתנועת הנוער הגדולה של ההסתדרות, וב-1930 הקימה את קיבוץ נען; באותה שנה הפכו "הצופים העובדים" לשכבה הצעירה ב"נוער העובד", ותוך זמן קצר נבלעו בתנועה זו ונותרו נחלת ההיסטוריה.

חברי הנוער העובד בתל-אביב , 1931, באדיבות ארכיון לבון (C)

ראשוני "השומר הצעיר" בארץ ישראל, ששהו בארץ מ-1919, ושתנועתם נוסדה בגליציה שש שנים קודם לכן, ניסו דרכים אחרות להקמת קינים ארץ ישראליים נוכח כישלון "הצופה העובד", אך הצליחו במשימתם רק ב-1929. בשנה זו הוקמו שני קינים ראשונים של התנועה במקווה-ישראל ובחיפה.

מדריכים ב'השומר הצעיר', 1925 , באדיבות מכון לבון (C)

מכבי הצעיר
קבוצות ראשונות של תנועת "מכבי הצעיר" נוסדו במחצית שנות העשרים - בדומה לנעשה באגודות "מכבי" באירופה, ובהתאם להחלטת ועידת "מכבי העולמי" שהתקיימה ב-1929 בצ'כיה. בוועידה זו הוחלט להקים סניפי תנועות נוער ליד כל אגודות הספורט של התנועה.

הסתדרות "מכבי הצעיר" בארץ ישראל קמה רק בשנת 1933, ושנה לאחר מכן התאחדה התנועה העולמית עם "ברית הצופים" מגרמניה ובוגריה מחו"ל יצאו לקיבוצים.

המחנות העולים

סמל המחנות העולים

המחנות העולים החלו ב-1926 כקבוצת תלמידי שביעיות בגימנסיה הרצליה, שכעבור שנה הקימו יחד עם קבוצות מקבילות של "חוגי הנוער הלומד" בתיכוני תל-אביב תנועת נוער שכונתה "תנועת החוגים". "החוגים" התאחדו עם "לגיון הצופים" של תיכוני ירושלים ו"קהילת הצופים" מחיפה שפרשו מ"הסתדרות הצופים הארצית", ויחד הקימו ב-1931 את תנועת "המחנות העולים".

הצופים
בתקופת היישוב התלבטה תנועת "הצופים" בשלוש סוגיות עקרוניות:
- האם לאחד את כל קבוצות "הצופים", כולל אלה המזוהות פוליטית.
- האם להתמיד בכלליות צופית בלתי-מפלגתית – או להתקשר לקיבוצי תנועת העבודה.
- האם בזכות הכלליות לקבל חסות "ממלכתית" של מחלקת החינוך הציונית.
הניסיון לאחד את קבוצות "הצופים" כשל, לאחר שבמהלך שנות ה-20 פרשו מן התנועה אנשי "השומר הצעיר", שהצטרפו אליה בראשיתה, והקימו תנועה עצמאית שהשתייכה ל"קיבוץ הארצי". תנועת "המחנות העולים" פרשה אף היא מן התנועה וגם חניכי "מכבי הצעיר" החלו להתקרב להתיישבות העובדת. חלק מהתנועה - חניכי תנועת "הצופים" מירושלים, חיפה ופתח-תקווה - בחרו להצטרף ל"מחנות העולים", שהיו קשורים ל"קיבוץ המאוחד".

הפלג שתמך בכלליות לא-מפלגתית, לא הצליח להיכלל בארגון הצופים הבינלאומי משום שהצופים הערבים התאחדו ותפסו את מקומו. על כן הוא ביקש חסות ותמיכה במחלקת החינוך של היישוב. הכרזת "הצופים" ב-1936 כתנועת הנוער היחידה שבחסות המחלקה ובתמיכתה הכספית כללה גם איסור מוחלט על השתייכות תלמידים לארגונים מחוץ לבית-הספר, קרי: תנועות הנוער האחרות. מרביתן של תנועות הנוער האחרות היו קשורות לתנועת העבודה וליישוביה. הן נפגעו מהעדפת "הצופים" מהבחינה התקציבית, בעיקר בשל איסור הכניסה לבתי הספר.

הייחוד המפלגתי של תנועות הנוער האחרות הביא לפסילתן על ידי מנהלי בתי-הספר והגימנסיות בזרם החינוך הכללי, שהעדיפו את הנייטרליות הפוליטית והכלליות של מסגרות החינוך המשלים ו"הצופים".
בפועל התקיימו ארבע דרכי קשר בין שתי המסגרות:

• ניגוד מוחלט, עד כדי תחושת רדיפה מצד התנועות השמאליות יותר – גם בזרם העובדים.

• תאום חלקי, שאפיין את זרם העובדים ותנועות הנוער החלוציות אך היה קיים גם בחלק מבתי הספר של הזרם הכללי.

• תאום מלא ורצוף בין שתי המסגרות, שפעלו עם אותם תלמידים/חניכים אך בנפרד, לעיתים באותו מקום פיזי – בבתי הספר של "הנוער העובד" וב"שבטי החסות" הצופיים בגימנסיות של הזרם הכללי.

• מסגרת כללית אחת שכללה בית-ספר, חינוך משלים ותנועת נוער - בבתי הספר הקיבוציים והמושביים (נאור 1989: 159 -171).

האיסור על כניסת תנועות הנוער לבתי הספר הקשה על החינוך הבלתי-פורמלי של תנועת העבודה, אך היה נתון לשינויים מקומיים. העובדה שהוחל גם בחלק מבתי החינוך של זרם העובדים ההסתדרותי מעידה על הסקטוריאליות והפלגנות שאפיינו את תנועת העבודה משנות ה-30 ועד שנות ה-50.

המרכז לנוער
כתחליף לחסות שהוענקה על ידי מחלקת החינוך ל"צופים" נאלצו התנועות החלוציות לחפש גוף חילופי שיתמוך בהן. ההסתדרות הציונית מיסדה את סיועה התקציבי והארגוני לתנועות הנוער בהקמת "מרכז לנוער" (ו"מחלקת נוער" שהחליפה אותו) בשנים 1940-1937. גוף זה תאם בין התנועות, סייע לקשריהן עם בתי-הספר, ועסק בהסברה ובהדרכה ציונית בתוכן. כדי להעריך את פעילותו יש להשוותו לפעילויות "הצופים" והחינוך המשלים:

 

 

 

מרכז/מחלקת הנוער של תנועות הנוער ההסתדרותיות (שהסתייעו בזרם העובדים) היה קשור לממסד הציוני הרחב - ולא לזה של היישוב. תנועות הנוער השמאליות נאלצו לפנות להסתדרות הציונית שכן הממסד החינוכי הציוני-כללי של הישוב שאף ל"חינוך אחיד" ולא-פוליטי בשיטת הזרם הכללי ותמך בחלופה הבלתי-פורמלית ה"כללית" של החינוך המשלים והצופיות. בעיותיהן של תנועות הנוער דמו לאלו של זרם העובדים, קרי: החינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי של תנועת העבודה נמצא במאבק מתמיד נגד ממסד החינוך ה"כללי".

 

 

 

 

פילוגים ואיחודים בתנועות הנוער בשנות ה-30 וה-40.

כל תנועות הנוער החלוציות ידעו בשנות ה-30 וה-40 שורה של פילוגים ואיחודים הקשורים זה בזה ובמפלגות הפועלים השונות:

 

הצופים

סמל תנועת הצופים

סוגיות הפוליטיזציה, ההתיישבות והחסות הוסיפו להעסיק את "הסתדרות הצופים" גם ממחצית שנות ה-30 ועד פילוג התנועה על רקע פוליטי ב-1950. בוועידת "הצופים" ב-1936, ערב פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, התקבלה הצעתו של יוסף בנטואיץ, מראשי התנועה, לחייב כל בוגר תנועה בשנת עבודה חקלאית בהתיישבות, כ"שנת הכשרה" ל"קשישים" (בני ה-15-18) או כ"שנת שרות" לאחרים. הצעתו החלופית של ראש התנועה אריה כרוך להפסיק את הלימודים לשנת עבודה בהתיישבות אחרי 10 שנות לימוד נדחתה. למרות זאת, הפסיקו חברים מקבוצות שונות של צופים את לימודיהם בשנים 1941-1938, וב-1941 הכריזו יחד על גרעין ההתיישבות הראשון של "הצופים", מה שעורר את ביקורתם של ראשי התנועה מהציונות הכללית, שהתנגדו להליכה להתיישבות הפועלית (הרעיון עלה גם ב"מחנות העולים", עורר הדים חיוביים אך זכה גם שם להגשמה מועטה). המחלוקת הסתבכה עקב הפילוגים הפוליטיים שזעזעו את מפא"י ו"הקיבוץ המאוחד" בשנות הארבעים. ב-1946 הקימו גרעיני "צופים" את הקיבוצים בארי וחצרים, וב-1950-1949 הוקמו על ידי התנועה הקיבוצים פלמחים, מעגן-מיכאל, יראון, רעים ותל-קציר - כולם מ"הקיבוץ המאוחד", ורובם תומכי סיעה ב' השמאלנית שהצטרפה ב-1948 למפ"ם. פילוגה של תנועה קיבוצית זו גרם לפילוג בשבעת קיבוצי "הצופים", שחברי מפא"י בתוכם התרכזו בחצרים ובתל-קציר. ב-1950, שנה קודם לכן, לא יכלו עוד ראשי התנועה וחבריה לשאת את שליחי הקיבוצים "השמאליים" שהדריכו בתנועה, וזכותם להדריך נשללה. בכך התפלגה "הסתדרות הצופים" והוקמה "תנועת הצופים החלוצים" שבוגריה יצאו לחמשת קיבוצי "הצופים" שנותרו תומכי מפ"ם ב"קיבוץ המאוחד"; ב-1954, עם פילוג מפ"ם, התמזגו "הצופים החלוצים" עם "המחנות העולים".

גורדוניה

 

סמל תנועת גורדוניה

"גורדוניה" קמה ב-1926 בפולין, ב-1937/8 החלה את פעולותיה בארץ-ישראל, וב-1941 התאחדה עם "ברית צופים המכבי הצעיר" ל"גורדוניה-המכבי הצעיר", שבוגריה הצטרפו ל"חבר הקבוצות". הצעת ועדת פיל (1937) לחלוקת הארץ הייתה בין הגורמים לפילוגי תנועות הנוער. חברי "המחנות העולים" ורוב חברי "הקיבוץ המאוחד" שהתחברו לאופוזיציה העירונית במפא"י והקימו את "סיעה ב' " במפלגה התנגדו להצעה, שהייתה מקובלת על הרוב במפלגה ובחבר הקבוצות; ב"נוער העובד" וב"גורדוניה", שהיו קשורות לשתי תנועות התיישבותיות אלה, נחלקו הדעות באשר לחלוקה, לתפיסות הסוציאליסטיות (מרכסיסטיות ב"קיבוץ המאוחד" או סוציאל-דמוקרטיות ב"חבר הקבוצות") ול"כלליות" – האם לאחד את התנועות הקיבוציות ותנועות הנוער החלוציות או לשמור על ייחודן בנפרד? האם לאפשר אופני הגשמה בתנועות ההתיישבות השונות (כולל במושבים) או לדבוק ב"קיבוץ המאוחד" בלבד? ב-1944 התפלגה מפא"י בוועידת כפר-ויתקין וסיעה ב' הפכה בהמשך למפלגת "אחדות העבודה-פועלי ציון" המרכסיסטית יותר, שהתנגדה ל"כלליות". בשל המחלוקות האידיאולוגיות התפלגו והתאחדו תנועות הנוער בשנה שלאחר מכן: ב"נוער העובד" חולקו הסניפים בדרך פריטטית מוסכמת בין מדריכים מתומכי שתי המפלגות, וענייני האיגוד המקצועי טופלו במשותף; ב"מחנות העולים" נדחתה הצעת תומכי מפא"י ו"הכלליות" להתאחד עם "גורדוניה-המכבי הצעיר", והפלג הפורש הקים ב-1945 את "התנועה המאוחדת".

 

השומר הצעיר

 

סמל תנועת השומר הצעיר

השומר הצעיר פעל באותן שנים בעיר וב"קינים קיבוציים" וחיזק בהדרגה את קשריו עם "הקיבוץ הארצי". ב-1946 התחזקה הפוליטיזציה החזקה בלאו-הכי של תנועת נוער זו והתנועה הקיבוצית שלה, לא בלי קשר לפילוגי מפא"י ותנועות הנוער הקשורות אליה: בשנה זו הוקמה על ידם "מפלגת השומר הצעיר", שב-1948 התאחדה עם "אחדות העבודה" של הרוב ב"קיבוץ המאוחד" במסגרת מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת). מכת הפילוגים (והאיחודים, למעט זה של "גורדוניה-המכבי הצעיר") פגעה בפעילותן החינוכית של תנועות הנוער של תנועת העבודה, זעזעה את כוח ההדרכה, הביאה לפרישת חניכים ובוגרים והביאה להקדשת מאמצים רבים מדי לפוליטיקה המפלגתית.

 

 

תנועות הנוער של תנועת העבודה בתקופת המנדט

 

על אף כל קשיי ההקמה והמחסור התקציבי, הפילוגים והמאבקים הפוליטיים מבית ומחוץ, הגיע החינוך הבלתי-פורמלי של תנועת העבודה למרבית בני הנוער בתקופת המנדט: ב-1948/9 מנה "הנוער העובד" למעלה מ-20,000 חברים, ב"מחנות העולים" היו כ-1,900, ב"תנועה המאוחדת" כ-1,200, ב"שומר הצעיר" כ-6,000 – וב"צופים", שקיימו קשרים שונים עם ההתיישבות העובדת, כ-5,500 חניכים – סה"כ כ- 34,600. לשם השוואה ניתן לציין ש"לשכת הנוער" של מחלקת החינוך היישובית הפעילה כ-18,500 ילדים ונערים בחינוך המשלים.

בתנועות הנוער של תנועת העבודה היו בתום תקופת המנדט קרוב לפי שניים ממספרם של הפעילים בחינוך המשלים (זאת מבלי למנות כ-3,500 חניכים של "בני עקיבא" ומאות אחדות של חניכי "עזרא" שחינכו להתיישבות הציונית-דתית). ברזל (1963) נוקב במספר משוער של 80,000 בני הגילים 19-10 – כלומר קרוב למחצית בני הנוער היו מאורגנים ערב קום המדינה בתנועות הנוער, ורק רבע מהם בחינוך המשלים.

הגשמה אישית בתנועות הנוער
'יבול' משמעותי עוד יותר היה של בוגרי התנועות, שהשתלבו בין השנים 1948-1942 בפלמ"ח כגרעינים שלמים המיועדים להתיישבות. תנועות "הנוער העובד" ו"המחנות העולים" היו הראשונות, ויתר התנועות הצטרפו מאוחר יותר.

בסתיו 1944 הושג הסכם בין התנועות לפלמ"ח ומאז גויסו בוגרי כל התנועות לפלמ"ח, כולל חברות הנוער שברובן עלו ונקלטו בקיבוצים תוך שמירה על ייחודן התנועתי. "הנוער העובד" גייס בכל התקופה 58 הכשרות, "המחנות העולים" - 8, "השומר הצעיר" - 20, "הצופים" - 6, "מכבי הצעיר" - 3, "התנועה המאוחדת" - 9; היו גם הכשרה אחת של נוער המושבים ואחת של מקווה-ישראל – וכן 5 הכשרות נוספות של נוער עולה: 2 ממוסד סלווינו שבאיטליה ו-3 של תנועת-הנוער "דרור" שבגולה. סה"כ: 111 הכשרות, מהן 77 של בוגרי תנועות-הנוער הארצישראליות ו-34 של בוגרי עליית הנוער. מתכונת ההכשרות המגויסות, כולל "היאחזויות" הפלמ"ח, הועברה במדינת ישראל לגרעיני תנועות הנוער שבנח"ל.