Bookmark and Share

פרקים מורחבים - פועלות ונשים

הנכם נמצאים בראש האתר.
▲ לפילוח מאגר המידע, פרקים וביבליוגרפיה - הקליקו על אחד המדורים בסרגל העליון.
► הקלקה על הסיווגים מימין תפנה למידע מפולח לפי מדור


 כאן על פני אדמה
'כאן על פני אדמה' רוח התקופה

 

ביבליוגרפיה למדור זה:

User Login

ראש האתר פועלות ונשים



תנועת הפועלות בין השנים 1920-1904

פרק זה עוסק בצעדי ההתאגדות הראשונים של פועלות, שקדמו להקמתה של תנועת הפועלות הארצית. במסגרת זו נבחנו הנושאים בהם דנו הפועלות בכינוסיהן, היעדים אותם הציבו לעצמן כיעדי עשייה מידיים ומאפייניה של העשייה הזו. במקביל הוצגו גם המגבלות שנצבו בפני הפועלות בתקופה זו. פרק זה מבוסס כולו על מחקרה של ד"ר בת שבע מרגלית-שטרן, נכתב על-ידה ונערך בשיתוף עימה עבור אתר זה.
מבוא

בניגוד להתארגנויות הפועלים, שהתחילו בסמוך לבואם לארץ, התארגנו הפועלות באופן נפרד בשלב מאוחר יותר. העיכוב בהתארגנות נבע כנראה מציפייתן לזכות בשוויון בשל עצם הצטרפותן למערכת החברתית הפועלית. לאחר תקופת התנסות מאכזבת החלו הפועלות להתארגן.

מפלגות הפועלים שהוקמו בתקופת העליה השניה, 'הפועל הצעיר' (1905) ו'פועלי ציון' (1906), קיבלו את הנשים לשורותיהם. רבות מהעולות-החלוצות היו שותפות לפעילות תנועתית טרם עליתן, והתחברותן למפלגות הפועלים ופעילותן בהן נתפסו בעיניהן כהמשך טבעי לשותפות זו. למרות זאת אך מיעוט מהנשים בעליה השניה, אלו שהשתייכו למחנה הפועלי המצומצם, נמנה על מפלגות 'הפועל הצעיר ו'פועלי ציון'. בדומה לכלל המחנה הפועלי, כ-70 אחוז מהנשים הזדהו עם 'הבלתי מפלגתיים'.

הבחירה באסטרטגיית הבדלנות לא הייתה ייחודית לעולות החלוצות בארץ. הכרה בחוסר היכולת לפרוץ את מעגל האפליה אלא באמצעות פעילות נשית נפרדת היא שהובילה להקמת תנועות הנשים בעולם המערבי כולו. בדומה לה הקימו אף נשים ציוניות במה נפרדת בתנועה הציונית, למרות השוויון הרשמי שזכו בו. כך הכריזו באוגוסט 1907, בקונגרס הציוני השמיני שהתקיים בהאג, על הקמת אגודת נשים בשם 'אגודת נשים עבריות למען עבודה תרבותית בא"י'.

עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה התכנסו שתי ועידות פועלות, שתיהן התנהלו בדלתיים סגורות. מכאן שההתארגנות הראשונית היתה בדלנית ונפרדת והתבססה על עקרונות מגדריים. אלו באו לביטוי במין המשתתפים, בנושאי הדיון ובמהות הפתרונות שנבחרו.


Click to enlarge
פועלות בעבודה חקלאית,
באדיבות מכון לבון (C)


צעדים ראשונים בארגון הפועלות


כינוס הפועלות הראשון – אספת הפועלות בכינרת

מכינוס הפועלות הראשון אנו למדים על קווי הפעולה שאפיינו את תנועת הפועלות בהמשך:


  • המאפיין הראשון הוא מועד הכינוס. אספת הפועלות הראשונה התקיימה בכינרת בפסח תרע"א סמוך למועד ולמקום הכינוס של הוועידה העשירית של הסתדרות 'הפועל הצעיר', ולועידות היסוד של הסתדרויות הפועלים החקלאים בגליל וביהודה.
  • בכינוס הפועלות השתתפו 17 עובדות, בהן פועלות חקלאיות מהקבוצות הגליליות אום ג'וני, כינרת, מגדל וסג'רה. השתתפו גם אורחות, כגון גננות מיישובי הסביבה, שלא היו פועלות חקלאיות. בהמשך התקיימו כינוסי הפועלות בסמוך לכינוסים הכלליים של הפועלים.

  • המאפיין השני נוגע להרחבת השורות. ההתכנסות כללה אמנם בעיקר עובדות חקלאיות, אבל גם בעלות מקצוע אחרות יכלו להצטרף, שהרי הנושאים הקשורים לפועלות היו משותפים לכולן כעובדות וכנשים: שוק העבודה הנשי ומקצועות ההכשרה המתאימים לנשים. כאן טמון הניסיון לקיים אחווה כל-נשית. התארגנויותיהן הבאות של הפועלות העידו על הניסיון להכיל בתנועה חלקים רחבים של ציבור העובדות. חתך העיסוקים או מגזר התיישבות לא קבעו את השתתפות העובדות בכינוסיהן.

  • המאפיין השלישי היה יעדי הוועידה:
    • הכשרת הפועלות כדי להעצים את סיכוייהן להשתלב בשוק העבודה.
    • הקמת במה נפרדת לנשים כדי לאפשר להן להתבטא בחופשיות ולפתח את כישוריהן בפעילות הציבורית. כבר בכינוסן הראשון החליטו הפועלות על תכניות פעולה נבחרות לעבודה והכשרה. הקמת חוות לימוד לפועלות הייתה אחת מהן.


ועידת הפועלות השניה - ועידת מרחביה

בחג השבועות תרע"ד (מאי-יוני 1914) התכנסה במרחביה ועידת פועלות נוספת, הראשונה בהשתתפות צירות נבחרות. 30 הצירות, מרביתן מהגליל, ייצגו 209 פועלות מרחבי הארץ. הוועידה התכנסה בסמוך לכינוסים כלליים של ציבור הפועלים: הוועידה הרביעית של ההסתדרות החקלאית ביהודה וכינוס ההסתדרות החקלאית בגליל. הוועידה נתנה ביטוי לנושאים המרכזיים שעמדו על סדר יומן של הפועלות: שוק העבודה הנשי ומעמד הנשים בחברה הנבנית.

ועידת מרחביה גם מלמדת על התפתחות של דפוס ארגוני שאפיין את תנועת הפועלות לימים: בחירת ועד פועלות. חברות הוועד שנבחר בוועידת מרחביה היו: חנה מייזל, שיזמה את הקמת חוות הלימוד בכינרת וגם עמדה בראשה; שרה מלכין, מכינרת; יעל גורדון ממרחביה ולאה מרון מבן שמן. נציגת פועלות מושבות יהודה הייתה אמורה להיבחר באספת הפועלות בפתח תקווה.

בחירת ועד הפועלות סימנה שלב חשוב בארגון הפועלות: מתפקידו היה לדאוג לכינוס הוועידה הבאה. מעתה לא היה עוד כינוס הפועלות אירוע ספונטני שנבע מהמיית הלב של החברות אלא מהלך מתוכנן ומאורגן-יחסית. בין שאר תפקידי הוועד היו שמירת קשר עם החברות, איסוף מידע על תנאי עבודתן וניהול משא ומתן עם הגופים הקשורים להעסקת פועלות, בהם ההסתדרות החקלאית וההנהלה הציונית.

ועידות פועלות בין השנים 1918-1915


ועידת כינרת:

למרות המלחמה טרח ועד הפועלות שנבחר במרחביה על כינוס ועידת פועלות. הוועידה התכנסה בקיץ 1915 בכינרת, קודם לכינוס הוועידה החקלאית הכללית. כקודמתה התנהלה הוועידה בדלתיים סגורות, בהעמידה במה לפועלות בלבד. אף הופעתו של א"ד גורדון, ידידן של פועלות רבות ומקור נחמה להן, לא הביאה לפתיחת הפורום הסגור. מרבית המשתתפות באו מיישובי הגליל ומיעוטן ממושבות יהודה. לוועד הפועלות נבחרו רחל כצנלסון, שרה שמוקלר וחיותה בוסל. הפעם דנה הוועידה בשאלות חדשות: סוגיית האמהות וגידול הילדים בקבוצות הצעירות.

Click to enlarge
ועידת הפועלות השלישית,
באדיבות מכון לבון (C)

ניכר כי ככל שהסתעפו שאלות היום יום כך גדל גם הצורך בהתייחסות מיוחדת לנשים. ואמנם שאלות אלה והפתרונות ההולמים להן נידונו ונבחנו בפורומים מיוחדים של נשים ולמען נשים מעתה ובמשך העשורים הבאים. הפועלות מחו נגד מעמדן המופלה לרעה בקבוצות ונגד היעדר השותפות בינן לבין הפועלים. החלטות ועידת הפועלות היו מצע לדיון בשאלת הפועלת גם בוועידת פועלי הגליל שהתקיימה בכינרת באותה השנה. בפעם הראשונה תבעו הפועלות מהפורומים הכלליים בגלוי ובמאורגן את זכותן להשתתפות שווה בעבודות המשק ובענייני הציבור.


ועידות הפועלות בכינרת ובפוריה:

בשנתיים הבאות התקיימו בגליל שתי ועידות פועלות נוספות. האחת ב-1916 בכינרת והשנייה ב-1917 בפוריה. המלחמה פגעה ביכולת התנועה של תושבי הארץ, המצב הכלכלי החריף וכמותו גם מצב הביטחון, לפיכך כמעט שלא השתתפו בוועידות אלה פועלות שאינן גליליות. לא נידונו נושאים חדשים או אמצעי ארגון ופעולה מקוריים, אך גברו תלונותיהן של הפועלות על מצב התעסוקה ועל מידת שיתופן בחיי הציבור. אחד מסימני האפליה המתמשכים של הפועלות היה מעמדן בקבוצות. הן לא נחשבו חברות מן המניין ולפיכך גם לא נרשמו ברשימות מקבלי השכר של המשרד הארצישראלי, לא נזכרו בחוזה השנתי ולא בכל רישום אחר. התשובה לקובלנתן הייתה שהן לא נחשבות חברות משום שהן 'פועלות של פועלים' ולפיכך מוטלת חובת תשלום שכרן על הפועלים ולא על המשרד הארצישראלי. הפועלות הופלו לרעה גם בחישובי שעות העבודה. אמהות זוכו בפחות שעות עבודה, לאחר ששעות הטיפול בילדים נוכו משכרן. אשר למועמדות לפועלות בקבוצות - דרישות הקבלה מהן היו מחמירות בהרבה ממה שנדרש מן הפועלים.


ועידות הפועלות בשרונה ובתל-אביב:

בקיץ 1918 התכנסו שתי וועידות פועלות, האחרונות במניין כינוסי הבראשית של הפועלות. האחת בשרונה בגליל, והשנייה בתל אביב, המשוחררת מהשלטון הטורקי.

כמו בוועידות הקודמות גם בוועידת שרונה לא נידונו נושאים חדשים. ההתעלמות מהפועלות בגופים המייצגים והמנהלים של מוסדות הפועלים הייתה העניין הראשון שעלה לדיון. המרכז החקלאי החדש התעלם מהפועלות אף שנציגתן כיהנה בו, ובכינוס מועצת המרכז החקלאי בשרונה לא הוזמן ועד הפועלות. העניין השני שנידון היה הפליית הפועלות בסידורי העבודה. על כן תבעו להכלילן בחלוקת העבודה הכללית וסירבו בתקיפות להקמת לשכת עבודה נפרדת לפועלות. בהיותן חלק מהמחנה הפועלי הן סברו שמחובתם של מוסדות הפועלים לדאוג גם להן לסידור עבודה.

כמו כן שבה ונדונה שאלת האמהות בקבוצות. בין האמהות התגלעה מחלוקת בקשר לחינוך הילדים. חלקן תמכו בחינוך משותף שיאפשר להן להמשיך ולקחת חלק בעבודה. אחרות רצו לחנך את ילדיהן בעצמן.

כקודמותיה חשפה גם הוועידה בשרונה את היתרונות היחסיים שהיו גלומים בהתארגנות נשים נבדלת אך גם את חולשותיה. הפועלים הגיבו בחריפות על התארגנותן הנפרדת של הפועלות ולא היססו להאשימן בחוסר התעניינות בנעשה במחנה הפועלי. הפועלות מצידן השיבו שזו תגובתן להתעלמות וועדי הפועלים מהן ומצורכיהן.

ועידת הפועלות בתל אביב התכנסה ביוני 1918, בסמוך לכינוס ועידת 'הפועל הצעיר', שהתקיימה בחולדה למחרת סיום ועידת הפועלות.

אספות אלה היו חלק מכינוסים רבים שהתכנסו באותה העת ביישוב, בעקבות המעבר לשלטון צבאי בריטי, שעורר במגזרים השונים של החברה היהודית בארץ צורך להתארגן בהתאם לנסיבות הפוליטיות החדשות. הכינוס המרכזי שבהם היה האספה המכוננת של יהודי ארץ-ישראל, שהתקיימה באותו חודש.

ועידת הפועלות בתל-אביב עסקה בנושאים הקבועים: העיסוקים החקלאיים והעיסוקים העירוניים. שוב נדונו חוות הלימוד לפועלות, קבוצות העבודה המיוחדות, התעשיות העירוניות וכן נוסף דיון על העבודה במשק הבית. כמו-כן נדונה שאלה חדשה - ההתנדבות לגדוד הארצישראלי, שבו רצו לקחת חלק 166 פועלות, אולם הצבא הבריטי דחה את גיוסן. גם בוועידה זו הוסיפו הפועלות לקיים דיונים סגורים, אולם עתה הן הזמינו לישיבותיהן אורחים ונואמים, בהם חברי הוועד המרכזי של ההסתדרות החקלאית, נציגי המפלגות והמשרד הארצישראלי. אורחות שלא נמנו אז על חוגי הפועלות הורשו גם הן להשתתף. הוועידה לא העלתה הצעות חדשות, ובסיומה נבחרה בהסכמה מלאה ועדת פועלות, שנועדה לשמש נציגת פועלות מושבות אזור יהודה במוסדות הפועלים. חברותיה היו רחל כצנלסון, עדה פישמן (מימון) ושרה דוידובסקי.

ועידות הפועלות הראשונות, שהתקיימו בתדירות גבוהה יחסית, עיצבו את כללי העבודה הארגוניים של הפועלות ובעיקר הצמיחו מנהיגות נשית. התפתחות זו חלה במקביל לתהליכי הצמיחה שהתרחשו בכלל המחנה הפועלי. דומה שהניידות האופיינית לארגונים בשלבי התהוותם הראשונית היתה נחלת מוסדות הפועלים והפועלות כאחד. הוועידות הניחו את הבסיס להקמת מסגרת פועלית כל-נשית נפרדת, אך שייכת למחנה הפועלי. אחת התוצאות החשובות הייתה התפתחות ביטחונן העצמי של הפועלות. הביטחון העצמי שפיתחו כתוצאה מן הפעילות בוועידותיהן סייע לפועלות לא רק להעצמת הקהילה הנשית-פועלית המצומצמת, אלא גם במשא ומתן שניהלו לימים עם המחנה הפועלי. הפורום הנפרד היה גם זירה 'טיפולית' שבה יכלו לבטא את חרדותיהן, לחפש פורקן לתסכוליהן ולנסות למצוא להם פתרון.

הצעדים הראשונים חשפו מקצת הקשיים שהיו אחר כך לבני לווייתה הקבועים של תנועת הפועלות ההסתדרותית. החברות עמוסות העבודה התקשו לשאת בנטל הארגון, המחסור בתקציבים, היעדר נוהלי עבודה מחייבים והקשר הבלתי סדיר בין חלקי המחנה הפועלי ומוסדותיו שהיו ממאפייניה הבולטים. אף המתח התמידי שנלווה לקשרים בין נציגות הפועלות למוסדות הפועלים הוסיף על קשייהן. היעדר שוויון בייצוג הפועלות במוסדות הפועלים, אפלייה בנגישות להזדמנויות עבודה ואי-הקפדה על הסכמים היו ממאפייני היחסים ביניהם. נוספו לכך גם הסדקים שנוצרו בתוך ציבור הפועלות המצומצם. הללו הלכו ונפערו כבר בשלב מוקדם זה: פערים על רקע סוג ההתיישבות ואופי העבודה בין פועלות חקלאיות לעירוניות; פערים על רקע גיאוגרפי, שאמנם ייעלמו בעתיד, בין נשים במושבות הגליל למושבות יהודה; ופערים על רקע המעמד האישי בין רווקות לאמהות.

ביכורי המפעלים לפועלות

ההכרה בקיומה של מציאות חיים שונה של נשים התובעת פתרונות מיוחדים עמדה ביסוד הקמת המפעלים לפועלות. בעשיית ביכורים זו ניכרים זרעי ההתפתחות העתידית של תנועת הפועלות. החשוב שבהם הוא הגורם מחולל היזמה: הפועלות עצמן, שהיו הרוח החיה בהקמת המפעלים הראשונים. היזמה העצמית המותאמת במיוחד לצורכיהן הייתה אמצעי חשוב בהעצמתן כפרטים וכקבוצה. אולם כמעט בכל המקרים התקשו הפועלות לעבור בעצמן משלב היזמה לשלב המעשה, משום שלא עמדו לרשותן אמצעים כספיים עצמאיים. כך נותר המפתח לביסוס המפעלים לפועלות בידי גורמים חיצוניים.


חוות הכשרה לנערות בכנרת

חוות ההכשרה לנערות יצאה לדרכה העצמאית באוקטובר 1912 ופעלה עד אוגוסט 1917. בהדרגה נקבעו צורת העבודה, אופן ההכשרה והיחסים בין העובדות להנהלה. דפוסים אלו היו הבסיס לשיטת ההכשרה במשקי הפועלות שקמו בעשורים הבאים.

Click to enlarge
חוות הפועלות בכינרת, 1912,
באדיבות מכון לבון (C)

חנה מייזל והמממנות, חברות אגודת הנשים העבריות, ציפו שהחווה תכשיר את הבנות בניהול משק בית כיאות לתפקידיהן העתידיים כנשות איכרים. הפועלות מצדן התנגדו ללימוד עבודות הבית וראו בהוראתן סטייה מכוונתן המקורית להפוך לפועלות חקלאיות מיומנות ומקצועיות בזכות עצמן. למחלוקת זו היו ביטויים מעמדיים ולא רק עקרוניים. הנשים הציוניות הבורגניות לא היו שותפות מלאות לחזון המהפכה הפמיניסטית מבית מדרשן של חלוצות העליה השניה. החלוצות לעומתן לא ראו בנישואין ובהקמת משפחה תנאי להגשמה אישית ומקצועית, ותבעו לראות את האישה בפני עצמה כאדם שלם.

למרות המימון נתקלה חנה מייזל בקשיים כספיים, שמנעו ממנה יכולת תכנון לטווח ארוך. וכך בכינרת, כמו במרבית מפעלי הפועלות שקמו לימים, היה חסרון הכיס בן לוויה קבוע. ואף על פי כן התגלה עד מהרה יתרונה של ההכשרה המקצועית המותאמת לצורכי הפועלות. מסיימות המחזור הראשון של חוות כינרת הצטרפו לקבוצות העבודה כעובדות מיומנות. משזיהו הפועלות את היתרון הגלום במספרן ובלכידותן החליטו להציע את עצמן כקבוצות עבודה שיתחרו על קבלת עבודות נוספות.

קבוצות עבודה של פועלות

בתקופה שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ניסו בוגרות כינרת בהנהגת שרה מלכין ושושנה בלובשטיין את כוחן בהשגת עבודה במרחביה, שהייתה אז בראשית דרכה. ב-1913 השיבו בוגרות כינרת להצעת פועלי מרחביה בלשון שבה השיבו לפועלי דגניה. הן התנו את הצטרפותן בקבלת קבוצת עבודה בת עשר חברות. כל הפועלות בלא הבדל עיסוק תתקבלנה כעובדות חודשיות, ושכר עבודתן ההתחלתי יהיה כשכרו של פועל מתחיל. בהיעדר טבחית במקום הסכימו פועלי מרחביה לתנאים וקבוצה של בוגרות חוות כינרת התחילה בעבודה.

באותה שנה התחילה קבוצת עבודה נוספת בת שש חברות את עבודתה בחוות בן שמן. הקבוצה קיבלה על עצמה את ניהול המטבח בחווה. בניגוד למרחביה, מנהלי הענפים בחווה לא מילאו אחר ההסכם שחתמו עם הפועלות. הקמת גן הירק התמהמהה ומקצת הפועלות הסתובבו בטלות מעבודה. גם שכר עבודתן היה נמוך משכר הפועלים. יחס הפועלים אליהן השתנה בהמשך כשהפועלות הצליחו למכור מתוצרת הגן ברווחים נאים ושנת העבודה הראשונה שלהן הסתיימה ללא גירעון. ב-1914 כבר היו בבן שמן 17 פועלות שעבדו בכל הענפים ולא היה פער בין שכרן לשכר הפועלים.

המשבר הכלכלי שפקד את הארץ בפרוץ מלחמת העולם הראשונה פגע קשות בפועלות. האבטלה העיקה ושיעורה הגיע לעתים למאה אחוז. ועד הפועלות והמרכז החקלאי הציעו אפוא להקים קבוצות פועלות לגידול ירקות שיספקו גם עבודה לפועלות וגם מזון ליישוב הרעב. בוגרות חוות כינרת, ששמן כפועלות מיומנות כבר יצא למרחוק, היו לגרעין המוביל בהתארגנויות הללו. בראשית המלחמה התארגנה קבוצה בת כ-14 פועלות לסידור המטבח וגן הירק במטבח הפועלים בפתח תקווה שהפכה למקום ריכוז גדול של פועלים מכל הארץ. מאוחר יותר הגיעו לשם גם מגורשי תל אביב. בוגרות חוות כינרת ובעלות הניסיון ממרחביה עזבו את הגליל והצטרפו לגרעין המוביל. מימון התחלתי הגיע מהמשרד הארצישראלי, שמסר את ניהול המיזם לאחריות הפועלות. ניהול המטבח בזמני אבטלה ומצוקה לא היה מעשה של מה בכך.

קבוצה נוספת בת כשישים פועלות ניהלה גן ירקות ציבורי על אדמה שחכר המרכז החקלאי מוועד המושבה. גן הירקות התקיים שנים מספר, אך אחזקתו הייתה כרוכה בקשיים רבים. קבוצת פועלות אחרת עיבדה חלקת גן על גדות הירקון במרחק מה מהמושבה יחד עם בעלי החלקה. העבודה במקום נמשכה גם ב-1918, לאחר שהבריטים כבשו את אזור יהודה.

בשלהי המלחמה יזם ברל כצנלסון בירושלים הרעבה הקמתה של קבוצה לגידול ירקות. פרט לכצנלסון עצמו עמד הגרעין הקבוע על חמש חברות. הקבוצה התפזרה עם גיוסו של כצנלסון לגדוד הארצישראלי בקיץ 1918.

ביזמת אליעזר יפה, שעסק במשך שנים מספר בהכשרה חקלאית בארצות הברית, החלה להתארגן קבוצת פועלות נוספת, הפעם לשם הקמת חוות לימוד במקווה ישראל המרוקנת מתלמידיה. לקבוצה הצטרפו אחדות מבוגרות קבוצת מגדלי הירקות בירושלים ובהן רחל כצנלסון, דבורה לבנון ונחמה פליישטיק, וגם עדה פישמן (מימון). הפועלות התקבלו לחווה לפי בחירת ועדת הפועלות ביהודה, ומספר המבקשות אך הלך וגדל. בסך הכול הצטרפו לקבוצה כעשרים פועלות. בקיץ 1918 נחתם החוזה עם מנהל מקווה ישראל. לרשות הקבוצה נמסר שטח אדמת בור וכן ניהול המחלבה. שכר העבודה של הפועלות היה כשכרם של הפועלים הערביים - עשר לירות מצריות בחודש. אך בניגוד לקבוצות העבודה שצוינו לעיל, הייתה מטרתה המוצהרת של קבוצה זו להיות חוות לימוד. הואיל והמשרד הארצישראלי משולל האמצעים לא יכול לתמוך ביזמה, פנו נציגי המרכז החקלאי לחיים ויצמן שעמד בראש ועד הצירים בבקשה לסיוע.

Click to enlarge
עדה פישמן-מימון וקבוצת פועלות,
באדיבות מכון לבון (C)

הסיוע אכן התקבל, אך למרות זאת ועל אף רצונן הטוב של הפועלות, נאלצה הקבוצה להתפזר בתום שנת העבודה הראשונה. חברת כי"ח, פטרונית המקום, סירבה לאפשר את פתיחת שנת העבודה השניה מטעם מוסרי: אין לאפשר לחוות פועלות לפעול בסמיכות לבית ספר לנערים! כך נכשל הניסיון להקים חוות הכשרה לפועלות באזור יהודה.

אשר לגליל, גם בזמן המלחמה הוא הוסיף להיות אבן שואבת לפועלות מכל הארץ. עם פרוץ המלחמה עברה לגליל קבוצה בת כעשרים חברות, והן התפזרו בין חוות הלימוד בכינרת ובין הקבוצות דגניה וכינרת. אחדות מפורשות כינרת, שהצטרפו כשכירות למטבח של קבוצת מייבשי ביצת כינרת, הקימו ביזמתן ובמימונן גן ירק ועבדו בו בתורנות. סכסוך בין המבשלות למנהל מחסן המטבח הביא להתפטרות הפועלות. אחדות עברו לעבוד כשכירות על בסיס חודשי במטבח תל עדשים ובשכר עבודתן מימנו את הפעלת גן הירק.

הגידול במספר המובטלות עורר את ועד הפועלות להיחלץ לעזרה. על כן הוגשה למשרד הארצישראלי תכנית להביא לכינרת קבוצה בת 20 חברות לעבודות שונות, כולל עיבוד גן ירק. התכנית אושרה, המשרד הקציב סכום שכיסה את העלויות העיקריות ו'קבוצת העשרים' יצאה לדרך. התנאים שבהם פעלה הקבוצה לא היו קלים, ובתום שנת העבודה הראשונה הוחלט להעביר את הקבוצה למרחביה, שם היו התנאים טובים יותר. שם גן הירק שעיבדו הפועלות אכן הניב, ותוצרתו נמכרה לחיילי הצבא הגרמני שחנו במקום. לרוע המזל השנה החקלאית השניה האירה פניה פחות בגלל תוצרת מתחרה ממצרים, יבוא שימורים וירידה כללית במחירי הירקות. ב-1919 נאלצה הקבוצה להתפזר לאחר שתי שנות עמל.

קבוצות פועלות גליליות פעלו בזמן המלחמה גם בשרונה (1916) ובטבריה (1917) וכן במטולה ובחוות מגדל. בשרונה גדלה הקבוצה משלוש עובדות לעשר, אך ב-1918, משהחמיר מצב האחוזה, נאלצו הפועלות לעזוב. ביזמתו של יוסף בוסל התארגנה בטבריה קבוצה מבנות מגורשי יפו-תל אביב. הקבוצה עבדה במקום כשנתיים, בלא גירעון.

למטולה הגיעה קבוצה בת 12 חברות, מוותיקות הפועלות בפתח תקווה. מטרתן הראשונה הייתה להקים בית הבראה לפועלים. יק"א הקציבה לחברות סכום התחלתי וכן שטח אדמה, אך בשנת תר"ף, בעקבות האירועים הבטחוניים בצפון, נאלצה הקבוצה להתפזר.

בחוות מגדל עבדו בעבודות המשק כ-15 פועלות, שאף ביצעו את עבודות המטבח לפי תור. הן נהנו שם משוויון יחסי וסבלו פחות מחברותיהן במקומות אחרים.

גורלה של חוות כינרת חתם אם כן את הפרק הניסויי של מפעלי הפועלות טרם הקמת תנועת הפועלות ההסתדרותית. ב-1918, לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים, פנתה קבוצת פועלות, שעבדה במקום, למשרד הארצישראלי בבקשת סיוע כספי לשיקום החווה. המשא ומתן נמשך שנתיים בלא תוצאות. במשרד הארצישראלי הוחלט שבשל תנאי המקום הקשים אין לפתוח מחדש את החווה. גורל דומה פקד את קבוצות הפועלות. כל הקבוצות שהתקיימו עד לאותו הזמן התפרקו. משהגיעו לארץ עולות חלוצות נוספות קצרה ידו של ארגון הפועלות הקיים להציע להן מקומות לימוד ומקלט.

הקמת תנועת הפועלות ההסתדרותית: דיאלקטיקה של פשרה


'העליה השלישית' שהחלה זורמת לארץ עם סיום מלחמת העולם הראשונה, חשפה את המחנה הפועלי לשינויים רבים. על עליה זו נמנו נשים שניסיון המהפכה הבולשבקית עיצב את תפיסת עולמן. הן ציפו למצוא בארץ הוויה פועלית שיתופית ושוויונית. אך בד בבד החל מתגבש תנאי לקבלת כרטיס הכניסה למחנה הפועלי: צינון הלהט המהפכני. תנאי החיים הוסיפו להיות קשים. אף שהשלטון הבריטי פתח בפני הפועלות אפיקי עבודה חדשים בסלילת כבישים ובבניין, הוסיפו להתקיים מגמות התעסוקה המוכרות. מגוון העיסוקים נותר מצומצם, נשים הופלו לרעה בקבלת עבודה ונאלצו לנדוד ממקום למקום.

מחנה הפועלים פתח בשורה של מהלכים ארגוניים. ב-1919 קמה מפלגת פועלים חדשה: 'אחדות העבודה'. מפלגת 'הפועל הצעיר', נותרה בשלב זה מחוץ לאיחוד. בשל היחסים המתוחים בין שתי המפלגות נשאה כל אחת מהן את עיניה אל מאגר העולים הקיים ואל זה העתיד לבוא. וכך שנה לאחר ועידת ייסוד 'אחדות העבודה' התגלו לעין כול הפיצול והיריבות ששררו במחנה הפועלי והמפלגה לא יכלה לממש את שאיפתה להיות נציגת כלל ציבור הפועלים.

הוועידה הכללית של פועלי ארץ-ישראל התכנסה בחיפה בחג החנוכה תרפ"א (דצמבר 1920). בשלל הנושאים בלט בהיעדרו דיון כלשהו בעניין הפועלות ובעיותיהן. גם נציגותן בכינוס הייתה מאכזבת. רק 'אחדות העבודה' הציבה נשים כצירות מטעמה: רחל ינאית, שרה לישנסקי, לאה מירון ומניה שוחט. משמע בין 86 הצירים שנבחרו לייצג את מפלגותיהם היו ארבע נשים בלבד, שנבחרו בזכות מעמדן במפלגה, אך לא משיקולים מגדריים. פרט להן השתתפו בוועידה גם כשלושים אורחות. הללו לא ייצגו את הפועלות.

גם בקרב הפועלות היה המפגש בין הוותיקות לחלוצות העליה השלישית מתוח. נחישותן ומרצן של החלוצות הציגו את הוותיקות במלוא לֵאותן ועגמומיותן. מותשות ממאבקי הקיום, טרודות בהקמת משפחה ובעשייה לביתן, לא הרשימו הוותיקות את חלוצות העליה השלישית. המפגש חשף אם כן והעמיק את הבקיעים שהחלו מסתמנים במחנה הפועלות קודם לבוא העולות. נוסף על תהליכי פיצול טבעיים בין בעלות משפחה לרווקות, בין ותיקות לחדשות, בין עירוניות לתושבות ההתיישבות החקלאית התקיימו במחנה הפועלות גם חילוקי דעות עקרוניים. בוגרות המהפכה הבולשביקית סירבו לשתף פעולה עם המגמות הבדלניות שהביאו להתארגנות נשים נפרדת. כחניכות המהפכה הסוציאליסטית הן סברו שבעיות הנשים תיפתרנה עם ניצחון הפועלים.

בישיבה התשיעית והאחרונה, טרם נעילת הכינוס והתפזרות באי הוועידה לדרכם, מותשים מדיונים, מוויכוחים, מהצבעות וממיקוחים, הפריעה אחת האורחות את שלוותו היחסית של ערב הנעילה. קצפה יצא לאחר שהוועדה המתמדת של הכינוס, החליטה לבחור מועצה בת 21 איש לעמוד בראש ההסתדרות ואף הוחלט פה אחד ש'יסופחו' אליה שני נציגים תימנים. או אז השביתה עדה פישמן (מימון) את חדוות האחדות. היא הודיעה שהפועלות התכנסו ובחרו בנציגות מטעמן, שקיבלה ייפוי כוח לנהל משא ומתן על הדרישה להכניס נציגות של הפועלות למועצת ההסתדרות. פישמן (מימון) נימקה את הדרישה בשני טעמים. האחד - הדרתן המתמשכת של הפועלות מגופי הפועלים הכלליים, והשני - מצבן הקשה של העובדות בשוק העבודה.

עדה פישמן (מימון) תבעה ייצוג ישיר לפועלות וסירבה לקבל את שיטת המינויים של המפלגות. לדידה מספר חברי המועצה, אף שהחברים הסכימו עליו פה אחד, לא היה חקוק בסלע, והיה נתון לשינוי: 'אם העמדתם את המספר על 23, הרי אפשר להגדילו', הכריזה. פישמן (מימון) תבעה לצרף לאלתר ארבע חברות למועצת ההסתדרות. כך תגדל המועצה ותהיה בת 27 חברים וחברות.

יצחק טבנקין, ממקימי מפלגת 'אחדות העבודה' וממקימי 'קיבוץ עין חרוד', התנגד גם הוא לקיומה של סיעת פועלות נפרדת ולאחר דין ודברים העלה הצעת פשרה: באספת הפועלות הבאה ייבחרו שתי נציגות שתצטרפנה למועצת ההסתדרות. להצעת הפשרה של טבנקין ושל שפרינצק הצטרפה גם ועדת הפועלות הזמנית ופה אחד הוחלט ש'מועצת הפועלות', שמו של גוף הפועלות הנבחר, תבחר שתי באות כוח למועצת ההסתדרות. דיאלקטיקה של פשרה אפשרה אפוא את הקמת תנועת הפועלות ההסתדרותית.

בהקמת מועצת הפועלות החדשה הייתה משום הכרת הממסד הפועלי בבעיותיהן המיוחדות של העובדות, אך הכפפתן למוסדות ההסתדרות אפשרה לראשיה לפקוח עליהן עין ולמנוע מהן עצמאות יתר.

יעדי תנועת הפועלות ההסתדרותית

תנועת הפועלות ההסתדרותית לא רשמה עם הקמתה מצע מוגדר של יעדים ומטרות. יעדיה התפתחו עם השנים והיו בבואת צרכי ציבור הפועלות המשתנה. לרוב היו הפעולות תוצאות מהלך של ניסוי וטעייה. תהליך גיבוש המטרות לווה לא אחת במאבקי כוח פנימיים בתנועה. מטרות התנועה נוסחו בפעם הראשונה רק בשנות השלושים, במלאות עשור לקיומה של מועצת הפועלות. שנים אלו היו שנות התבססות דפוסי הארגון והפעולה של התנועה, כמו של המחנה הפועלי בכללו. ואכן, זה היה הנימוק לקביעת תקנון התנועה ב-1931.

תקנון התנועה הוצע מטעם הוועד הפועל של ההסתדרות וגם הובא לאישורו. בכותרתו הופיעה 'אגודת הפועלות חברות ההסתדרות' שנשאה את השם: 'מועצת הפועלות בהסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ-ישראל'.

מטרות 'אגודת הפועלות' מהודקות ומוגדרות היטב: חינוך חקלאי של הפועלות בארץ והכשרתן למגוון מקצועות עבודה בעיר ובכפר; ייסוד קואופרטיבים ובתי מלאכה של פועלות; עזרה לפועלות אמהות בהקמת מעונות ילדים; פעולה חינוכית ותרבותית בקרב הפועלות. לשם הגשמת המטרות הנ"ל יכולה האגודה לחתום על חוזים עם מוסדות ועם אגודות אחרות. מכאן שהרשאת הפעולה של 'אגודת הפועלות' כיוונה לשלושה תחומים: הכשרה מקצועית; הקמת מפעלים ומוסדות סיוע לפועלות; סיוע לאמהות העובדות. זאת מתוך הכרה בשינויים שחלו בציבור הפועלות בשני תחומים: מגזר התיישבות ומעמד משפחתי. בשלב זה כבר הכירו מוסדות ההסתדרות בצורך להרחיב את תחום ההכשרה לפועלות, ומעתה הושם דגש בהכשרה ובסיוע בתחומים שאינם חקלאיים בלבד.

תיאור פעולות ה'אגודה' מעיד על גבולות העשייה המותרים של תנועת הפועלות ההסתדרותית: 'האגודה מייסדת משקי וחבורות פועלות לשם הכשרת הפועלת לעבודה חקלאית; פותחת בתי אוכל קואופרטיביים, מתפרות, מכבסות ושאר בתי מלאכה קואופרטיביים המספיקות עבודה לפועלות; מאפשרת לפועלות ללמוד מקצועות שונים בעיר ובכפר; מחזיקה מעונות ילדים יומיים ובתי תינוקות לילדי אמהות עובדות; מוציאה ביולטינים, עתונות וספרים להסברת עניני הפועלות'. כך נוסף למטרות התנועה נדבך המלמד על רוח התקופה: פרסום והסברה.

לתנועת הפועלות היו ארבעה יעדים עיקריים: ראש וראשון – חתירה לעצמיות האישה תוך הדגשת 'העובדת האדם' כישות עצמאית ונפרדת מבלי לכפור בתפקידי האישה הייחודיים לה כרעיה וכאם. חתירה להשגת יעד זה חשפה את הנשים לדילמה הנובעת מהניסיון לשלב חיי בית ועבודה בתנאי הקיום הקשים בארץ. השגת שוויון לנשים בחברה הייתה יעד נוסף. יעד מעורר תמיהה לכאורה, משום שרעיון השוויון עמד ביסוד תפיסת העולם הסוציאליסטית שכל תנועת פועלים הייתה מחויבת לו. חתירת תנועת הפועלות לשוויון הנשים במשפט, בשוק העבודה ובשאר תחומי החיים מתריסה למעשה כנגד החזון הסוציאליסטי המבטיח לנשים גאולה עם כינון הסדר החברתי המתוקן, אך מזניחה זאת בהווה. מודעות חברתית לאומית הייתה היעד השלישי. תנועת הפועלות קראה לביטול ההפרדה המבוססת על מאפייני מגדר וחתרה לשלב את הנשים בחיים הציבוריים. אך בניגוד לעמדת ארגוני נשים מ'החוגים האזרחיים', שזיהו עשייה לאומית ומודעות אישית עם תפקידים נשיים מסורתיים, סירבו מנהיגות התנועה לתחום את הנשים במובלעות אלה. הכרה מעמדית ותנועתית הייתה יסוד רביעי. הוא שייחד את תנועת הפועלות מהתארגנויות נשים אחרות. מנהיגות התנועה שאפו להנחיל הכרה זו לציבור חברותיה. לשם כך נדרשה פעילות חינוכית יזומה ומכוונת. התחזקות מגמות פלורליסטיות בתנועה והעמקת הפערים בין אגפיה הפכו משימה זו לקשה במיוחד.


מקורות וביבליוגרפיה נבחרת

פרק זה מבוסס על ספרה של בת-שבע מרגלית - שטרן, גאולה בכבלים, תנועת הפועלות הארץ-ישראלית 1939-1920, ירושלים 2006.

חזור לראש הדף | הדפס דף זה | חזרה לדף קודם | חזרה לעמוד הבית |