באביב 1950 הקימה מפא"י, ביוזמתו של דוד בן-גוריון, את השח"ל (שירות חלוצי לישראל) במטרה לשנות את האווירה ההתנדבותית במפלגה ובמדינה כולה ולקדם את תהליך הקליטה של העלייה הגדולה. שח"ל אמורה היתה להיות 'כוח חלוצי-מוסרי', אשר ינחיל ערכים חברתיים-אנושיים לעולים החדשים ולחברה כולה. השח"ל היה אמור להתבסס על כח של אלפי מתנדבים צעירים מבין חברי מפא"י, מכל שכבות האוכלוסיה. אנשי ההתיישבות העובדת נועדו כח החלוץ. המתנדבים אמורים היו להתגיס לתקופת שירות חלוצית, של שנתיים לפחות, שבה יפעלו לקידום משימות לאומיות-ממלכתיות.
בחוזר שחיבר מטה השח"ל נמנו המשימות הבאות: 1 ) התנדבות למחנות ומעברות-עולים 2) התנדבות לתפקידים בצבא ובנח"ל. 3) התנדבות לתפקידי עזרה, שמירה והדרכה בישובי משלט ובמושבי-עולים. 4) התנדבות למפעלים חלוציים בנגב ובנקודות התנחלות אחרות בארץ. 5) התנדבות לפעולות חינוך והדרכה בנוער.
בן-גוריון הבטיח תמיכה מוחלטת בכל מאמצי השח"ל ובכל פעילויותיו. שרי הממשלה ובעלי תפקידים בכירים אחרים בסוכנות ובהסתדרות התבקשו להפנות משאבים ומאמצים מיוחדים כדי לסייע לשח"ל. שורה של אישים מרכזיים במפא"י, רובם חברי קיבוצים, גויסו כדי לארגן את אלפי החברים המצטרפים.
כעבור חודשים אחדים התברר, כי הרוח החלוצית נחלשה וחזון השח"ל אינו מדבר אל לב צעירי המפלגה. רק כ-200 מבני היישוב הוותיק בארץ נענו מיידית לאתגר הגדול, אולם מידע זה הוסתר מהציבור על ידי ראשי מפא"י. בסניפי המפלגה, שהיו אמורים לגייס מכסות של מתנדבים, היתה אדישות. גם בהתיישבות העובדת וגם בעיר העדיפו הצעירים לעסוק בעבודה או בלימודים.
בן-גוריון וצמרת מפא"י היו טרודים בניהול המדינה והגיבוי שהובטח לשח"ל הלך והצטמצם. עשרות גופים טיפלו בעלייה החדשה ללא תיאום ביניהם והמתנדבים אבדו בסבך הבירוקרטי. אלפים מעטים מבני היישוב המבוסס התנדבו לשח"ל ורק כמה מאות צעירים היו נכונים ללכת בעקבות חזונו של בן-גוריון לתקופה של שירות והתיישבות באילת ובערבה. גם חבורות צעירים אלו, שהיו לסמל השח"ל, חשו בדידות והזנחה ואנשיהן נקלעו למשברים קשים, כלכליים וחברתיים. עם זאת פנו לשח"ל מאות עולים ומובטלים, אשר קיוו למצוא באמצעותו הכשרה מקצועית או מקום עבודה.
שח"ל מיין את העולים המתנדבים וגייס מהם מאות אנשים למערכת החינוך, שהתרחבה באותה תקופה וחסרו בה אלפי מורים. שח"ל הכשיר אותם בקורסים מיוחדים ומזורזים ואיפשר פתיחתן של מאות כיתות לימוד חדשות. מאות עולים גויסו למשימות נוספות, כגון: שמירה, חובשות, עבודה בצרכניות ביישובי העולים ועוד.
בשנים 1954-1952 הצטמצמה מאוד העלייה הגדולה וצורכי הטיפול המיידי בעלייה החדשה פחתו. הנהגת מפא"י השתנתה, ובדצמבר 1953 הלך בן-גוריון לשדה-בוקר. הכוחות שדחפו להפעלת השח"ל נחלשו מאוד. סופו המוחלט של השח"ל היה על רקע כלכלי. קבוצות החלוצים באילת וסביבתה, שהיו תפארת השח"ל, נקלעו לחובות כספיים גדולים. הנהגת המפלגה, שנקראה לעזרה העדיפה לפרק את השח"ל.
במסמך שפירסם השח"ל לסיכום שלוש שנות פעילותו נטען, כי בסך הכול התגייסו לשח"ל 2,256 מתנדבים. כרבע מהם (488 איש) ירדו לנגב ושירתו בתל-ירוחם, סדום, כביש כורנוב-סדום, אילת, עין-יהב, באר-אורה ועברונה. רוב המתנדבים האחרים שירתו במחנות העולים, במעברות וביישובי העולים:. רבים שירתו כמורים וכמדריכים חינוכיים בקרב העלייה החדשה, חלקם עקרו ליישובי עולים מרוחקים וחיו עם העולים, ואחרים טיפלו בעולים שגרו בסמוך לישוביהם. בסך הכל שירתו אנשי השח"ל ב-79 יישובי עולים. רבים מבעלי התפקידים בשח"ל בנושאי קליטת העלייה באו מקרב העולים עצמם.
נסיון השח"ל היה אחד הנסיונות האחרונים של בן-גוריון ושותפיו להנהגה לארגן 'מלמעלה' מתנדבים מהדור הצעיר למשימות חברתיות-לאומיות. הנסיון נכשל והאווירה האינדיווידואליסטית בארץ ניצחה. יתכן שכשלון השח"ל הוא אחד הגורמים שהביאו את בן-גוריון להחלטה לרדת לנגב ולספק לעם ולמפלגה דוגמה אישית חלוצית.